צוקים: יצאנו לצוד חוויות

עם ערב הגעתי לצימר והסרתי את בגדיי לטובת החלוק הלבן שחיכה לי בחדר האמבטיה. מבחינתי, ג'קוזי חם הוא פריט "No Go" עם שלושה סימני קריאה בכל צימר שקיים בעולם, אבל צינת המדבר מכופפת גם את עקרונותיו של החזק שבאורחים. פסעתי בחשש אל האמבט המבעבע קולות, בועות ואורות, והסרתי את החלוק שעטף את גופי ושיווע לחזור לרחם החם. התמתחתי בתוך המים הנעימים שהשכיחו בי כל מחשבה על זוגות אחרים שנמתחו פה לפניי, והטבעתי את יגוני ועקרונותיי שנשטפו להם בן רגע בבירת בוטיק מהערבה, שחיכתה במקרר הזעיר בחדר. כן, לפעמים אפשר לוותר על עקרונות עבור האט-טאב מתחת לחופת כוכבים.

בזמן שכל המדינה מוצפת, ו"כל המדינה" זה אומר צפון ומרכז, היה זה זמן טוב מבחינתי להדרים. הערבה התיכונה, זו שמשתרעת בין מושב עידן בצפון למושב פארן בדרום, נקבעה כיעד ראוי לעונה זו היות וירדו בה גשמים בחודש האחרון, שהספיקו להיעלם חיש מהר אל נבכי האדמה המחלחלת, ועדיין הצליחו להפריח משהו בשממה החומה.

בכלל, הערבה פורחת בימים אלה, ולא רק בוטנית. החורף היא שעתה היפה ביותר, ובזמן שבצפון ובמרכז מוצפים במים, בדרום מוצפים באירועים. מפסטיבל "יוגה ערבה" שהתקיים בנובמבר האחרון, דרך אירוע הרכיבה והריצה "ספיריט רייד ערבה" ו"ערבה צ'אלנג'" שיתקייימו בשני הסופ"שים האחרונים של ינואר ועד אירוע "בתים פתוחים", שיתקיים גם הוא כפיילוט ראשוני בקרוב - יש לא מעט מה לעשות בישימון הכמעט דרומי ביותר שלנו.

על נחל עשוש בואכה נחל צופר, משקיף הישוב צוקים על עשרות צימריו. זוגות צפונבונים ממלאים וימלאו את הבקתות של החודשים הקרובים, לפחות עד חודש מאי, אבל היה מרענן לצפות גם בשני זוגות של תיירים, אחד גרמני, ואחד ממדינה מזרח-אירופית שלא איתרתי את שפתה, יושבים בארוחת הבוקר של מתחם הצימרים של "נוף צוקים" השבוע.

תומר לינצנברג ואשתו, דורית, שאירחו אותי באחת מבקתותיהם, פתחו את המקום בדיוק לפני שש שנים, בינואר 2014. שני מורי דרך שהכירו בסיור לימודי ועסקו גם בחקלאות, והחליטו שעדיף לגדל חוויות מאשר ירקות. "לא באים לצימרים הרבה תיירים, משהו כמו 20 אחוזים מכלל האורחים", מסביר לי תומר בארוחת הבוקר, "אבל זה מתחיל להתעורר", כשהוא מתכוון גם לשדה התעופה רמון שנפתח בערבה לפני שנה.

לישון בצימר זה בהחלט נחמד, אבל מה עושים כשקמים? אז יצאתי עם שחר, אחד מבני המשפחה הצעירים, לרכיבה לאורך נחל צופר. פרח הטוריים המדבריים כבר פורח בלבן-סגול, והשיטה הסלילנית קיבלה גוון ירוק כהה של מים רבים שהיא שתתה. הנופים משגעים, מספיק לטפס קלות על גבעה עבור תצפית מרשימה ופותחת לב ומבט. מעבר לבקתת השביליסטים שהוא ומשפחתו הקימו למטיילים על השביל שעובר בסמוך, שחר גם פיתח משחק בשם "מדבר בריחה" - מסלול שהוא שילוב של חדר בריחה וניווט בסיסי עם משימות, כשה"חדר" הוא הטבע והישראלים, הרי, מתים על כל חדר בריחה באשר הוא. נחמד, אבל לא עבורי. לי התחשק דווקא משהו אחר.

