הפעם הראשונה ששמעתי על סיני באופן משמעותי היתה בשנת 2004 במוצאי שמחת תורה. הייתי בדרכי להקפות שניות בהתנחלות חומש, שיועדה להתפנות כחלק מתוכנית ההתנתקות. נהג האוטובוס הדליק את הרדיו והדיווחים על הפיגוע הקשה שטפו את האווירה. מטבע הדברים, התקשורת הישראלית עסקה לא מעט בחשש מנפגעים ישראלים, ואני דאגתי לשניים מחברי שנפשו באותם ימים על אחד החופים, אגב לשניים שלום. באותם ימים עוד לא חשבתי על נופש בסיני - כאדם דתי זה בכלל לא היה על הפרק - ובטח לאחר אותה מתקפת טרור.
בשנים האחרונות, למרות החששות של אנשים רבים, רציתי לפחות פעם אחת לחוות את סיני. זה לא שלא ניסיתי, אבל כל פעם שהעליתי את ההצעה, האדם מולי החזיר לי מבט לא מאמין והסתכל עליי כאילו אני משוגע. באוגוסט האחרון זה סוף סוף קרה. זוגתי ואני החלטנו לברוח לסיני לכמה ימים, למרות שעדיין היו רבים שאמרו לנו שזה מסוכן. פזיזות או אי זהירות הן ממש לא תכונות שמאפיינת אותי, אבל לאחרונה עוד ועוד אנשים שיתפו תמונות משם ברשתות, ועוד מספר חברים שנסעו וחזרו שלמים ובריאים ובעיקר מאוד שמחים, הצליחו להשתיק את החשש.
מרגע שעלה הרעיון, תוך מספר ימים סגרנו חופש, כל אחד בעבודה שלו, העמסנו תיק על הרכב ועשינו את דרכנו בשבת בבוקר לאילת. לאחר נסיעה של כשלוש שעות וחצי חנינו את הרכב אחר כבוד ליד מעבר הגבול טאבה (שמהשבוע נקרא על-שם מנחם בגין ז"ל), העמסנו תיק על הגב ולאחר חצי שעה חצינו את הגבול ואנחנו במצרים.
כבר בטרמינל, מרחק של דקה וחצי הליכה מהישראלי, אתה מרגיש בבירור את ההבדל. מזגנים לא היו במעבר, או שאולי לא פעלו, חסרים שלטי הסברה נאותים ולאחר מספר שניות של בלבול אנו מילאנו את הטפסים וניגשנו לעמדה כדי להחתים את הדרכונים. מולנו עמדת ביקורת דרכונים עם חלון ופקיד שמחתים את דרכוניהם של אלו שעוזבים את מצרים. אחרי מבט מבולבל וחיפוש קצר של הצד השני מסמן לנו אותו פקיד לגשת אליו, אוסף את הדרכונים והטפסים ומעביר אותם לפקיד נוסף, שבתחילה לא ראינו ויושב מאחוריו. שתי חתימות והדרכונים עושים את דרכם חזרה דרך הפקיד הראשון ואנו יוצאים מהבניין. עוד שני מחסומים והצצה של שוטרים מצריים בדרכונים, ואנו בדרכנו לחניית המוניות.
מחשבה או שתיים על "דעאש" עברה לי בראש
את פנינו בחנייה קיבל אחד מנהגי המוניות המסחריות בשאלה "לאן אתם?" לאחר שאנו עונים "ראס א-שטן", הוא נוקב במחיר של מאה לירות מצריות בתנאי שהרכב מתמלא. התיישבנו לחכות בנקודה עם צל בצד, אך כמו שסיפרו לי מביני דבר, שבסיני הכל הולך לאט אז חיכינו וחיכינו, אבל איש לא בא. לאחר שהתייאשנו עלינו על רכב מסחרי במחיר כפול. לאחר נסיעה קצרה, הנהג החביב עוצר בצד ומבשר לנו שמישהו אחר בא לקחת אותנו עם רכב פרטי כי חבל על הנסיעה עם מסחרית כמעט ריקה, פה התחלתי לחשוד.
שאלות כמו "מי מגיע, מי הנהג המדובר ולאן הוא מתכוון לקחת אותנו" - באמת החלו לפרוח בדימיוני. בכנות, ברגעים האלה מחשבה או שתיים על "דאעש" עברה לי בראש, אבל אנחנו לקראת חופשה של בטן-גב על חוף מקסים, כמו שאמרו לי, אז נא להירגע. לאחר שתי דקות הגיע רכב לבן ומתקתק, שהמזגן שלו כבר פעל על עוצמה גבוהה, מה שמיד קנה את ליבי - בכל זאת אוגוסט בסיני. חלק ניכר מהדרך נסענו על דרך מגורדת בנסיעה איטית להחריד, כי כפי שגילינו - הכביש שנבנה על ידי ישראל עובר לראשונה שיפוץ.
הדרך מהממת. שילוב של מדבר עם הרים וים, תענוג לעיניים. לאורך הכביש ישנם עוד מספר מחסומים של הצבא המצרי ולאחר בידוק קצר, בכל זאת דואגים שדאעש לא יתקרב, ממשיכים.
