"תגיד, מה לא בסדר איתך?" "איך אתה בכלל יכול להשוות?", אלה היו התגובות שקיבלתי כשסיפרתי לכמה מחבריי שוויתרתי על טיסה לרפובליקה הדומיניקנית בשביל טרק בירדן. "מה יש לך לחפש עכשיו בירדן? יש שם דאעש בכל מקום", ניסו לשכנע אותי לחזור בי.
עוד טיולים מיוחדים בעולם בוואלה! תיירות:
למצוא את האושר: המושבה הישראלית הנידחת בסוף העולם
החיים בבלונד: היפהפייה שעזבה הכל ויצאה לטייל בעולם
לראות ולא להאמין: ככה נראה הקיץ של הזוג היפה בעולם
אבל ברגע שגבי שדה מ"טיולי רדיוס", שמתמחים בטיולי אתגר בארץ ובעולם, התקשרה אלי והציעה לי להצטרף לטיול יחיד במינו בירדן, כל הפנטזיות שהיו לי בראש על קוקטייל מול מי טורקיז מתחת לעץ קוקוס - נמוגו, בהיסוס אמנם, והלב התחיל לפעום. למה לפעום? כי יש דברים שעושים פעם בחיים, ויש דברים שאתה מרגיש שהם חלק ממך. ולמרות שירדן היא לא חלק מישראל, היא חלק ממני.
וכך, במקום ליהנות משמש טרופית בסנטו דומינגו, מצאתי את עצמי ביום חורף גשום בדצמבר ממתין בחנות נוחות בצומת לטרון ליואל שטרלינג, בן זוגה של גבי והבעלים של רדיוס. המאורע: חגיגות יום הולדת ה-60 שלו, שהפכו לטיול הפתעה שאירגנו לו גבי ושניים מבניו. ביחד איתי המתינו דרוכים חבריו הטובים, טיילים ותיקים ומדריכי סנפלינג שאיתם עבד יואל לאורך השנים. הוא רק נחת שלושה ימים קודם לכן מניו זילנד עם צוואר תפוס וחשב שהוא נוסע לירדן עם המשפחה, אבל שירה אדירה של "היום יום הולדת" הפתיעה אותו וגרמה לו להבין שאת היום הולדת הזה הוא לא ישכח כל כך מהר.
03:30 על הרגליים
אוטובוס שנשכר במיוחד עשה את דרכו דרומה על כביש הערבה. בדרך אוספים פה חבר ושם מכר של יואל, ובסך הכל 28 חברים ובני משפחה, כולל שתי נשים, שיוצאים אל הטיול היפה במזרח התיכון ויש אומרים בעולם כולו - טיפוס לג'בל ראם.
מה יש בו, בג'בל ראם, שנחשב לכה יפה ומיוחד, חשבתי לעצמי. מה יגרום למישהו לחגוג יום הולדת דווקא שם, היכן שרק לפני שנה מצאו בו את מותם שלושה מטפסים צרפתים מקצוענים? אז נכון, הנבטים עברו שם והבדואים, צאצאיהם ושליטי המדבר, משמרים את אורחות חייהם, והדיונות האדומות המרהיבות של ואדי ראם כבר מוכרות כמעט לכולם. אז מה יש בהר הזה, בגובה של 1,754 מטרים מעל פני הים, שמושך אליו כל כך הרבה מטיילים ומטפסים מהעולם?
אולי העובדה שמהפסגה נשקף הנוף הכי מיוחד שיש באזור, כך אומרים מטיילים ותיקים; אולי בכלל הדרך אל ההר שהיא למיטיבי סבל בלבד; ואולי העוצמה שיש בצוקי-הענק האלה שמולם גם לורנס איש-ערב הרגיש כמו גרגר אבן חול, כפי שתיאר ביומנו: "כה נרעשים ומבוישים היינו להתערות באפסותנו בפני ההרים הפליאים האלה".
