הודו מעולם לא קרצה לי יותר מדי. כשכל החבר'ה נסעו לטיול של אחרי הצבא למזרח ונהרו להודו - אני העדפתי את החופים של תאילנד. הודו הייתה עבורי יעד תיירותי מעניין, אבל לא בשבילי. לא התחברתי לרוחניות ולכל סיפורי ה"עניים המאושרים" של התרמילאים הישראלים שחזרו משם, לא התחברתי לפרות ברחובות, ליוגה ולאווירת השאנטי. כשאותם חברים שחזרו סיפרו על מה שקורה בגואה - אז בכלל עיקמתי את האף. מסיבות טבע ואני לא חברים - אז לטוס למקום אחד שזה בערך כל מה שיש לו להציע? מה לי ולזה? הרי גואה היא בסך הכל מסיבת פול מון אחת גדולה על חוף הים עם הרבה סמים ומוזיקת טראנס - שזה אולי נחמד ללילה אחד, אבל בשביל זה לא נוסעים לחו"ל. אבל מסתבר שטעיתי. הו, כמה שטעיתי. שישה ימים בסך הכל בגואה הספיקו לי כדי להבין, להפנים ולהחליט שלא רק שגואה היא בשבילי, היא לחלוטין לא מה שמרבית הישראלים יודעים עליה.
"אל תשתה לי שם חשיש", "יאללה בלאגן", "ריקודים, אה?" - אלו היו התגובות הממוצעות שקיבלתי כשסיפרתי לאנשים שאני נוסע לגואה, יחד עם הרמת גבה - מה יש לאדם באמצע שנות ה-40 לחייו לחפש במקום שכל מה שעושים בו זה לפגוש חבר'ה אחרי צבא שגידלו ראסטות, אומרים "נמסטה" במבטא ישראלי, מציעים לך שאכטה מהצ'ילום ושואלים אותך אם אתה יודע מתי מתחילה המסיבה הלילה? התשובה היא שגואה היא כל כך הרבה מעבר לזה, שאני מרגיש קצת בושה על הדעה הקדומה שהייתה לי עליה.
בירת ההיפים העולמית עוד מהסיקסטיז
אבל הדעה הקדומה הזו לא הגיעה יש מאין. היא מבוססת על ההיסטוריה של גואה. זו המדינה הקטנה ביותר בהודו שמונה כ-1.3 מיליון תושבים בלבד. בניגוד לשאר הודו שהייתה תחת שלטון בריטי עד 1947, בגואה שלטו הפורטוגלים במשך מאות שנים והם נשארו שם עד 1961, כשהם מותירים אחריהם השפעות רבות (שעוד נגיע אליהן).
אחרי הפורטוגלים הגיעו ההיפים. בניו יורק טיימס נכתב שבתחילת שנות ה-70, כשההיפים זרמו מאירופה להודו, התחנה הסופית של מסעם הייתה לרוב גואה. המדינה הקטנה קיבלה בברכה את האזרחים המערבים שרצו להיזרק במקום שבו החיים זולים, הסמים שופעים והשחייה בעירום היא נורמה. גואה הייתה מוקד עלייה לרגל של היפים מכל רחבי העולם בערך כ-30 שנים. כל היפי שהגיע לגן העדן הקטן, התמקם בעיקר בחופי גואה ואם נהיה מדויקים יותר בחופי אנג'ונה, שאז היו בתוליים לגמרי. מסיבות הפול מון התקיימו על החוף המבודד החל מאמצע שנות ה-70, והיו בהן המון סמים, מוזיקת טראנס ומעט מאוד חוקים וגבולות. למעשה, גואה הייתה בירת ההיפים העולמית בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 וה-80.
וזוהי גואה שרובנו שמענו עליה. זו גואה שגם אני שמעתי עליה וזו גואה שציפיתי לפגוש. בהחלט לא ציפיתי למלונות של חמישה כוכבים מפנקים וחופי רחצה נקיים, בתוליים ומלאים בצחוק של ילדים.
