מטיילים, ועוד משלמים להם על זה: הישראלים שיש להם את ג'וב החלומות

אתם נכנסים בבוקר למשרד ועושים את מה שאתם תמיד עושים. יום אחר יום, שנה אחרי שנה.
אבל זה לא חייב להיות כך. במיוחד אם תשאלו את מי שהתמזל מזלם לעסוק בצדדים היותר מרתקים של עולם הטבע, התיירות ומה שביניהם.


עוד בנושא:
תפס ג'וב! העבודות הכי טובות בשביל לטייל בעולם
גו'ב החלומות: בקנקון מחפשים מישהו שיחיה על החוף חצי שנה, בתשלום
דרינק ג'וב: דרוש חובב אלכוהול שיטייל בעולם תמורת תשלום - אבל יש מלכודת

דרכים רבות מובילות מנקודה א' אל נקודה ב'. חלקן משמימות, חלקן שגרתיות, חלקן מאתגרות וחלקן קלילות. וכמו בכתיבת סרט מתח טוב ועתיר תפניות - החוכמה היא למצוא את הדרך שיוצרת סיפור מרתק ומרגש. "סיפור" כזה כולל מפגשים עם תצפיות נוף מרהיבות שצצות ללא כל התראה, מעיין חבוי שממתין מעבר לעיקול ואופי גם סיכוי לפגוש בעלי חיים מיוחדים.

כמובן, שבילי טיול לא נולדים יש מאין. מישהו צריך לברוא אותם - בין אם נוסעים קדומים שצעדו בהם לפני מאות שנים, ובין אם מתכנני שבילים תיירותיים.

שי יגל (39) משדה בוקר, שגם כותב מעת לעת בוואלה! תיירות, הוא מתכנן שבילי הליכה, והוא עושה זאת הן בישראל והן בעולם הגדול. במשך שנים עבד בחברה להגנת הטבע, שם עסק בתכנון וסימון שבילים רבים. כיום הוא עצמאי, ועובד מול ארגוניים ציבוריים שונים, רשויות מקומיות, משרד התיירות, עמותות שונות ועוד.

שי עוסק בתכנון שבילים תיירותיים, בעיקר שבילים רב-יומיים שכוללים לינה. כך למשל, בימים אלו סיים לתכנן שביל טיול מערד לים המלח. מדובר בכ-60 ק"מ שאותם מבצעים בשלושה ימי הליכה.
בין השאר, הוא גם תכנן שבילים ברמת מנשה, את שביל הר הנגב, שאורכו כ-85 ק"מ וגם שבילי טיול בארצות הברית.

אז קמת בבוקר וקיבלת הזמנה ליצור שביל טיול. איך זה קורה בפועל?
"בראש ובראשונה, יש לבדוק מי קהל היעד שיצעד בשביל. ההלצה אומרת ששבילי טיול רבים בארץ, מתחילים במקום שבו אוטובוס הטיולים יכול להסתובב ולנסוע לנקודת האיסוף. אבל זה לא תמיד צריך להיות כך. צריכה להיות נקודת עניין שאיתה מתחילים. בכל מקרה, מאופי קהל היעד אני גוזר את אורך השביל, את רמת האתגר שלו וכו'. רק לאחר מכן, יורדים לשטח ובודקים כמה שיותר חלופות. אני שואף לצעוד בכ-6-5 חלופות, כדי לבחור את השביל המתאים ביותר מנקודה אחת לנקודה אחרת".

עוד הוא מבהיר, כי השאיפה היא בדרך כלל ליצור שביל טיול חדש שמתבסס על חיבור של שבילים קיימים, מאחר שפריצת והכשרת שבילים חדשים פוגעת בטבע.

זה אומר שאתה צועד הרבה בשטח?
"כן. הסוד המקצועי החשוב ביותר הוא לצאת לשטח וללכת בכמה שיותר אפשרויות. זוהי עבודת רגליים אמתית. ומעבר למדדים טכניים שונים, אני מתבסס גם התחושות שלי. זו לא מתמטיקה. בכל מקרה, לעתים אני מצרף אלי מישהו נוסף, כדי לקבל חוות דעת נוספת. אין פה 'נכון' או 'לא נכון'".

יש מצבים שבהם אתה צועד לבדך ימים שלמים?
"זה מה שקורה בפועל במקרים רבים. זה כיף גדול".

מעבר לנוף, מה בעינייך הופך שביל טיול למעניין יותר?
"המפגשים האנושיים. אם בטיול אתה פוגש מקומיים - בדואים, קיבוצניקים, חוות בודדים - זה מעניק ערך מוסף גדול לחוויית הטיול. החיבורים האלו אהובים עלי מאוד, והם חלק מתפיסת התכנון שלי. כך למשל, כשתכננתי את שביל הר הנגב, תכננתי שהלינות ייערכו במאהלים בדואים מוסדרים. זה יותר טיול עם חוויה תרבותית משמעותית".