דקת הליכה מהצימר, פגשתי את נעה טלשיר, מדריכת קונדליני יוגה, במתחם הסדנאות שבנתה הבת למשפחת לינצנברג עם בן זוגה לפני שנה. "השל נעליך ואת דאגותיך לפני הכניסה לחדר", ציווה שלט קטן בכניסה, וכך עשיתי. התיישבתי על מזרן מול נעה, שהחלה להנשים אותי רעיונית, ואני ביצעתי בשילוב המנטרות של "סאט" (אמת) ו"נאם" (זהות). "קשה לעשות את המעבר הזה בין הג'ונגל של המרכז לתדר המדברי", אומרת נעה, שעוזרת לאורחים לחוות את הדבר שבשבילו הם בעצם באו למדבר (שקט?)

נעה מציעה גם שיעורים בתיאום מראש ( 054-6761695, 50 שקלים לאורחים), אבל יש לה גם קליניקה משלה בצוקים, שבה היא משלבת טיפול בפסיכותרפיה וקונדליני - יוגה שמהותה להעלות את האנרגיה שלנו ולממש אותה בעזרת נשימה, תנוחות ומנטרות.

עם אנרגיה מלאה ובטן ריקה, חזרתי לחדר לארוז את התיק הקטן שלי (מפתיע כמה מעט צריך לקחת ללילה בצימר, כולל בחורף), ונסעתי דקותיים אל "המעדנייה" במתחם הקולינרי שליד תחנת הדלק בכניסה לצוקים. "מתחם קולינרי"? כן, כשיש בערבה שלושה מקומות שעוסקים במזון - "אורסולה", "המעדנייה" ו"בירה ערבה" - זה נחשב וואחד "מתחם".

את העובדה ש"אורסולה" סגורה בימי שני ושלישי, ניצלתי כדי להתענג על כמה מהמאכלים שמכין מזה שנים ספורות יריב איתני, מי שבאמתחתו סמילנסקי טאפאס בר בבאר שבע. שתי עלמות חן שהופקדו על המקום, האכילו מספר גברים שישבו אל שולחן גבוה, וסנדביץ' מעניין היה מונח עליו. במעדנייה מקפידים על מוצרי גלם מקומיים כמיובאים, אבל איכותיים לכאן ולשם. גם המחיר איכותי ולא מאוד יקר, ובתפריט שעל הקיר נכתב בגיר שניתן להזמין כריך אנטריקוט (45 ש'), רוסטביף (42 ש'), שקשוקה בלקנית (45 ש') וגם טורטליני במילוי דלעת או פטריות וגבינה (46 ש') ועוד מלא דברים. אני דווקא הלכתי על סלט השוק (40 ש') ומרק קישואים (35 ש') לריפוד הקיבה מבעוד מועד. טעים במעדנייה שעל כביש 90 - ה"Route 66 של ישראל". המנות משביעות, המבחר נהדר לטבעוני ולחובב הבשר, ולא צריך לנסוע רחוק מדי.

עבור אוכל פחות מפונפן, אבל לא פחות טעים, אתם חייבים להגיע למושב עין יהב בצפון הערבה. נסיעה של חצי שעה מצוקים, אבל בשביל הפיצה של שגיא חרמוני מה"פיצה טריילר" כדאי לבוא גם מהמרכז. אחרי שנים של עיסוק בתחום המזון והחקלאות, החליט חרמוני שגם לערבה מגיע סלייס משובח. תחילה הכין פיצות במתחם צימרים במושב, אבל עם הזמן עבר למקום יותר בולט - ליד "מחסני השוק" בכניסה למושב - ה-סופר האזורי. שם, ממש בחנייה, ניצב לו הטריילר שבו הוא מכין דבר אחד - פיצה, והיא פשוט טעימה.

יום-יום מ-12 בצהריים ועד 8 בערב, מכין חרמוני מגשי פיצות עם תוספות (75-50 שקלים למגש משפחתי), והכל מחומרים טבעיים בלבד. "המגש הכי מבוקש הוא של הפיצה היוונית, שכוללת זיתים בצל ובולגרית", הוא מסביר (נו, איך לא?!). את הפיצה תוכלו לפגוש גם באירועים ופסטיבלים שמתקיימים בערבה, אבל אל דאגה - לא תגיעו לערבה? הפיצה על הגלגלים תגיע עד אליכם לאירועים פרטיים, וחרמוני יביא אותה אפילו עד החרמון (כשהכביש לא סגור, כן?). תזמינו: 052-3666811.

