בווידאו: ישראלים שעברו במסוף טאבה לסיני, התאכזבו שהגבול נסגר
ואז צץ בחושה המרכזית זה שיודע הכל. בכל טיול אתה פוגש, בשלב מסוים, את זה שיודע הכל. הוא כבר היה בכל החופים של סיני. למעשה, אבא שלו טייל בחצי האי כבר ב-1967, וחוכמת הנסתר הזו עברה אליו בתורשה.
גידול של עשרות אחוזים בישראלים שנפשו בסיני ב-2017
זה שיודע הכל יודע איפה הכי מתאים לצלול בחוף ראס אבו גלום, מזהיר את כל מי שרק רוצה לשמוע שדהב תיירותית מדי, מכיר מעיינות נסתרים בעומק המדבר, ומדבר עם הבדואים בערבית שוטפת (שרק הוא מבין).
הוא רק לא מבין שלדעת הכל זה הדבר שהכי מנוגד לרוח סיני.
כי להתמסר לסיני זה להתמסר לבתוליות, לבראשיתיות, ובעיקר - לחוסר הידיעה המענג.
למעשה, זה שיודע הכל הוא גם הטיפש הגמור. הרי רק טיפש גמור ייקבע בנחרצות ש"בטוח בסיני!". הוא לא מבין שיש הבדל עצום בין "ביטחון" לבין "תחושת ביטחון". אתה יכול לשבת בחושה המרכזית בחוף, לעשן את עצמך לדעת, לשנרקל ולרחף בין אלמוגים ולפגוש אנשים נפלאים - אבל לא באמת לדעת מה מתרחש מאחורי הרכס שלצד החוף. אז כל עוד אין לך מערך מודיעין צבאי נרחב ולוויין ריגול מתקדם, אתה לא באמת יכול לדעת אם באמת "בטוח בסיני".
מצד שני, רק טיפש גמור ייקבע בנחרצות ש"בטוח בתל אביב!" או בירושלים, או בפריז, או בקואלה לומפור. ומצד שלישי, אם שום דבר לא בטוח - אז כדאי שזה יהיה בסיני. כי בטוחה או לא, סיני לפחות מספקת מראית עין של ביטחון. ולפעמים זה בהחלט מספיק טוב.
רקדנית הבטן והפסיכולוג
הפעם האחרונה שלי בסיני היתה לפני 22 שנה. ידידה, רקדנית בטן מצליחה, הזמינה אותי להצטרף אליה ל"טיול הפתעה". היא רק לא סיפרה שההפתעה היא השתתפות בכנס גדול, סוער והומה של רקדניות בטן מכל הארץ, שנערך במלון אפרורי ועצוב. אז נכון, למדתי מה ההבדל בין סגנון השארקי המצרי לבין מחול הבלאדי, וגם איך מרגיש צעיף משי לעומת צעיף שיפון, אבל לא באמת חוויתי את סיני כמו שצריך. להיפך. ומאז סיני נשכחה. גם פיגועי העבר הקשים והאיומים הבטחוניים החוזרים ונשנים לא ממש סיפקו לי מוטיבציה. עד שלפני זמן-מה קראתי ראיון עם פסיכולוג שדיבר על רגעי האושר בחיים. בין השאר, הוא תיאר בהתלהבות כיצד דווקא חוויות שמאלצות אותנו להסתכן מעט - מפיחות בנו רגעי אושר גדולים.
מפה לשם, אז סיני.
עוד על סיני בוואלה! תיירות:
השיבה לסיני: אלכוהול, Wi-Fi וישראלים שלא מפחדים מדאעש
"הייתי 11 יום בסיני ובזבזתי רק 2,000 שקל"
הכי קרוב לסיני שתמצאו: תחליפים אפשריים לגן העדן האבוד
החבר והשטן
"אני בן 30, ועדיין צריך לשמוע את ההורים מנג'סים לי שסיני זה מסוכן", אמר מישהו במונית בין מעבר הגבול בטאבה לבין חוף ראס א-שטן.
"ואני בן 50, ועדיין צריך לשמוע את ההורים מנג'סים לי שסיני זה מסוכן", עניתי לו, וכולם צחקו. או גיחכו. אני עדיין לא בטוח בזה.
לסיני ירדתי עם חבר טוב, שעושה זאת לפחות שלוש פעמים בשנה - ותמיד לאותו מקום: החושות של Moon Island בראס א-שטן. לראס א-שטן אין באמת קשר לשטן. למעשה, זהו שיבוש ישראלי של השם המקורי, שיטאן. עם זאת, כאן ובטאבה אירעו בשנת 2004 הפיגועים השטניים שגבו את חייהם של 13 ישראלים ופצעו רבים אחרים.
