(בווידאו: אפקט הסגר באיטליה: התעלות בונציה - הנקיות ביותר אי פעם, 13.8.20)
כאשר אני בוונציה ויש לי זמן, אני נוהג להיכנס להארי'ס בר (Harry's Bar) שליד כיכר סן מרקו, להזמין כוס יין ולטעום משהו ממטבח המסעדה. אני אוהב שם את האווירה, אווירה של פעם. כך נהגתי גם בחודש פברואר האחרון, כאשר הגעתי עם קבוצה לפסטיבל המסכות ונתתי להם זמן חופשי.
הארי'ס בר הוא הבר/מסעדה המפורסם ביותר בונציה. המקום נפתח בשנת 1931 על ידי ג'וזפה צ'יפריאני ושותפו האמריקני הארי פיקרינג. ג'וזפה עבד כברמן במלון "אירופה" המפואר ושם הוא הכיר את הארי, שהיה שתיין כבד. באחד הימים ג'וזפה שם לב שהארי לא מזמין כלום. הסתבר שנגמר לו הכסף. ג'וזפה הלווה לו. כעבור שנתיים חזר הארי, השיב לג'וזפה את החוב והשניים פתחו יחד את הארי'ס בר. כעבור שנתיים הארי הבין שלנהל בר זה הרבה יותר מסובך מאשר רק לשתות אלכוהול, הוא מכר את חלקו לג'וזפה וחזר לאמריקה.
עם השנים הפך הארי'ס בר למוסד ידוע בעולם, בהארי'ס המציאו את משקה הבליני ואת מנת הקרפצ'יו (שגם זה סיפור בפני עצמו) ואליו הגיעו, ועדיין מגיעים, שחקני קולנוע, אמנים וסופרים רבים. אחד מהם הוא ארנסט המינגווי, שנהג לפקוד את הבר בקביעות ובשנת 1948 אף כתב שם את הרומן האחרון שלו "מעבר לנהר ואל בין העצים".
אל תפספס
היפנים עמדו מולו נדהמים
כשהתקרבתי להארי'ס בר שמעתי צעקות. בפתח המסעדה עמד אדם מבוגר שצעק על קבוצה של תיירים יפניים, ''Go away, go away", הוא צעק באנגלית. היפנים עמדו מולו נדהמים, ניכר היה שהם לא מבינים מדוע האיש צועק עליהם.
"סליחה", אמרתי למבוגר הזועם, עקפתי אותו ופתחתי את דלת המסעדה. ברגע שפתחתי את הדלת היפנים החלו לצלם את חלל המסעדה ולהבזיק עם הפלאשים שבטלפונים החכמים שלהם.
המבוגר נכנס אחריי למסעדה, כשהוא נאנח וסוגר בכעס את הדלת מאחוריו. "אני מבקש את סליחתך, אדוני", הוא פנה מתנצל, "מרגיז אותי שהם עומדים בפתח, מצלמים ומפריעים לאורחים להיכנס ולצאת".
"הארי'ס בר מפורסם בכל העולם", השבתי לאיש, "והם רק רוצים לצלם".
"כן, נכון, הם רק מצלמים ומצלמים ופוגעים בפרטיות של האורחים שלנו", השיב.
המבוגר היה לבוש בקפידה ומתשובתו הבנתי שהוא ממנהלי המסעדה. מלצר ניגש אלי והושיב אותי בשולחן פנוי. בעודי מעיין בתפריט חזר המלצר והגיש לי כוס משקה. הסתכלתי על המלצר בתמיהה. "זו טעות". אמרתי לו. "אני עוד לא הזמנתי שום דבר".
"לא זו לא טעות", השיב המלצר, "בעל המסעדה, אדון צ'יפריאני מזמין אותך לכוס של בליני ומתנצל על מה שהיה בכניסה למסעדה".
נדהמתי. הסתבר שהאיש המבוגר שצעק על היפנים היה אריגו צ'יפריאני, שהוא בנו של ג'וזפה שהקים את המסעדה. ראיתי שצ'יפריאני יושב על כיסא שצמוד לבר. ניגשתי אליו והודיתי לו על המשקה. צ'יפריאני עשה תנועת ביטול בידו. "מרגיז אותי שרק רוצים לצלם, לפחות שייכנסו ויזמינו כוס בליני", הוא חייך.
הסוד לחיים ארוכים: לא לשתות מים!
לחצנו ידיים, הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שאני מדריך תיירים מישראל. צ'יפריאני הזמין אותי לשבת לידו "יש לנו הרבה לקוחות מישראל והכרתי אישית את שמעון פרס ויצחק שמיר", אמר.
השקנו כוסות וטעמתי מהמשקה. "אתה יודע שאת המשקה שאתה שותה, הבליני, המצאנו פה"? שאל האיטלקי.
"ידעתי שהבליני שהוא שילוב של יין מבעבע ורכז אפרסקים, שהומצא פה", עניתי.
"יפה", חייך צ'יפראיני כשהוכחתי את בקיאותי. "ואתה יודע שגם את הקרפצ'יו המצאנו פה"? הודיתי שלא ידעתי. אריגו סיפר שב-1950 היתה להם לקוחה, רוזנת איטלקייה, שהרופא אסר עליה לאכול בשר מבושל ועבורה הם הכינו פיסות דקיקות של בשר בקר חי, כבוש בשמן זית ולימון.
סיפרתי לצ'יפריאני על תכנית הרדיו של פרנס בגל"צ ועל הפינה שלי בתכנית שבמסגרתה אני מספר על חוויותי מטיולים. "יש לך איזה סיפור מעניין על משהו שקרה לך במסעדה"? שאלתי.
"יש לי הרבה סיפורים, לא את כולם אני יכול לספר", חייך האיטלקי והמשיך, "אבל אני לא יכול לשכוח את מה שקרה לנו עם אורסון וולס". צ'יפריאני סיפר שהבמאי הנודע נהג להגיע בכל שנה לכמה שבועות לוונציה. בכל יום הוא נהג להיכנס להארי'ס בר, להזמין שמפניה "דום פריניון" וארוחה גדולה. הסיכום איתו היה שהוא משלם פעם אחת בסוף השהות שלו בעיר.
"זה קרה בשנת 1946, הוא עמד לנסוע ברכבת לפריז ואבא שלי שם לב שהוא שכח לשלם", סיפר האיטלקי. "רצתי לתחנת הרכבת כדי להזכיר לו את החוב. כשכולי מתנשף מצאתי אותו יושב כבר בתאו שברכבת. דפקתי לו בחלון וצעקתי לו שהוא שכח לשלם. הרכבת כבר התחילה לזוז, וולס פתח את החלון, זרק לי פנקס צ'קים ריק, חייך וצעק, "תמלאו מה שצריך ותשמרו את שאר הצ'קים לתשלום לפעמים הבאות".
צ'יפריאני סיפר שעד היום פנקס הצ'קים שמור בכספת המסעדה. "אני בטוח שהיום אורסון וולס יושב בשמיים ושותה שמפנייה עם לקוחות ותיקים שלנו. אם יום אחד הוא יחליט לחזור ולבקר אצלנו, לא תהיה לו בעיה איך לפרוע את החשבון".
אריגו צ'יפיארנו נראה נפלא בגיל 85. שאלתי אותו מה הסוד שלו? "אוהו...", היתה התשובה, "פשוט מאוד, אני לא שותה מים!".