הבעיה: מי מקבל את משענת היד במטוס?
הסוגיה הזו מלווה את בני האדם מאז ראשית ימי התעופה. יש מצב שאפילו האחים רייט בכבודם ובעצמם ניהלו ויכוחים עזים על העניין הזה, בעודם מטיסים את מטוסם המקרטע. אז מי בעצם מנצח בקרב המרפקים על משענת היד במטוס? עד כה, בני האדם התמודדו עמה באגרסיביות לצד השלמת גורל, בערמומיות נבזית לצד ספונטניות מתוכננת היטב, וכל האמצעים היו כשרים.
התיקון: שניים רבים, האמצעי זוכה.
בעולם מושלם, כולם היו נחמדים זה לזה, אבל העולם אינו מושלם, והפתרון הוא
פשוט לסמן את המשענת שלה זכאי כל נוסע. סימון ברור, מובן ומחייב. כך למשל, זה שיושב ליד החלון מקבל משענת אחת, זה שיושב במעבר מקבל משענת אחת וזה שיושב באמצע מקבל שתי משענות. למה שתיים? כפיצוי על העובדה שהוא נדפק עם המושב הכי גרוע. הסימון כאמור יהיה מחייב, ואף יופיע על הבורדינג-פס. בלי שטיקים, בלי טריקים.
הבעיה: מטיילים שמלכלכים בטבע.
לכאורה, הפתרון הפשוט יהיה לירות באנשים האלה. אבל יכול להיות שזה עלול להיות טוטאלי מדי, קיצוני מדי, וכנראה גם לא ממש חוקי. אינספור מילים נכתבו על נזקי הלכלוך בטבע: מהעובדה שזה לא נעים לעין, דרך זיהומי קרקע ומים, ועד פגיעה אנושה בבעלי חיים שמתים בייסורים מחנק, כתוצאה מאכילת אריזות מזון ושקיות ניילון הפזורות בשטח. כבר נסעת לטיול בצד השני של המדינה, כבר עשית את כל המאמץ הזה. אז מה, לא תצטייד בשקית אשפה ותאסוף אחרי סעודת הפיקניק שלך?
התיקון: שיימינג.
רוב הפתרונות כיום עוסקים בעיקר בהסברה. זה עוזר? תסתכלו על חופי הכנרת אחרי פסח ותחליטו לבד. חסידי הפרטיות לא יאהבו את הפתרון שלנו, אבל קבלו: רחפנים שחולפים בשמי המסלולים והאתרים הפופולריים (לא בשמורות טבע, שם הפעלת רחפנים אסורה), ומתעדים את המלכלכים. סיימת לכלכך את הטבע? חזרת למכונית? על השמשה האחורית ימתין לך צילום מרהיב שמתעד את הפיקניק שלך, מודבק בדבק בלתי ניתן להסרה. אפשר גם להוסיף את הכיתוב "גם אני מטייל ומטנף את הטבע", או כל כיתוב חמוד אחר.
הבעיה: אתרי אירוח שמחייבים מינימום שני לילות.
אתה רוצה לצאת לנופש זוגי רומנטי ללילה אחד בלבד. זה כל מה שאתה רוצה. אתה אולי רוצה לצאת עם הילדים ללילה אחד בלבד (כי יותר מזה, אתה עלול להשתגע איתם). אבל לא - אם מדובר בסוף שבוע, תגלה שבמקומות רבים, אתה מחויב למינימום שני לילות. נכון, דיברו ומדברים על זה כבר שנים, אבל אף אחד לא עושה כלום בעניין.
התיקון: "חוק לילה אחד".
נכון, לא מדובר בחוק יסוד אלא בחוק קטן, אבל חשוב. החוק הזה ימנע ממקומות אירוח לחייב מינימום שני לילות. כפיצוי, אפשר לחשוב על מנגנון שלא יגרום לאתרי הנופש להפסיד יותר מדי. למשל, שהלילה המבוקש ביותר בשבוע (שישי למשל) יהיה יקר יותר מלילות אחרים. מצד שני, אפשר להוזיל את עלות השהייה אם כן תיקחו שני לילות. צריך רק לרצות לתקן - והפתרון יצוץ בקלות.
הבעיה: ג'יפים שיורדים מהשביל המסומן.
הם מסכנים מטיילים אחרים, הם מעלים גלי חול ואבק מחניקים והם בעיקר פוגעים באופן קשה בנוף ובערכי הטבע. כן, גם אם נראה להם ששמורת הטבע הזו היא "סתם מקום עם חול", בחול הזה יש זרעים שעומדים לנבוט, ובחול הזה יש זוחלים וחרקים שמהווים חלק מהמערכת האקולוגית כולה וחלק משרשרת המזון המקומית. ועוד לא דיברנו על הקוליסים, שעלולים לשנות את אופן זרימת מי הגשמים בחורף, ובכך לגרום לבעיות נוספות רבות במרחב. בקיצור, מאזן אקולוגי הוא נושא מרוכב, שבו כל פגיעה, גם קלה, יוצרת תגובת שרשרת קשה.
התיקון: ההרס שלך על סף ביתך.
קנסות כספיים אינם תמיד יעילים מספיק. אנחנו מציעים: יצאת לשטח ופגעת בטבע? יצלמו את מספר הרישוי שלך במצלמות שקבועות בשטח, ויביאו את השטח אליך עד הביתה. במילים פשוטות, אם נתפסת יורד מהשביל עם רכב השטח שלך, יום למחרת תחכה לך בכניסה לבית ערימה של שרידי זוחלים שנדרסו, גזעי וענפי עצים שבורים ושאר הפתעות מן הטבע ההרוס.
הבעיה: ישראלים שמעמיסים צלחות בבופה.
מה אתה אוכל כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים - אבל פחות... למעשה, רבים מאיתנו לא מכניסים דבר לפיהם בבוקר, ואם כן - אז מדובר באיזו פיסת טוסט דקה או בננה מקרית. אז מדוע הישראלי הממוצע, בעת שהוא נתקל בבופה ארוחת הבוקר שבבתי המלון, נוטה להסתער עליו כמו פליט מורעב, תוך שהוא מעמיס על צלחתו פסגות נישאות של כל אבות המזון? זה בהמי, זה לא תרבותי וזה בוודאי לא בריא. וכן, הרוב גם מושלך לזבל.
התיקון: "הצלחת המזמזמת".
מדובר בפיתוח עתידי (שספק אם מישהו באמת ינסה לפתח), הכולל צ'יפ חכם בתוך הצלחת. הצ'יפ "יודע" את משקלה העצמי של הצלחת, וברגע שהוא מזהה עומס-יתר (למשל, 750 גרם ומעלה), הצלחת תתחיל לבצע צפצופי שיימינג כל הדרך מהבופה לשולחן שלך. נכון, אפשר להתחכם ולהביא מהבופה כמה "נגלות", אבל לפחות זה יגרום לאורחים להרגיש מטופשים, וגם לשרוף יותר קלוריות.