ראס א-שטן של היום הוא מקום פשוט, טבעי וידידותי להפליא. אפילו וויי-פיי כמעט שאין בחוף שלנו. כך או אחרת, לא היה לי זמן ליותר מסופשבוע ארוך. למה? עבודה, ילדים, עבודת ילדים.
רובצי סיני כרוניים הזהירו אותי ש-48 שעות בחצי האי לא שוות את הנסיעה. "שמע, עד שאתה נכנס לווייב הנכון, תצטרך כבר לחזור", אמרו לי. הם רק לא ידעו שיש אנשים שמרוב זמן עבודה-ילדים, גם חופשה של שלוש דקות תכניס אותו לווייב הנכון. כמו כל דבר בחיים - הכל בראש.
ויש גם את העניין הזה שלסיני יש זמן שונה. כי שעה אחת בסיני היא כמו ארבע שעות בישראל. ואם המשפט הזה נשמע לכם מוזר או מטופש - כנראה שכבר מזמן לא התמסרתם לחוף, לים ובעיקר - לעונג הצרוף של לעשות כלום.
בכל מקרה, אל החושה שלנו הגענו קצת אחרי חצות, אחרי נסיעה של 40 דקות מהגבול, נסיעה שכללה עצירות סמליות בנקודות ביקורת צבאיות ומפגש עם חיילים מצריים מנומנמים.
מגיעים. חצות וקצת. לא רואים ממטר. ידעתי שאנחנו ממש על הים רק בזכות הסאונד המהפנט שלו. וזה בהחלט הספיק לי כדי להיכנס לווייב. או איך שלא קוראים למצב הרוח הנכון.
הצעירה והפולרואיד
הדבר הראשון שעשיתי בבוקר הוא לפתוח לרווחה את דלת החושה. ובכן, "דלת" היא מילה גדולה לפתח הזה, שחצץ ביני לבין העולם. וכאשר זה קרה, נגלה בפניי הים היפה, צבוע בכחול-טורקיז. נכון, ראיתי כבר חופים יפים מזה, אבל מזמן לא פגשתי חוף כל כך פסטורלי. ואין ספק שפסטורליות מנצחת יופי עם יד קשורה מאחורי החושה.
מכאן לארוחת הבוקר, שמוגשת בחושה המרכזית. חביתה, פירה, סלט, גבינה, פול וגם פיתות כה דקות עד שאפשר לראות דרכן מי סועד מולך. ידוע כי האדם הזר הראשון שאתה פוגש בחופשה, ישפיע במידה ניכרת על המשך הטיול. עבורי זו היתה מישהי שהחזיקה בידה מצלמת פולרואיד והתלהבה מהעיסוק בה. מסתבר שהמצלמות הנושנות האלה עושות קאמבק, והבחורה פשוט הסתובבה בחוף, קלטה אנשים שבאו לה טוב, צילמה אותם והעניקה להם את התצלום שנפלט מבטן המצלמה, על גבי נייר בוהק. הכי נדיבות ויזואלית.
אז בעודי אוכל, שותה ומביט בעולם דרך הפיתה הדקה, היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטלם. בטח רוצה. היא כיוונה, לחצה, הנייר נפלט, ריק לחלוטין, ולאחר כמה נענועי ייבוש באוויר, דמותי החלה להופיע על הנייר. לפתע נראיתי לעצמי כה מאושר ונינוח. מכאן, דברים רק השתפרו.
הבדואי והקפה הטורקי
בדואי, אוהב קפה? בטח אוהב. אבל האהבה לפעמים מפתיעה, מסתבר שלאחד מעובדי המקום יש אובססיה קשה לקפה טורקי ישראלי, מהסוג שקונים אצלנו בכל סופר. אז החבר שאתו הגעתי, נוהג להביא לו באופן קבוע אספקה טרייה של כמה אריזות. לכו תבינו. זה כמו שחבר נורווגי יביא לי פלאפל בכל פעם שהוא מגיע לבקר כאן.
רבים מהבדואים בחופי סיני מדברים עברית שוטפת. אפשר גם לשלם כאן בשקלים ולקבל עודף בשקלים. אפשר הכל. בכל חוף יש את "מנהל החשבונות" שרושם בטבלאות צפופות את כל מה שאכלת ושתית, כך שהתשלום מתבצע רק בסוף החופשה. הכל כדי שתהיה רגוע.