כיצד אנשים מגיבים כשאתה מספר להם על העבודה שלך?
"רבים טוענים שזו לא באמת עבודה, אלא כיף. אפילו אשתי לפעמים טוענת כך... נכון, אני נהנה, אבל זו לא הליכה של סתלבט. זו הליכה מקצועית מאוד. אני הולך מהר מאוד, כדי לבדוק כמה שיותר חלופות. לפעמים מדובר בהליכה של 30 ק"מ ביום. אין לי זמן לחפש פרח נדיר. אני בוחן את כל ההיבטים של השביל - מרמת העניין ועד רמת הבטיחות שלו. על הדרך אני רושם לעצמי הערות רבות, מתעד נקודות ב-GPS. זה דורש הרבה ריכוז. אבל כן, לפעמים, על הדרך, אני חושב הרבה על החיים".

"הים לא זר לי. עוד לפני שלמדתי לדבר, כבר טבלו אותי בים", אומר עומרי יוסף עומסי (39) פקח ימי ביחידה הימית של רשות הטבע והגנים במפרץ אילת. עיקר עבודתו כרוכה בפיקוח על תקנות הדיג, הן בחופים והן בלב ים.

היחידה הימית הוקמה בשנת 2018, וכיום היא מונה 14 פקחים ימיים, רובם בים התיכון. "החבר'ה בעבודה צוחקים עלי ואומרים שבמפרץ אילת אין יחידה ימית אלא יחיד ימי. כלומר, אני הפקח הימי היחיד באזור", הוא מספר.

לדבריו, הים במפרץ אילת טומן בחובו אתגרים ייחודיים בכל הקשור לשמירת טבע. יש בו מינים רבים של דגים טרופיים, חלקם נדירים, וכמובן - ישנה שונית אלמוגים, מהצפוניות ביותר בעולם. זהו בית גידול רגיש מאין כמוהו, החשוף לסכנות רבות, רובן ככולן מעשה ידי האדם - מזיהום ועד פגיעה פיזית בערכי הטבע הייחודיים הללו.

אתה כל יום בים. יש עוד דברים שמפתיעים אותך?
"זהו מרחב מדהים, שתמיד מפתיע. בשנה שעברה, פקד את מפרץ אילת לוויתן כחול, שאורכו כ-30 מטרים. ויש פה גם דולפינים, כרישי לוויתן ומיני דגים רבים, החיים במערכות אקולוגיות מורכבות. במילים פשוטות: יש פה הרבה על מה להגן".

כלי העבודה של עמרי כוללים סירת פיקוח, אופנוע ים, וגם שנורקל וציוד צלילה. "באופנוע הים אני משתמש כשאני צריך להיות מאוד נייד ופחות מורגש, אבל לעתים קרובות אני גם משנרקל וצולל, במיוחד במקרים שבהם אני מנקה פסולת דיג משונית האלמוגים. גם את זה אני עושה. על הדרך, אני יורד למעמקים עם מצלמה, ועוסק בצילום תת-ימי".

"באילת יש 120 סירות דיג, ולא רבים יודעים, אך כדי לדוג בעזרת סירה, אתה חייב רישיון דיג. הבנתי שהתפקיד שלי הוא, בין השאר, להגיע לכמה שיותר דייגים באופן אישי. הדפסתי עבורם בקשות לרישיון דיג, כדי להקל עליהם, וגם רשימות של ערכי טבע מוגנים שאסור לדוג או לפגוע בהם. ציבור הדייגים הוא מדהים בעיניי. אלו אנשים שהים עבורם הוא תרפיה".

אך לא הכל נערך בדרכי נועם. לצד דייגים חובבים, שעלולים לטעות פה ושם, נתקל עמרי - שלו סמכויות של שוטר בכל הקשור לערכי טבע מוגנים - בעבריינות סביבתית קשה. כך למשל, סחר לא חוקי בערכי טבע. "בזמן האחרון יש טרנד חדש, של אקווריומים עם מי ים, שבהם גדלים מינים שחיים במים מלוחים. אלו בעלי חיים יקרים יחסית, ויש מי שעושים קיצורי דרך, באמצעות דיג לא חוקי או סחר לא חוקי. בעיניי, מדובר בעבירה חמורה במיוחד, שפוגעת קשות בטבע. גם עם הדברים האלו אנו מתמודדים".

מה הדבר שהכי מלהיב אותך בעבודה?
"החשיפה לטבע. עבורי, להתפרנס מעבודה שכוללת הימצאות בטבע, היא 'וואו'. אני נחשף להתנהגויות מדהימות של בעלי חיים ימיים, ואני גם נלהב מהיכולת שלי ושל חבריי להשפיע על שמירת הטבע בים. אתה עושה היום פעולה מסוימת, ופעולה זו תגרור אולי השפעות שיורגשו בשנים הבאות. מבחינתי, יש בכך סיפוק אדיר".