עדיין סביב אוכל, אבל יותר לתוך מוצרי הגלם שלו, קפצתי לחוות בין השיטין שליד מושב חצבה. החווה שהוקמה ב-2017, היא פרי פועלה של עמותת "בין השיטין" שתכליתה לחנך, לחזק ולחשוף את הערבה מבחינה ציונית, חקלאית והתיישבותית, כך שהחווה היא בעצם גשר בין אילת שאליה שועט עמישראל לחופש ובין הערבה התיכונה, ופה מדובר על כ-180 ק"מ ארוכים של מוצרי הערבה - מוגשים באהבה. אז בחווה מגדלים את כל מה שניתן לגדל באזור (לא רק פלפלים צהובים ותמרים) - כרוב, בצל ירוק, עגבניות שרי כמובן ועוד, כשהמטרה: בואו תהיו חקלאים ליום אחד.

גם ככה החקלאות בישראל גוססת והכי לא משתלם להיות חקלאי, כשבחממות כיום מצמיחים בעיקר הייטקיסטים, אז הנה האפשרות להבין מה ואיך מגיע אל הצלחת שלכם, ובמקרה של החווה - גם לפויקה. אל תטעו, לא מדובר בקטיף עצמי, אלא ממש בסיורים של שעתיים-שלוש (25 ש' לאדם, עם ארוחה 40 ש' מגיל 3) שבו תעשבו את המשתלות, תעשו הדליה לפלפל והכל בהדרכה של חקלאים מנוסים שירביצו בכם חקלאות כמו פעם. "יש פה מיקרו קוסמוס של גידולי הערבה", מספרת מיכל מלצר שמנהלת את החווה, "ואנחנו מחברים את האנשים לחקלאות, טועמים מהעגבניה או מושכים בגזר ואחר כך גם מבשלים קדירה של פויקה מהירקות שאוספים או שקשוקה, וכמובן אוכלים". ואם בא לכם להצטייד בירקות של הערבה, בכל יום שישי מתקיים בחווה שוק חקלאי בשעות 10 ו-12, אז זה הזמן להצטייד בכמה עגבניות שרי מתוקות שההורים בערבה מחלקים כ"סוכריות" לילדים, אבל אל תגלו להם. תאמו ביקור: 052-2181665.

היתה כבר שעת בין ערביים בערבה, שעה שתמיד יפה באזור, אז חזרתי מעט דרומה למושב צופר כדי לפגוש את אסתי הירש, מורת דרך שמעבירה גם סיורי ג'יפים וגם סדנאות פסיפס ואיך אפשר בלי עששיות - פריט החובה בכל סיור לילה משפחתי בשנים האחרונות.

ישובים בתוך הג'יפ שלה, פילסה אסתי את הדרך דרך "דרך הבשמים", שהובילה בעבר גם למצודות מואה וקצרה הנבטיות, אבל אנחנו עצרנו דווקא במצדית קטנה, עזובה וללא רייטינג - מצד רחל. המצודה בת 2200 השנים לערך, הוקמה מעל עין רחל - מעיין שעל "ציר המעיינות" שיבשו מזמן, ואילו היום נראים רק בריכות המים של קידוחי "מקורות" הנשענים על מי תהום גבוהים ומליחים. "ברעידות אדמה שהיו כאן בעבר, כמו זו של שנות ה-90, היה ניתן לראות את מי התהום עולים למעלה אל פני השטח", מסבירה אסתי את פירוש השם של "ציר המעיינות". במצד ניתן לראות עדיין מספר חדרים שנותרו על תילם, כמו גם האט-טאב נבטי קדום שעדיין נושא שכבת טיח עתיקה, שלא רואים גם במקוואות השמורים ביותר בארץ. חבל שהוא מתפורר ואף אחד לא משמר את הממצא הנדיר הזה. הערבה היא פריפריה גם בארכיאולוגיה, כנראה.

המשכנו לדייק (תוצר גיאולוגי של פעילות געשית באזור) ותצפתנו מזרחה. הרי אדום נצבעו באדום, וזה הזמן של אסתי להוציא את העששיות. פחות הקטע שלי, אבל אסתי גם עושה משחקי שטח וחידות חמודות למשפחות, עם "חפש את המטמון" ועוד. דברו איתה, היא תשדרג לכם את הביקור (052-4260586).

למרכז בחרתי לחזור על "דרך השלום", לא זו של פאר טסי מנתיבי איילון, אלא זו שמובילה מעין יהב דרומה לעידן לאורך הגבול הירדני. החשכה כבר אפפה את השמיים הבלתי נגמרים של כביש 90 בדמדומים אחרונים, אבל עדיין היה אור אחרון. כיף שבינואר השמש מתחילה לשקוע טיפה יותר מאוחר - "מי היה מאמין שכבר מתקרבים לשעון קיץ?" חשבתי לעצמי. עכשיו רק צריך לחכות שהגשמים ימלאו את הגבים הרבים בערבה - כי קולד-טאב זה פריט מאסט לכל מטייל במדבר בקיץ.