תן לשים ת'ראש: "הצימר" הראשון במדבר שיהיה חינם לכולם

האם פרויקט אחד מדהים של משפחה אחת בערבה הולך לשנות את כל מה שידענו על טיולים בארץ בכלל, ובשביל ישראל בפרט? בישוב צוקים שבערבה בונים את הדור הבא של מלאכי שביל ישראל - קהילת שביל ישראל.

את האחים לבית משפחת לינצנברג פגשתי בישוב צוקים, כשהם עמוסים בעבודה אל מול בקתת השבילסטים שהם בונים במו ידיהם בעזרת מתנדבים מהארץ ומהעולם, סמוך למתחם הצימרים "נוף צוקים" שבבעלות המשפחה. נופי נחל עשוש והמצוקים שסביבו מהווים תפאורה מושלמת לאחד הישובים הכי יפים בארץ, ללא ספק מקום מושלם ליום מנוחה מההליכה הקשה של השביל שאורכו כ-1,100 ק"מ.

בסיום העבודה זו תהיה הבקתה הראשונה בארץ שנבנתה לטובת מטיילי שביל ישראל, ובעצם לטובת כל מי שמטייל במדבר. האירוח בה יהיה חינם לגמרי, עד כאן דומה למודל המוכר של מלאכי שביל ישראל, אלא שהחזון של בני משפחת לינצנברג רק מתחיל בבנייה של הבקתה. מכאן הם רואים את הבקתה כחלק משבילי הארץ, וככזו היא אינה בבעלות איש אלא שייכת לקהילת המטיילים כולה.

שחר הוא אחד מארבעת האחים לבית לינצנברג והרוח החיה מאחורי הפרויקט. אחרי שנים ארוכות כקצין בחיל הים, הוא יצא לאוויר העולם גילה את עולם ההתנדבות באירופה, והפך את החולם המשפחתי למציאות. שחר מבקש להבהיר: "הבקתה לא שייכת לי או למשפחתי, היא שייכת לקהילה והיא גם זו שבונה אותה ובסופו של דבר גם תשתמש בה". ואכן נראה ששחר ואחיו ניב מתנהלים כראשונים בין שווים עם המתנדבים הרבים, שכל אחד מהם מביא כישורים ורעיונות שניכרים היטב בבקתה.

האופטימיות של שחר וניב מדבקת. שאלות, כגון "מה תעשו עם ישראלים שאינם מטיילים יבואו להתנחל? או "איך תדאגו שהמקום יישאר נקי ומסודר?" נענות בחיוך, שכולל אמונה באנשים בכלל ובמטיילים בפרט. איכשהו, האמונה הזו חודרת את המגננות הטבעיות שלי וגם אני הופך לאופטימי חסר תקנה. אולי אלו המתנדבים שעובדים ללא לאות שגורמים לזה להרגיש נקי ונכון. כל אחד מהם בא לשבועיים לפחות, והם נאספו לא רק מרחבי הארץ אלא גם מרחבי העולם. הישראלים הגיעו כמו שישראלים מגעים למקומות - האח שלו הוא בן דוד של אחר, והוא היה עם זה בצבא - בקיצור מפה לאוזן.

הזרים הגיעו בצורה קצת יותר מסודרת דרך אחד מאתרי ההתנדבות ששחר הכיר, כשעשה דברים דומים באירופה. מלבד מקום לישון ואוכל, נוצרה במקום קהילה קטנה ואינטימית שבה כל מתנדב תורם מתחומי העניין האישיים שלו והם משתפים אחד את השני באמצעות מגוון סדנאות: יוגה, מדיטציה, ערב שירה, סרט, טיול וסדנת גאולוגיה, אסטרונומיה וכתיבה יוצרת היו חלק מהפעילויות של השבוע החולף.

כולם צעירים, כולם יפים וכולם אופטימיים, מדבק כבר אמרתי?. ניסיון להבין מה בדיוק הביא את המתנדבים לפה, לא עולה יפה, נראה שהם בעיקר פה כי זו חוויה מיוחדת, ולא בגלל איזה קשר מיוחד לשביל ישראל.

לבקתה יש שני חלקים: האחד סגור בקירות וכולל גם תנור עצים לימי החורף הקרים, והשני הכולל רק גג ומתאים גם ללינה בימים חמים וגם לסדנאות או לסתם לרביצה אלא מול נופי המדבר. את הבקתה אמנם בונים בעזרת מתנדבים, אך היא עדיין יקרה - לא חסכו פה כסף על חומרים ועל תשתיות חשמל ומים.

לטובת סיוע בהקמה נפתח פרויקט גיוס המונים, שבו גייסו עד עתה קצת יותר מ-22 אלף שקלים. אני שואל את שחר על הגיוס, והוא כמעט מתנצל - המקום הזה של בקשת תרומות מרגיש לו מאוד לא נוח, ובכלל עושה רושם שחשיפה היא לחלוטין לא באזור הנוחות שלהם. שחר מעריך את עלות ההקמה ב-120 אלף שקלים. בפרויקט הגיוס מנסים להגיע ל-30 אלף שקלים - פחות מרבע מעלות הבנייה האמיתית - וזה עוד בלי שמחשבים ימי עבודה, חשמל מים וכדומה. כמובן שאף אחת מהרשויות הקשורות לשביל ישראל או לתיירות אינה עוזרת - הן כנראה יותר טובות בגזירת סרטים ויחסי ציבור.

כך אוכך, למשפחת לינצנברג אין כוונה להפוך להיות מלאכי שביל במובן הקלאסי, שבו מטיילים מגיעים אל ביתו של מישהו והוא מארח אותם. הם רואים בהקמת הבקתה יריית פתיחה לקהילה שתורכב ממטיילים.

ניב מספר על החזון שלו: "שביליסט או כל מטייל אחר שיבוא יוכל רק לישון ולמחרת לצאת, אבל גם יוכל להישאר יום או יומיים, לטפל בגינה, לעזור לפלס שביל חדש או לשדרג את המרפסת".

שחר מספר על העבודה עם המתנדבים: "זה עובד נהדר, הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. יש פה אנשים מכל הסוגים: חצי תיירים וחצי ישראלים, שכל אחד הגיע בדרך אחרת, זה לא שאין קשיים ואין מתנדבים בעייתיים, אבל בסך הכל אני נהנה פה מכל רגע".

המודל שבו מטיילים ומתנדבים מנהלים מקומות לאורך שבילי הליכה הוא דבר מקובל בעולם, כך שבעצם המטיילים הם המנהלים האמיתיים של השביל. המודל הזה לא קיים היום בארץ. מלאכי השביל פותחים את ביתם למטיילים, אבל לא מעבירים אליהם אחריות. כל הניסיונות להקים מערכת של בקתות או של פתרונות אחרים, שיאפשרו לאנשים רבים יותר לטייל בארץ, נתקלו מהר מאוד בחומת הביורוקרטיה. אז אולי תהליך שמתחיל דווקא מלמטה, ממקום אחד ממשפחה אחת, מקהילה אחת, הוא שיצליח לשנות מהיסוד את הדרך שבה אנו מטיילים בארץ.