מסיבות? כן, אבל במתכונת מצומצמת
גואה אמנם ידועה בעיקר בשל מסיבות הטראנס המפורסמות שלה, אך מי שמגיע לכאן בשביל להתקרחן ולאבד את הראש ודאי יצטער לגלות שהמסיבות האלה גוועו בשנים האחרונות, בעקבות שינויים במדיניות של ממשלת הודו בנוגע למיגור תרבות הסמים. מי שמחפש מסיבות בגואה ימצא אותן במתכונת מצומצמת ובחופים מסוימים, בעיקר בחופים הצפוניים, אזור ארמבול, אנג'ונה ווגאטור. תדירות המסיבות (פול מון, בלק מון וכדומה) נמוכה יותר ולפעמים ידיעה על מסיבות תעבור בשמועות, זמן קצר לפני המסיבה או לפי סימונים של נרות. הרשויות של גואה אוכפות את החוק ומאד מעורבות, לכן גם אם הגעתם למסיבה - עשו טובה, היו עירניים ושמרו על עצמכם.
הרשויות בגואה, שהייתה כאמור מקום מפלטם של אלפי תרמילאים מרחבי העולם ומישראל, מאסו בעדת התרמילאים והחליטו לנסות למשוך למקום תיירים ב"רמה אחרת". בכירים בממשלת גואה הודיעו כבר לפני יותר מעשור, שהמדינה אינה מעוניינת יותר בתיירים המגיעים למקום בטיסות צ'רטר ושוהים במלונות מעופשים. אין לה דבר נגדם. היא פשוט מעוניינת בתיירים עשירים, שיכולים לתרום לכלכלת המדינה. גואה רוצה להפוך את התיירות לענף התעשייה העיקרי שלה, וזה לא יוכל לקרות עד שלא יגיעו אליה התיירים העשירים. הם לא יבואו כל עוד גואה נהנית מהמוניטין של בירת ההיפים, שבה מסיבות אסיד הן דבר יום יומי. ולכן השלטונות החלו לנקוט בצעדים מעשיים כדי להיפטר מהתרמילאים - העלו את מחירי המלונות הקיימים ודאגו להקמתם של מלונות מפוארים של רשתות בינלאומיות.
זה הצליח להם מעל למשוער וגואה הפכה ליעד תיירותי מועדף על ההודים עצמם ועל תיירים מאירופה, שגילו בה ריזורטים מהמותגים המובילים בעולם, רצועות חוף יפהפיות, אינסוף מסעדות, ברים וכל מה שתייר מחפש בחופשת הבטן-גב האהובה כל כך על הישראלים.
"זמן הודו הנינוח"
בשישה ימים בגואה הספקתי להתאהב. בשלווה ההודית ובמה שהם קוראים לו "זמן הודו הנינוח" ולגלות את גואה כמו שלא סיפרו לה עלינו. באזור הדרומי שלה יש ריזורטים גדולים ומפנקים, הממוקמים בצמוד לחופים לבנים ונקיים, הנמתחים לאורכם של קילומטרים חוליים ובתוליים. בין הריזורטים עצמם שוכנים כפרים נעימים, שחוסים תחת צילה של צמחייה טרופית עבותה, כשמדי פעם מציץ מבין העצים בית אחוזה פורטוגזי לשעבר, המעוטר באיפוק שובה עין. הכל נקי, הכל נעים והאווירה הכללית רוגעת ושקטה. ניתן בקלות לצאת מהמלונות באופן עצמאי, ולהסתובב רגלית באזור בנוחות רבה, עם תחושת ביטחון אישי - בניגוד ל"אגדות" על הודו, בגואה כמעט ולא תתקלו במקרים קיצוניים של עוני ומרבית תושביה שייכים למעמד הבינוני.
באזור הצפוני יש רצועת חוף ארוכה, שאורכה מגיע לעשרות קילומטרים, הרצועה הפכה למרכז תוסס ועממי של אינסוף מסעדות, ברים, רעש ובלגן מקומי ותיירותי כאחד. הכל מתערבב. אם מישהו רוצה לטעום מהתרבות ההודית - זהו המקום להיות בו. חופי האזור פחות מטופחים ונקיים, אבל הם מלאים בפעילויות של ספורט ימי, ברים פתוחים שבהם מוכרים בירה מצוינת בעלות של פחות מדולר אחד ואפילו בתי קזינו קטנים וחוקיים, שהמפוארים שבהם צפים על גבי אוניות פאר.