הדרך שאמורה לקחת כ-30 דקות נמשכה, לאור מצב הכביש המגורד, כ-50 דקות פלוס שתי עצירות בדרך, תוך סטייה מהנתיב שהלחיצה בקטנה, אך הכל עבר בשלום. בסוף המסלול נכנסנו לחוף ראס א-שטן, ניגשנו לדלפק ה"צ'ק-אין" וכבר הרגשנו בחופשה, עם כוס תה מתוק וטעים, למרות חום אוגוסט ששרר בחוץ.
מאוד למדתי שבסיני אתה יכול לבחור איך לנפוש
לאחר שיחה קטנה, היינו בדרכנו לחושה שתהיה ביתנו בחמישה הימים הקרובים. מחיר חושה, הכוללת רצפה יצוקה, מזרנים ומצעים, תאורה (דבר שאני מבין שהוא חידוש בחושות) וארבעה כיווני אוויר הוא 60 לירות מצריות (25 שקלים) ללילה. אם מוסיפים ארוחת בוקר קבועה המחיר עולה למאה לירות (42 שקלים) ללילה - מדובר במחיר שנחשב גבוה מעט לחושות, ובחלק מהחופים באזור המחירים אף נמוכים יותר.
את הימים הבאים בילינו בעיקר בבטן-גב פלוס שנירקול בשונית היפיפייה של הראס. כבר בערב הראשון הבחנו שאנחנו לא הישראלים היחידים במקום. לצידנו בחוף היו בעיקר חבר'ה צעירים ממצרים, רובם מקהיר, ישראלים יהודים וערבים, וכן מעט אירופאים. השילוב בין כל האנשים על החוף כנראה היה הדבר שהכי נהנינו ממנו, במיוחד קבוצה של משפחות משפחות שעברית, ערבית ואנגלית שימשו להן בערבוביה טבעית לחלוטין.
אחד החששות שלי היו, שבגלל החום הכבד אקום מוקדם מדי, אך מהר מאוד התבדיתי - כמעט כל יום קמתי לקראת הצהריים וזה היה בהחלט פינוק רציני.
מדי ערב התאספו רבים מהנופשים במקום, שהיה די מלא, במרכז החוף על שטיחים ומזרנים. בחלק מהזמן היו אורחים שניגנו ושרו, והאווירה לצד צלילי הים הייתה נפלאה. מהר מאוד למדתי שבסיני אתה יכול לבחור איך לנפוש: אם מתחשק לך ח?ברה - יש עם מי לדבר ואפשר להכיר אנשים ממקומות אחרים, ואם אתה רוצה להישאר בבדידותך וליהנות ממה שהמקום נותן לך - גם את זה יש בשפע.
אלכוהול לכל דורש
לא מעט שעות ישבנו או שכבנו מתחת לצל על החוף. נהננו מהנוף, שחינו וצללנו בין השוניות היפיפיות במקום, קראנו ספר ונחנו להנאתנו במקום הקסום הזה.
במקום מוגשות ארוחות ברוב שעות היממה. בתפריט, מלבד המנות המקומיות, גם עוף מטוגן היטב ודגים. אם בא לכם לחגוג על משהו מתוק - הפנקייק עם השוקולד והפירות מומלץ בהחלט. דבר נוסף שהתחדש, כך נראה בשנים הממש אחרונות, הוא שניתן לקנות אלכוהול בחדר צדדי. הדבר לא מובלט, אבל בהחלט קיים לכל דורש. תוסיפו לזה Wi-Fiבתשלום, לאלה שלא יכולים להתנתק לחלוטין, וקיבלתם חופשה מערבית לכל דבר.
באחד הימים פטפטנו עם בחור מצרי מקהיר, שהגיע לראס למספר ימים והסתבר לנו שהפחדים הם לא רק נחלתנו. גם הוריו מאוד כעסו וחששו מכך שהוא מגיע לסיני. למרות זאת, כך הוא סיפר, הוא מגיע יותר מפעם אחת בשנה לנפוש כאן.
בסיור קצר לחוף קרוב באחד הימים התקבלה תמונה די זהה, גם מבחינת תמהיל הנופשים. אחד הדברים שהפתיעו אותי, הייתה העובדה שגם משפחות ישראליות שהו במקום עם ילדים קטנים. הילדים נהנו מכל רגע, ובעיקר מחופש מוחלט שהיה להם במקום. חשש לא ניכר על פניהם ולא על פני הוריהם. מספר אנשים סיפרו שהם מגיעים לסיני כל כמה חודשים, והם לא מוכנים לוותר על החוויה שהאזור מעניק להם - סוג של נופש ושלווה מנותק מכל הרעש והבלאגן של המערביות.
אחרי חמישה ימים רגועים, נאלצנו לשוב לישראל, שם מעבר לגבול בצפון. גם בדרך חזרה עברנו מספר בידוקים, ונראה שהצבא המצרי לא מקל ראש בנושא, ועם זאת - כל מי שדיברנו איתו במהלך החופשה הקצרה הרגיע כי המרחק מחופי הנופש של סיני לאזורים שדאעש פועל בהם - גדול מאוד. לפחות, על פי החוויה שלנו, נראה כי אפשר לחזור וליהנות מהחופים הקסומים של שכנתנו הדרומית, אנחנו בהחלט מתכוונים לחזור.