אתם נכנסים לאתר של חברת הטיולים החביבה עליכם, ומיד קופצות מולכם אינספור הצעות לדילים מפתים, הכוללים בדרך כלל טיסה פלוס מלון פלוס העברות. האם חשבתם פעם מי בוחר את היעדים והמלונות הללו? מי בודק אותם בשטח לפני שהם הופכים ל"מוצר מדף" שמוצע למטיילים?

דנה שחרור-שייקמן, מנהלת מחלקת נופשונים בחברת "אשת טורס", מוצאת את עצמה בנתב"ג לא מעט, בדרך לבדוק דילים פוטנציאליים ברחבי העולם. לעתים, היא עושה זאת 10 פעמים בשנה ויותר.

אז כיצד נראית שגרת יום העבודה שלך?
"אם מדובר ביעד חדש, אני מתחילה בתחקיר כללי - כמה בתי מלון יש ביעד, מה משך הטיסה וכו'. אם מחליטים להמשיך ולבדוק לעומק את היעד, אני טסה אליו, מבקרת בבתי המלון שבו וגם בודקת מה יש לעשות במקום - ממסעדות ועד טיולים ואטרקציות לילדים. אני גם בודקת את מצב השופינג ביעד - כידוע, ישראלים מאוד אוהבים שופינג".

כמה בתי מלון את בודקת ביום?
"זה משתנה, ויכול להגיע ל-8 ויותר. אני בודקת את החדרים, את הפסיליטיז כמו הלובי, חדר האוכל או הבריכה. מאחר שהישראלים אוהבים חדרי מלון גדולים, שבהם אפשר לישון עם הילדים, אני בודקת את גודל החדרים. עבור הקהל הישראלי, אני גם בודקת האם יש בו קפה ותה, רשת אלחוטית, את סוג ארוחת הבוקר. יש המון פרמטרים".

בטח כולם רוצים להיות חברים שלך.
"כשאני מספרת מה אני עושה, אנשים מאוד מתלהבים. כמעט כולם מיד מבקשים ממני שאשיג להם דיל...

וזמן ליהנות נשאר לך?
"אני מאוד ממוקדת, זו עבודה לכל דבר. וגם יש לי ילדים קטנים, שאני רוצה לחזור אליהם מיד כשהעבודה מסתיימת. אבל ברור - יש בזה כיף. לפעמים העבודה הזו היא סוג של חלום - אני מגיעה למקומות ופוגשת אנשים ותרבויות שלא הכרתי. יש בזה קסם".

יש להניח שרבים מן המטיילים שגולשים באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל", אינם מכירים את האיש הצנוע שעומד מאחורי כל הידע האדיר שטומן בחובו אתר זה.

אך האתר הוא רק חלק מפעילותו של עמית מנדלסון (44) מתל אביב, אקולוג ביחידת סקרי טבע עירוני בחברה להגנת הטבע וראש תחום מורשת האדם במכון דש"א, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינדהרט באוניברסיטת תל אביב.

ועם כל הכבוד לשלל התפקידים הללו, כאשר מכירים את האיש, נדמה שאין מקום שהוא לא מכיר, אין מקום שהוא לא ביקר בו. זאת הודות לעבודתו כסוקר טבע ונוף.

רקע קצר: סקר טבע ונוף הוא תהליך של מיפוי המצאי בשטח. מדובר על עבודת צוות מומחים, בוטניקה, זואולוגיה ומורשת, הממפים חבל ארץ נתון על כל המאפיינים הטבעיים שלו. המידע מסייע למקבלי ההחלטות בתכנון השטח, בין אם לצרכי שימור ובין אם לצרכי פיתוח. במילים פשוטות: מדובר בתיעוד של ערכי טבע בשטח נתון. עמית יוצא לשטח 3-2 פעמים בשבוע, והוא עושה זאת בכל רחבי הארץ.

איך הגעת לתפקיד הזה?
"את האהבה לטבע ולסביבה הבאתי עוד מגיל צעיר מהבית. אבי ז"ל היה בין היתר גם מורה דרך. אני הייתי בחוגי סיירות ובהשתלמויות בוטניות שנים רבות. אמנם אחרי הצבא הלכתי תחילה לכיוון ההייטק ויש לי תואר ראשון בהנדסת תוכנה בטכניון, אבל אחרי כמה שנים בתחום, הבנתי שזה לא הכיוון שאני רוצה לעבוד בו עד הפנסיה. הלכתי ללמוד תואר שני בתכנון ערים ואזורים בטכניון, עם תזה על טבע עירוני. תוך כדי התואר, השתלבתי בשתי יחידות סקרים בחברה להגנת הטבע".

