עיירת הכורים לה רינקונאדה שבהרי האנדים הפרואניים היא גיהנום עלי אדמות. העיר הנידחת ביותר בעולם מכונה "גן העדן של השטן", כי כל מי שמתגורר בה מת בגיל צעיר. העיירה נמצאת בגובה של 16 אלף רגל במעלה הר - והיא גם מחזיקה בתואר העיר הגבוהה בעולם. המקומיים - כ-50 אלף תושבים - עובדים בחיפוש זהב במכרות, כשתוחלת החיים שלהם עומדת על 30 עד 35 שנים. הסיבה לכך היא תנאי המחייה הקשים במקום - אם זה מזג האוויר הקפוא, האשפה והזוהמה שנאספת בעיר ללא פינוי ומקורות השתייה המוזהמים בכספית רעילה המשמשת לניקוי הזהב שנמצא במכרות.
רבים מתושבי העיר סובלים ממחלות ריאה וזיהומים בדרכי הנשימה המשפיעים על מערכת העצבים וגורמים לאובדן זיכרון, עיוותים, שיתוק ובסופו של דבר למוות. כעת, תושבי לה רינקונדה טוענים שגם כמות הזהב באזור הולכת ואוזלת. "זה לא כמו פעם. זו הסיבה שכל כך הרבה דברים רעים קורים כאן", סיפר אחד התושבים ל"סאן" הבריטי, "כורים נורים למוות במנהרות, נשים צעירות נסחרות בבתי בושת וקטטות הפכו לנפוצות". כאשר המשטרה או רשויות אחרות מגיעות לעיר כדי לנסות לאכוף את החוק או להגביל את הכרייה, הם מאויימים בידי כורים שמבטיחים להשתמש נגדם בדינמיטים ששימשו אותם לפתיחת המנהרות. גם הנשים מצטרפות להפגנות - ויש האומרים שהגברים מכריחים אותן.
כך היא נראית:
לחיות בזוהמה
עוד מקומות שלא תאמינו שקיימים
"עכשיו כשיש פחות זהב בהר, הגברים שותים ומשתכרים הרבה יותר", אמרה אווה צ'ורה, אחת הנשים שמחלצות את הזהב מההריסות. היא הוסיפה: "הם מבלים יותר זמן בברים מאשר בעבודה". כדי להפיק זהב מהסלעים, משתמשים הגברים והנשים בכספית, רעלן שאותו הם שוטפים בקרח מומס מקרחונים. המים זורמים במורד ההר לבריכות, שלוליות ונהרות.
"המים המשמשים בכרייה פשוט מושלכים וכל הקהילות במורד הזרם, שהם אזורי חקלאות בלבד, מקבלים מים מזוהמים כדי לתמוך במשק החי והיבול שלהם", אמר פדריקו צ'ווארי, תובע פשעי סביבה באזור, "אותם מים נושאים מתכות כבדות ישירות לאגם טיטיקקה". טיטיקקה הוא האגם הגדול ביותר בדרום אמריקה, מקור חיוני של מי שתייה ודגים עבור האוכלוסייה שמסביב. פסולת מעיבוד זהב מוסיפה לזיהום על ידי נגר מערים מסביב וביוב לא מטופל. בשנת 2012, עמותה גרמנית, "קרן הטבע העולמית", כינתה אותו כאגם המאיים ביותר בעולם לשנה זו.
שברי הזהב שתושבי העיירה מייצרים עשו את דרכם, לפחות בעבר, לרשתות אספקה של חברות, כולל יצרניות טלפונים ותכשיטנים. בשנת 2018 בית זיקוק שוויצרי שהשתמש במתכת במשך שנים הפסיק זאת, לאחר שהתובעים בפרו טענו שהחברה שאספה אותה שימשה חזית לפשע מאורגן.
הנשים אינן מורשות להיכנס למכרות
אווה הגיעה לפני 12 שנים מעיר הולדתה צ'ופה שבאזור פונו ללה רינקונאדה. 5 מתוך 8 ילדיה גרים איתה בבית האבץ שלה. הבכורה היא נטלי בת ה-13. אווה עדיין מניקה את הקטן, ילד בשם עליזון, ולוקחת איתה את התינוק כשהיא יוצאת לחיפוש שאריות זהב. לאווה לוקח שעה להגיע לאתר שבו עובדות הנשים. כשהן מגיעות לשם, הן מתיישבות ולועסות עלי קוקה, מדליקות שתי סיגריות "לקדושים" ושותות מעט אניס למזל. "לפעמים יש זהב, לפעמים לא. כרגע יש מעט מאוד", אמרה.
הגברים של העיירה מונעים את כניסתן של הנשים למכרות שחפרו מתחת לסלע. הם אומרים שהרוח הנשית של המכרה, שנמצאת מתחת לקרחון שנקרא "לה בלה דורמיאנטה", או "היפהפייה הנרדמת", תקנא ותכעס אם נשים ינסו לגנוב את העושר שלה. במקום זאת, הנשים העובדות מתחלפות ומצטופפות להן על ערימות של זבל שחור שהגברים זרקו, עומדות והופכות סלעים, כשעיניהן החדות סורקות את הגושים לאיתור זיק של זהב. כל דבר מבטיח הן אוספות ולוקחות חזרה כדי לעבד ולמכור לסוחרי השוק השחור שהדוכנים שלהם ממוקמים לאורך הרחוב הראשי של לה רינקונאדה.
"בשבוע לפעמים אני מצליחה להשיג גרם אחד או שני גרם של זהב," אמרה אווה. מחירי השוק השחור משתנים, אבל בשוק הלונדוני זה יגיע ל-50 דולר או 100 דולר. "אם יתמזל מזלי, אני יכולה גם לאסוף לפעמים 20 גרם, אבל זה תלוי במזל". הכמויות שכל אישה אוספת הן זעירות, אבל אלפים מהן מחפשות - חלק מההערכות אומרות שיש יותר מ-15,000 "מאתרי זהב" בפרו.
בניגוד לזהב, אף אחד לא אוסף את האשפה בלה רינקונאדה. נשים וגברים כאחד מסכנים את חייהם ומתקיימים באווירה הקפואה והמזוהמת של ההר. "החיים קשים", אומרת אווה, אבל מעדיפה להמשיך לעבודה. היא הוסיפה: "זה מאוד עצוב לחיות כשסביבך אשפה ולכלוך, להתקלח בכפור, עם מים מההר, אבל את מכריחה את עצמך להתגבר על זה. הילדים נותנים לך כוח ואומץ להמשיך לעבוד ולהתקיים".