חמוקי ניצנה: הטיול הכי מרגיע שתוכלו לעשות במדבר

ג'ון מיור ידע דבר או שניים על הקשר ההדוק שבין הטבע ונפש האדם. "הטבע הוא מרפא לעידן אחוז טירוף", הוא נהג לומר. וכמה שהוא צדק.

ג'ון מיור הוא מישהו שהייתם רוצים לטייל איתו, אך לרוע המזל, הוא כבר לא איתנו זה למעלה מ-100 שנים. האקולוג והחוקר, יליד 1838, נחשב למי ש"המציא" את שמורות הטבע בארצות הברית, ואחת מאמרותיו הנוגעות ביותר ללב היא "ללכת להרים זה כמו ללכת הביתה".

ומה פתאום ג'ון מיור עכשיו, ככה באמצע החיים? ובכן, בימים טרופים אלה, כשהנפש אולי מעט סוערת, הדבר הטוב ביותר שאדם בר דעת יכול לאחל לעצמו הוא להתחבר לטבע. לא חיבור בדמות סדנאות יוגה מודרכות במדבר או חיבור שכל-כולו תצלום סלפי מתמשך – אלא חיבור אמיתי. רק של אדם ומקום.

אז חמוקי ניצנה.

הטיול הזה, המתנהל בעצלתיים באחד האזורים הכי נידחים בדרום-מערב הנגב, יזכך לכם את הנשמה. זהו טיול דילוגים ברכב - נוסעים מעט, עוצרים, מתחברים לשקט, וממשיכים הלאה. למעשה, גם בשבת יפה, בקושי תמצאו כאן מטיילים. שזה בהחלט עניין שעוזר לחיבור.

אבל לפני שמגיעים לשיא - אל חמוקי ניצנה עצמם - יש כמה דברים לראות על הדרך (פרטים על ההגעה לתחנה הראשונה - ראו בהמשך).

תחילת הטיול באנדרטת חטיבה 8, למרגלות תל ניצנה. האנדרטה היא למעשה נגמ"ש הניצב על רמפה אלכסונית בעמדת הסתערות, ולצדו שלט הנצחה. האנדרטה הוקמה לזכר 22 לוחמי החטיבה, שנהרגו בקרבות עם המצרים בסוף דצמבר 1948. לצד האנדרטה חפורה באר עמוקה, סכורה ברשת ברזל, וממעמקיה עולים קולות גרגור של יונים דשנות, כאשר ממול ניצבים שרידי ניצנה העתיקה, בראש תל נישא. השילוב הזה של הסאונד והמראה – סוריאליסטי למדי ומכניס היטב לאווירת הריחוק.

ובכלל, התחושה כאן היא הרבה יותר מ"סוף העולם שמאלה", אלא יותר בכיוון של "סוף העולם ללא מוצא" – מהסיבה הפשוטה שגבול מצרים נמצא ממש במרחק צעקה.

מכאן לא חוזרים אל הרכב, אלא צועדים קדימה, לעבר גרם מדרגות מפואר, התלוי על המדרון התלול ומגיע לראש התל. אחרי טיפוס קצר, מגיעים, מסובבים את הראש לאחור, ומקבלים מנה גדושה של נוף מדברי יפהפה.

המקום החל את חייו במאה השלישית לפני הספירה כיישוב נבטי, ובתקופה הביזנטית (המאות השישית השביעית), נחשבה העיר תחנה משמעותית עבור צליינים שהגיעו לצפות במה שנחשב להר סיני.

מה נשאר מכל הפאר הזה היום? לצד שרידי מבנים ושרידי מנזר, בולט מבנה שנראה חדש. יחסית כמובן. מדובר בבית חולים שבנו הטורקים בתחילת המאה העשרים. נותר רק לתהות כיצד העלו לכאן, אל מרומי הגבעה, את החולים, הפיסחים ותשושי הנפש.

חוזרים לרכב ונוסעים דקה וחצי מערבה, לכיוון מגדל אבן אדיר שנראה היטב מראש התל. כאן פעל מרכז מנהלי של הטורקים - עוג'ה אל-חפיר. בימי מלחמת העולם הראשונה היה המקום מרכז לוגיסטי חשוב, והמגדל שלידו אתם ניצבים הוא למעשה מגדל לאגירת מים, לטובת קירור מנועי הרכבות הצבאיות הטורקיות ששעטו ברחבי המדבר החל מאביב 1916, לצורך אספקת ציוד ולוחמים לאזורי הקרבות.

דילוג קטן ממגדל המים לכיוון דרום, עניין של כ-250 מטרים בלבד, והגעתם אל עיירת רפאים מוזרה למדי. המבנים הללו – שניצבו בשורות מסודרות - הוקמו על ידי הטורקים ב-1908. כיום רובם נטולי גג, ונראים כמו תפאורה של מערבון נשכח. כאילו כל רגע ייצא מקצה הרחוב הנעלם ג'ון וויין, יירק קמצוץ טבק לעיסה - וישלוף.

