עכשיו כשאי אפשר לטוס, הפלסטיני, האריתראי והנרקומן מחכים לכם בטבע

(בווידאו: כביש 395 והמלון הנטוש שבכתבה)

לפני מספר שנים, יצאתי לטיול עם חבר. הוא הביא את הילדים שלו, אני הצטיידתי בילדים שלי - ויצאנו אל אזור חמוקי ניצנה, לא הרחק מגבול ישראל-מצרים. מקום שנדמה כסוף העולם.

בעוד אנו נוסעים בכביש צר ונטוש באזור ניצנה, צד את ליבי שלט קטן שכיוון אל "הבוסתן". אמצע סוף העולם. מה בוסתן עכשיו? אבל אלו הם מסוג השלטים שגורמים לך לשנות תוכניות בשבריר שנייה. פנייה חדה ימינה, קצת טלטלות בדרך עפר, וכמה דקות מאוחר יותר הגענו אל הפלא: בוסתן קטן, אינטימי ופורח בלב המדבר, שבו עצי זית, תאנה, רימון ועוד.

הילדים התרוצצו אנה ואנה, דילגו בין העצים, עד שנעצרו בבת אחת, כמו דמויות מסרט מצויר שנתקלו במחסום.

להפתעתם, הם גילו חבורה של שלושה אריתראים, שתפסו פינה מתחת לאיזה עץ. שם הם פתחו שולחן שעליו נח אחר כבוד עוף שלם ומתובל לעילא, לצד סלט טרי ושאר נשנושים שנראו כאילו יצאו הרגע ממטבח מאובזר. אין שום יישוב מסביב. גם מכונית חונה לא נראתה. מהיכן הם הגיעו? מתי ואיך בישלו את העוף?

"אנחנו מ'חולות'", אמר לי אחד מהם כאשר שאלתי אותו מאיפה הגיעו (היה זה בעת שמתקן חולות עדיין היה פעיל). "הגענו. הסתדרנו", הסביר וצחק, ומיד הציע לי ולילדים לחלוק את מנות העוף העסיסיות. כידוע, זרים מוחלטים שמציעים לך את מזונם בלב הטבע - תמיד יהיו מלאי כוונות טובות.

וכך, בעוד הילדים ואני טועמים מכל טוב, בכל אותה שיחה סוריאליסטית שערכנו, לא שמתי לב לחבר ולילדיו. הם ניצבו בצד, מבועתים, מפוחדים, חיוורים כסיד. נראה שהם רק רצו להיעלם.

ממה הם כל כך פחדו? זה קל. מכל מה שזר. מכל מה שהם לא פוגשים במסלולי הטיול במצדה, ביער בן שמן, בראש הנקרה או בקיסריה. בקיצור, מכל מה שחבוי בדרכים הצדדיות. הרחק מהשכונה שלהם, מהקניון שלהם, מבית הספר שלהם.

ולמרות שאותו חבר מתגורר במרחק של פחות מחצי שעת הליכה מאזור התחנה המרכזית של תל אביב, הוא מעולם לא טרח לצאת לשיטוט עם ילדיו במתחם המיוחד הזה. שיטוט שבו הם היו יכולים לגלות ריחות, צבעים וחוויות שלא יפגשו בשום מקום אחר בעיר.

כך או אחרת, באותו רגע הבטתי בילדים שלי, לועסים את נתחי העוף כאילו זכו בלוטו, ואושר גדול הציף אותי. הבנתי שבכל השנים שאנו מטיילים יחדיו, עשיתי עבורם שירות גדול מבלי בכלל להיות מודע לכך: בזכות הטיולים הללו הם למדו שהזר רק בסך הכל זר. בלי שום מטענים או סטריאוטיפים. הוא יכול להיות טוב, הוא יכול להיות רע, הוא יכול להיות גם וגם, והוא יכול להיות סתם אדיש - כמו כולנו.

בואו נודו על האמת: אנחנו כבר לא פוגשים את מה שמכונה "האחר". הכל מסודר, מוסדר, ממושטר, מתוחם. מפגשים אקראיים עם אנשים שאינם דומים לנו - כבר כמעט ועברו מן העולם. כיום אנחנו יוצאים לטיול במקום "מוסדר". ו"מוסדר" משמעו לצעוד עם כולם. עם מטיילים אחרים, שדומים לכם כמו שתי טיפות מים.

אז מה זה בעצם "מוסדר"? על דרך השלילה, "מוסדר" זה בהחלט לא מקום שבו פלסטיני מחברון קופץ למים הקפואים של עין קלט, פוגע בך בעוצמה, מגחך, מתנצל ובתוך דקה וחצי שניכם מגלים שנולדתם בדיוק באותו יום, באותו חודש, באותה שנה.

הנה, מצאת את אחיך התאום-למחצה מחברון ואפילו עשיתם סלפי מחובק לציון האירוע. וזה בדיוק מה שקרה לי - והפך את הטיול השגרתי הזה למשהו אחר. למה בדיוק? בטח שלא ל"מוסדר". הילדים שלי טבלו עם ילדים פלסטינים במעיינות עלומים. לפעמים צחקו יחדיו, לפעמים הלכו מכות, לפעמים היו אדישים אלו לאלו. אבל הם הכירו. הם לא פחדו.

איזה עוד זרים אתם מכירים? קבלו את הקטע הבא: את הילדים שלי הדבקתי באהבת המבנים הנטושים. יש משהו בכניסה למבנה נטוש, שטומן בחובו תקווה (קלושה) למצוא אוצר. אוצר יכול להיות ציור מיוחד, טלפון חוגה נושן, פריט נוסטלגי עלום.


פעם, צעדנו בהתרגשות אל תוך לובי של בית מלון נטוש ונידח בהרי ירושלים (טירת בת שבע), רק כדי לגלות ארמון אדיר ממדים, שכולו ציורי גרפיטי, אינספור חדרי אירוח ריקים וגרמי מדרגות לולייניים ונטולי מעקה.

ושם גם חווינו מפגש עם חבורה של נרקומנים. להגיד לכם שזה היה נעים? ממש לא. הם היו, ובכן, מאוד לא מכניסי אורחים. מצד שני, הילדים קיבלו מאוחר יותר חוויה מתקנת במבנה נטוש אחר, בבקעת בית שאן, שבו פגשנו חבורת שוליים מפחידה לא פחות - בני נוער קשוחים, שככל הנראה מתגוררים שם באופן מחתרתי, מתחת לרדאר של העולם. אבל בתוך דקות, הם התגלו כחבורה מצחיקה, שהחליטה "לאמץ" את בני הקטן, במיוחד לאור תעלולי הפארקור עוצרי הנשימה שהוא הדגים בפניהם. הוא, מצדו, התמסר אליהם ולא הסכים לצאת משם במשך שעה ארוכה.

במיוחד בימים שבהם כולנו תקועים כאן, בלי יכולת לברוח לצאת לחופשה בחו"ל, הגיע הזמן לגלות לא רק את המוסדר, אלא גם לפנות קצת לשוליים. בקטנה. לחוות את כל מה שלא דומה לנו. תנסו. לפעמים זה יהיה כיף, לפעמים זה יהיה מבאס. אבל זה בהחלט יהיה מעניין.