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בעבודה?
"העבודה בשטח מלאה כל מיני הפתעות קטנות ולא צפויות. לעיתים זה יכול להיות איזה פרח נדיר, תצפית בבעל חיים או אתר ארכיאולוגי לא ידוע. זו לא עבודה שאתה מגיע למשרד, יודע מראש מה בדיוק תעשה במהלך היום ובאיזו שעה תצא הביתה. 'חדוות הגילוי האקראי', כפי שאני קורא לזה, מוסיפה המון".

מזה שנים שאתה צועד בכל כך הרבה במסלולי טיול. נשאר לך עוד מה לגלות בארץ או שכבר ראית הכל?
"אין דבר כזה 'ראית הכל'. אפשר אפילו לומר שככל שאני מטייל יותר, אני מרגיש שיש כל כך הרבה דברים לגלות. אפילו מקום שהיית בו כמה וכמה פעמים, אפשר לגלות בו איזשהו צמח נדיר או סיפור לא ידוע".

והנה מגיעה השאלה הקשה מכולן: יש אזור בארץ שאהוב עליך יותר מאחרים?
"בעבודה כבר הגעתי למקומות רבים, מגבול הלבנון ועד אילת, ואני מקווה כמובן להמשיך בכך גם בשנים הבאות. כמובן שמבחינת רבים מהמטיילים בארץ, הכי כיף לטייל/לעבוד בעומק הטבע ורחוק מיישובים, אבל מהניסיון שלי, יש לא מעט הפתעות ודברים מעניינים גם באזורים מיושבים ובקרבת הדרכים. בקיצור - אני אוהב את כל הארץ".

"אנשים חושבים שבגלל שאני מסתובב הרבה בעולם, אני נהנה לצלם צילומי תיירות, אך ההיפך הוא הנכון. אני מתעב צילומים מסוג זה. היום כולם מצלמים הכל, והאינסטרגם מפוצץ מתמונות של כל מקום על פני הגלובוס. מה שמרגש אותי באמת הוא צילומים בעלי משמעות", אומר אדי גרלד, צלם דוקומנטרי מירושלים. את עבודותיו ניתן לראות באתר www.geo-pix.com.

אדי החל את דרכו המקצועית כצלם ספרי טיולים של "לונלי פלנט" והוצאות ספרים דומות. הוא עדיין עושה זאת מעת לעת, אך עיקר לקוחותיו כיום הם מגזינים, סוכנויות צילום וארגונים הומניטריים בינלאומיים, שזקוקים לקמפיין ויזואלי לשם העברת המסרים שלהם. וכך, בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו מתעד את השפעות האיידס באפריקה, קונפליקטים מזוינים במזרח קונגו, רעידת אדמה בהאיטי, ציקלון בבורמה, נעדרים בבוסניה וגם קרבות מול דאעש בסוריה.

אתה נוסע הרבה. עדיין מתרגש?
"עד כה צילמתי ביותר מ-100 מדינות. רק בשנת 2018, הקפתי את העולם פעמיים וחצי. אני לא מתרגש מנסיעות. אני לא אוהב נמלי תעופה, לא אוהב לחכות למטוס ולא אוהב לטוס. לפעמים, יותר מרגש אותי לצלם פרויקט תיעודי בישראל מאשר לטוס לצד השני של העולם".

אבל עדיין, רבים יגידו שזו עבודת חלומות, לא?
"ברור שיש משימות שאני אוהב ומתרגש מהן. כאלו שיש להן משמעות עבורי. יש משימות קשות, שאני שמח שאני עומד בהן, כמו למשל צילום של הר געש פעיל בגואטמלה, ממרחק אפסי. ויש משימות שאתה לא שוכח לעולם. כך למשל, ביליתי שלושה חודשים בדרך המשי, ותיעדתי אותה מבייג'ין ועד למדבר גובי. אבל אני חייב לומר שבניגוד לעבר הלא רחוק, כיום העולם כולו דומה. כמעט בכל מקום אתה מרגיש בבית".

תסביר.
"הגלובליזציה הרסה את האקזוטיות. היום, בכל מקום תמצא את אותם מותגים, את אותם סוגי בילוי, את אותן רשתות אמריקאיות של בתי קפה. אותם לוגואים ושלטים נמצאים בכל מקום. אז בתוך כל הדברים הדומים, אני מוצא את הפינות החבויות שממש מרגשות אותי. למשל, בכל נסיעה שלי לחו"ל, אני מקפיד לחפש את מוזיאון הטבע המקומי, ולצלם פוחלצים של בעלי חיים. פוחלצים הם שריד לתקופה שבה אנשים לא נסעו - ורצו להביא את הטבע אליהם. בסופו של דבר הצילומים האלה יהפכו לפרויקט אישי. הנה, זה דבר שמאוד מרגש אותי".