בביקור הקצר שלי שם הספקתי לראות שני חופים - ובכל אחד מהם הייתי משתקע בשקט לפחות שבוע. חוף פאלולם התגלה כגן עדן קטן. ים ושמיים, חופים עם עצי קוקוס עצומים וביתנים קטנים על החוף . פשוט חלום.
מפלטם האחרון של התיירים שאזל כספם
גם חוף אנג'ונה הממוקם בחלקה הצפוני של גואה מציע תפריט דומה לפאלולום, אבל הוא מעט קטן יותר והאטרקציה הגדולה יותר שלו הייתה שוק הפשפשים השבועי המתרחש בו. השוק הזה הוקם לפני 25 שנה על ידי ההיפים האמריקנים, והיווה סמל לאורח החיים שלהם. השוק השבועי היה לעיתים קרובות מפלטם האחרון של תיירים שאזל כספם. הם נהגו למכור שם את הווקמנים שלהם, הקסטות, הגיטרות ובמקרים ממש קיצוניים אפילו את התחתונים שלהם - הכל כדי להמשיך במסיבה.
במשך הזמן הפך השוק לגן עדן לסוחרי סמים, והממשלה המקומית הודיעה על סגירתו הזמנית. הפעולה הזו הצליחה והשוק נפתח מחדש - כשהוא מקבל בהדרגה אופי של שוק הודי רגיל, שבו רוכלים זעירים מוכרים סחורות זולות אבל גם מזויפות לעיתים קרובות. המלצה קטנה שלי - אל תתפתו למנקי האוזניים המקומיים (ואל תשאלו אותי איך אני יודע. זה מביך).
חששות מהאוכל ההודי שהתבדו
גואה היא לא רק חופי ים. היא גם מציעה אוכל מדהים וזול בצורה קיצונית - ומעט שונה מהאוכל ההודי המוכר לכם. למרות שחששתי מהאוכל ההודי המתובל והמפורסם, מסתבר שבגואה המטבח המקומי "נגוע" באלמנטים פורטוגזיים מובהקים, שממתנים את החריפות ההודית הטיפוסית, זאת לצד שפע רב של פירות ים טריים (שאותם, כידוע, לא טריוויאלי למצוא בהודו). תוכלו בשקט למצוא ארוחת ערב נהדרת במסעדה מפוארת בסכום השווה ל-50 שקלים.
פילים ומים צלולים
בנוסף, אם תמצו באיזשהו שלב את השהייה בחוף הים, תשמחו לגלות שגואה מציעה עוד שלל אטרקציות לתיירים. למשל, ביקור בחוות פילים, סיורים בחוות תבלינים עשירות ריחות וגם סיורי ג'יפים בג'ונגל (אני עשיתי אחד שכזה מומלץ במיוחד, שהוביל אותי דרך מפגש עם קופים וטבע פראי אל מפלי דודסאגאר (Dudhsagar) - המפלים הגבוהים ביותר בגואה שנופלים בעוצמה אל בריכות מים צלולים, שבהן ניתן לצאת לשחייה מפנקת ומרעננת).
חשוב להבהיר - בשום שלב בשהייה שלי בגואה לא נתקלתי בסמים, פשע ואלימות והכל התנהל על מי מנוחות, שרק גרמו לי לרצות להישאר שם עוד ועוד. ועכשיו - אחרי שגיליתי את גואה האמיתית - יש מצב טוב שאעשה את זה.
איך מגיעים?
טיסות ישירות מישראל לגואה יחלו באוקטובר 2019. חברת כרמל תיירות מציעה חבילה הכוללת: טיסה ישירה של ארקיע, שבעה לילות על בסיס חצי פנסיון במלונות של 4 ו-5 כוכבים כולל העברות - החל מ-1,395 דולרים.
* הכותב היה אורח של כרמל תיירות, שגרירות הודו בישראל ומשרד התיירות ההודי