ואם תדלגו ממגדל המים כמה עשרות מטרים צפונה, תגלו בוסתן עלום, פינת מרגוע קטנה באמצע שומקום. לו רק עצי הבוסתן היו נותנים את פריים בדצמבר – הכל היה מושלם.

חוזרים לרכב, עולים מעט צפונה, ובצומת עם השילוט המפנה לחמוקי ניצנה, פונים שמאלה (מערבה). ממשיכים עם הכביש הצר והמעט משובש, ולאחר כמה מאות מטרים פוגשים שתי דרכי עפר - מימין ומשמאל. הימנית תיקח אתכם אל חוות ניצנה, והשמאלית - אל מערת ניצנה. במה לבחור? בשתיהן כמובן.

חוות ניצנה, המשופעת עצי בוסתן, נראית כמו נווה מדבר שתרצו לבלות בו שעה ארוכה. ממש כפי שעשו שני האריתראים שפגשנו תחת סככה קטנה. איך הם הגיעו לכאן? השד יודע.

"שלום!" קרא אחד מהם בעברית. "מאיפה אתם?"
"רמת גן", אני עונה ומתקרב. "ואתם?"
"חולות", הוא עונה.
ואני מבין שמדובר במתקן חולות.
"בואו, תאכלו משהו", מציע השני בעברית עילגת, ומציג לראווה צלחות גדושות עוף, אורז וירקות.
ככה, באמצע המדבר. בלי שום כלי תחבורה, בלי מטבח, בלי תנור, בלי כלום. כאילו הוצנחו הישר מתוך מסעדה.
סוריאליסטי, כבר אמרנו?

כעת, כל מה שנותר לנו היה לטייל ברחבי החווה, המאכלסת עצי רימון, זית, תאנה, גפן וחרוב. כולם גדלים כאן ללא השקיה, אלא באמצעות שיטות של חקלאות עתיקה, שעשתה שימוש במי נגר.

חוזרים לכביש, ממשיכים בדרך העפר השנייה, הנוטה להיות מעט משובשת, ומגיעים אל מערת ניצנה - יופי של מקום לחקור היטב, במיוחד אם אתם עם ילדים. המערה נחצבה בסלע הקירטון, כנראה על ידי הנבטים, לצורך תעשיית הסיד. יופי של מקום להתחבא בו מהעולם.

כעת מגיע הקינוח, וטוב תעשו את תתזמנו אותו לשעת בין ערביים, משהו כמו 15:00 ואילך - כדי לקבל את מלוא האפקט.
חוזרים לכביש, פונים שמאלה (מערבה) ולאחר כקילומטר פוגשים את השלט המפנה לחמוקי ניצנה. מה יש פה? כלום - והכל. בעיקר, ים של גבעות קירטון קטנות וגדולות, שדורשות התמסורת טוטאלית. בלי שביל מסודר, בלי סימוני שבילים, בלי גבולות.

"כל הגבעות האלה הן עכשיו רק שלך. רוץ!" אמרתי לקטן. והוא רץ. הוא רץ כאחוז תזזית. רץ כמו שג'ון מיור התכוון שירוצו בטבע - בהתלהבות, באהבה, במסירות.

ואז, פשוט הורדנו חולצות, חלצנו נעליים ונשכבנו על סלעי הקירטון הרכים, הלבנים, הטובים, והתחברנו.

הטיול הוא מסלול דילוגים הדורש הליכות קצרצרות בלבד, ומתאים לכל גיל. אין לנסוע ברכב או לרכוב באופניים בשטח חמוקי ניצנה. סלעי הקירטון רגישים מאוד לפגיעה.

איך מגיעים: אל האזור מגיעים מכביש 40 דרומה, החובר לכביש 211. בצומת ניצנה פונים שמאלה (דרום-מזרח) ונוסעים כמה דקות, עד שמבחינים בתל גבוה שעליו שרידי ישוב. עוקפים אותו ומחנים בצדו הדרומי, ליד אנדרטת חטיבה 8.

לא לוותר: בדרך חזרה הביתה עברו דרך גן לאומי שיבטה, ובו שרידי יישוב ביזנטי גדול המשתרע על פני מאות דונמים. לא רק לחובבי ארכיאולוגיה מושבעים (הגעה מכביש 211).

לעשות רושם על החבר'ה: בעודכם מתענגים על חמוקי ניצנה, נסו למצוא נומוליטים - מאובנים קטנים, שריד קדום לחיים בקרקעית הים שכיסה לפני 30-40 מיליוני שנים את האזור כולו. הם זכו לשמם בשל גודלם, כגודל מטבע (ביוונית, ליטוס הוא אבן, נומוס הוא מטבע).