כך או כך, אחרי חציית הגבול במסוף רבין שבדרום הערבה, עשינו את דרכינו בטנדרים של הבדואים החביבים שאירחו אותנו אל המאהל בוואדי ראם. החשש ההתחלתי של ישראלי במדינה ערבית עבר די מהר, ושיחה באנגלית קלוקלת עם הנהג גרמה לי להבין שתיירים אחרים כנראה לא נראה פה. "זה החל עוד מהאביב הערבי", אמר לי יוסוף שהשיט את הטנדר על החול האדום החלקלק, "ועם המצב בסוריה והתרסקות המטוס במצרים התיירים עוד יותר מפחדים לבוא". ובצדק, לא תסביר להם, שם באירופה ובארה"ב, שדאעש וחבריהם זה בכלל במדינה השכנה או בגבול. בחדשות העולמיות מצטייר המזרח התיכון כאזור אחד מוכה מלחמה.
עם ערב הגענו למאהל. אין בו יותר מדי, אבל יש כל מה שצריך: מזרנים לשינה, ארוחת ערב חמה שחיכתה, מדורה בוערת 24/7 עם תה מתוק ואפילו עמדה אחת לטעינת הסלולר - שיהיה מלא, גם אם אין קליטה. אחרי תדריך שהעביר מוביל הטיול, הוד שטרלינג והבן של, פרשנו שקי שינה כבר בשמונה בערב ועם גיבוי של מעילי פליס, כובעי גרב וגרביים חמות צללנו לשנת לילה מוקדמת. בכל זאת, ב-03:30 כבר צריך להיות על הרגליים.
מיטיבי סבל בלבד
קצת לפני חמש בבוקר, הכל עדיין חשוך, הגענו לנקודת ההתחלה. הטיפוס לג'בל ראם מתחיל בעלטה של אי ודאות, כשרק פנסי ראש מאירים את הדרך העולה על סלעי הגרניט האדומים. וכשאתה מטפס ולוקח את כל הציוד עליך, אתה חושב טוב-טוב מה לקחת איתך. כאן אין מקום למותרות, שכן פינוקים עולים לך במשקל, ומשקל עולה לך בסבל וסבל יהיה לך מספיק ביומיים האלה עד שתרד מההר.
האוכל שנאכל כולנו מתחלק בין כולם, כמו גם חבלים, כלים, מים וכמובן שכל אחד סוחב את שק השינה, מזרן, ביגוד, רתמה וקסדת סנפלינג עליו. מיטיבי סבל, כבר אמרנו?! אחרי שעה של טיפוס הבוקר מאיר ועמו נפלאותיו של ואדי ראם האדמדם. זריחה מרהיבה מקבלת את פנינו, ואנחנו משילים שכבת בגדים אחת וצ'ופרים ראשונים נשלפים מהתיק. קצת סוכר לווריד ובעיקר לנשמה.
עכשיו נשארו לנו עוד כ-8-7 שעות טיפוס עד לנקודת הלינה שלנו בשטח. את זה יודע גם ד"ר אלי רז, גיאולוג בן 75 וטייל ותיק במדבר ובירדן, שצופה כל יום על הממלכה האשמית מחלון ביתו בקיבוץ עין גדי, והצטרף לטיול. אבל אלי הוא ילד לעומת שוקה רווק, זקן השבט של חברות המטפסים. שועל הטיולים הוותיק הזה "רק" בן 84 (!) והוא מטפס על הצוקים כמו איילה מדברית. אני החלטתי להיצמד לשוקה, כי אם יש מישהו שכדאי ללמוד ממנו את רזי הטיולים, ועוד בירדן - זה האיש. מעבר לספר "אל קניוני מואב ואדום" שכתב על ירדן עם פרופסור אבי שמידע, זו הפעם הרביעית שהוא מעפיל לפסגת ג'בל ראם.
"תגיד שוקה", שאלתי אותו בהתפעלות, "אין גיל לטיול?"
"אני בודק כל הזמן", ענה לי כשעקף אותי עם מקלות ההליכה שלו.
וכשחשבתי שהטיפוס על הבולדרים הוא קשה, אז הגיע החלק הבאמת אתגרי של הטיול. "מדריכים ראשונים", קרא הוד למדריכי הסנפלינג עם חבלים, שהכינו את עמדות האבטוח, בעוד אנחנו עלינו על קסדות ורתמות. עכשיו הגיע הקטע שהולכים על סכין אבן חול, שמצדה אחד צוק ענק ומצדה השני - תהום של 200 מטרים. נפילה משם, וגם ליחידת החילוץ של הערבה לא יהיה מה לתרום. בזהירות אנחנו משתחלים מעלה בין סדקים שיצרה הבלייה, ואת התרמילים הכבדים מעבירים בשרשרת אנושית כדי שלא יסרבלו את הטיפוס. מעבר כזה של כמה מטרים עלול להימשך כשעה תמימה כשמדובר בחבורה של כמעט 30 איש, וכל אחד זוכה לטיפול מסור ומאובטח, או כמו שיואל אומר: "קודם כל הביטחון".