ואגב מחירים, אנחנו שילמנו 55 שקלים ללילה בחושה, כולל ארוחת בוקר. תוסיפו עוד 80-70 שקלים ביום לשאר הארוחות והפינוקים, חברו את הנסיעה מהבית שלכם לאילת, הוסיפו תשלומי מעברי גבול החד-פעמיים (100 שקלים בצד הישראלי, 30 שקלים בצד המצרי), וקיבלתם חופשה חצי חינם.
הפטריוטית והדג
אחרי ארוחת הבוקר, אני יוצא לשנרקל מעל ריף האלמוגים המרהיב. המים צלולים באופן בלתי נתפס. שקט מוחלט. רק אני, מסכת הצלילה והדגים החרישיים. ואז, לפתע, מישהי צועקת בהתרגשות: "אבו נפחא! אבו נפחא!".
אני מתקרב אליה כדי לצפות בפלא. מסתבר שלא מדובר באבו נפחא אלא סתם בדג שמן. אני ממשיך לשנרקל בשקט. כעת, נדמה שאין שום דבר בעולם מלבד שונית האלמוגים ואני.
מאוחר יותר, על החוף, אני שומע את בחורת האבו נפחא מדברת עם בן זוגה. "אוף, חבל שסיני כבר לא שלנו", היא אומרת לו בקול נוגה. ואני חושב, שדווקא טוב שסיני לא שלנו. אם סיני היתה שלנו, היינו הופכים אותה ללונה פארק של מלונות ענק, כבישים מהירים, שלטי אזהרה והכוונה על כל צעד ושעל, וגם מתחמים סגורים למאיון העליון. אם היא היתה שלנו, היא היתה הדבר הכי רחוק מסיני שאנחנו מכירים ואוהבים.
האינטרנט, הספר והצרפתי
כמי שכותב "פייסבוק" בטפסים שבהם נדרש למלא את סעיף "מקום מגורים", הייתי די צמא לחוויית ניתוק דיגיטלית. רבים מאיתנו יותר מדי מחוברים לרשת - ומנותקים מעצמם. אז בשל החשש מחוסר מעש הבאתי שני ספרים. אחד, ועוד אחד ליתר ביטחון.
תכלס, אפילו לא פתחתי אותם. כי בסיני לא משעמם לרגע. תמיד אפשר להביט בים, לשמוע ולהשמיע סודות לזרים גמורים או לשוטט לצד החוף.
אז שוטטתי צפונה, לכיוון חופים אחרים. פגשתי מצוקים תלולים ויפים שהפצירו בי לטפס עליהם ולהביט על העולם מלמעלה. פגשתי אנשים בערסלים שנדמה כי היו שם מאז ומעולם, ופגשתי גם אנשים שעשו סלפי בלי באמת להביט בנוף. פגשתי את כל מה שאנושי.
ופגשתי גם צרפתי שצעד במהירות בין החופים והכריז בקולי-קולות שהערב הוא מעלה הופעה בלתי נשכחת בחוף שלנו, וכולם מוזמנים. היתה לו משרוקית בפה, מצילתיים בברכיים וכלי הקשה מוזר בידיים, וכך הוא פרסם את עצמו.
בערב, הוא אכן נתן הופעה סוריאליסטית סביב מדורה גדולה. הוא סיפר שהוא מסתובב ברחבי סיני ומופיע בחופים. הוא שלף דיג'רידו ארוך, העמיד אותו על חצובה, קירב אליו דרבוקה ופצח במסע מוזיקלי מהפנט, שכל-כולו צלילי המזרח. הקרוב והרחוק.
בסוף הוא העביר מגבעת בין כולם, וביקש לתרום לפי החשק. כולם היו ישראלים, ורבים שלשלו מטבעות. "הופעתי לא מעט בישראל, בטבע ובעיר, אבל כשאתם הישראלים נמצאים בישראל, אתם לא אוהבים לתת כסף", הוא סיפר. "אז נאלצתי לעזוב את ישראל ולהופיע פה. כי רק כשאתם בחו"ל, אתם נדיבים", סיפק תובנה במבטא צרפתי כבד.
כולה 50 ק"מ נמתחים בין אילת לחוף ראס א-שטן - ואיזו הבדל.
הבול קליעה והילד
בבוקר היום השני פגשתי שירותי בול קליעה. צילמתי את הפלא, וכאשר הצלחתי ללכוד פיסת אינטרנט, שלחתי את התמונה לילדים בבית. הגדול, בציניות אופיינית, השיב: "אני רואה שקיבלת את הסוויטה הנשיאותית".
כנראה שעשיתי משהו לא נכון בחינוך שלו. אני חושב שאת הפעם הבאה בסיני אני עושה עם הילדים. מישהו הרי צריך לגמול אותם מהציניות.