בסביבות השעה עשר כבר התיישבנו לארוחת בוקר. הפסקה של שעה שבה כל אחד מוציא את החלק שלו, פורש על שולחן סלע ומתחיל לאכול, לא לפני שהוד נותן את האות. טחינה גולמית בבקבוק מכפילה את כמותה בעזרת מים, שימורי טונה וסרדינים נפתחים וירקות נחתכים לרצועות לצד הפיתות הירדניות הדקות. גבי מנצחת על הארוחה ובקטע הזה היא המאסטרו, וכולם נושאים אליה עיניים.
הפסגה בהישג יד
אחרי עוד כמה שעות של טיפוס מגיעים כמעט לפסגה. "תעלו על מעיל או משהו חם", אומרת גבי שיודעת שבפסגה הולך להיות קר. קר מאוד. אנחנו מסדירים נשימה ליד גזע עץ בודד שמחכה ממש מתחת לג'בל ראם, מחכים לאחרונים ואז זה מתחיל.
הפסגה בהישג יד. כל היום חלמתי עליה, למרות שנהניתי מאוד מהדרך אליה. אבל להגיע לפסגה זה אחרת. ואין טיול טוב מבלי שאתה סובל. רק אז אתה מעריך את מה שעברת. רק אז אתה ראוי לראות את הארץ המובטחת וגם להגיע אליה.
דגל ירדן גדול צבוע על סלע בפסגה מקבל את פנינו. שמעתי עליו כבר באוטובוס לערבה ודמיינתי אותי נוגע בו. והנה זה קורה. כולם הגיעו לפסגה בצהלות, מצלמות נשלפו ושירת "היום יום הולדת" נוספת נזעקה לאוויר, כשוויסקי שהוכן מבעוד מועד הועבר בין החוגגים. ג'בל ראם, אנחנו כאן! לחיים יואל, לחיים כולם!
"אני מאוד מעריך את זה שהייתם מוכנים לעלות איתי לפה לחגוג את היום הולדת", אמר יואל בהתרגשות, למרות שכבר היה על הפסגה הזו 26 פעמים, אבל זו היתה המיוחדת ביותר.
שמש מהולה בקור ליטפה את פנינו, ונוף מיוחד של מדבר אדום שטרם הכרתי כמותו חדר ללב. מי ידע שמאדים נמצא ממש מעבר לגבול?!
"הסנפלינג הוא רק אמצעי, לא העיקר"
את הירידה מההר לנקודת החנייה שלנו אפשר לעשות בשתי דרכים. בהליכה על בולדרים במגמת ירידה, שהיא ארוכה יותר, או בגלישת סנפלינג קצרה וכמובן מהנה יותר. כדי לא להיכנס לשעות החושך, וגם כדי לגוון את המסלול, בחר יואל בסנפלינג. שמחתי.
לאחר שעתיים גלשנו אל נקודת העצירה. אזור עם עצי ערער שייחודיים לירדן קיבל את פנינו והוא משמש כנקודת החנייה של כל המטפסים לג'בל. גם ציידים מתמקמים פה בבואם לצוד את המכרסמים והיעלים, שבניגוד למדבר שלנו בלתי נראים לעין. אבל עקבות יש-גם-יש.
שקי-שינה נפרשו, מדורה הוצתה וההכנות לארוחת הערב - נזיד ירקות ופתיתים - היו בעיצומם, כשמי גשמים מגב סמוך שימשו אותנו לבישול. חושך מצרים ירדני קיבל את פנינו כבר בחמש בערב, כמו גם הכוכבים הזוהרים ביותר שיש. יואל פעם כתב עליהם: "אני מרגיש פספוס בכל פעם שאני נרדם... יש תחושת החמצה בכל רגע שהעיניים נעצמות", ואכן כוכבי המדבר הם פלא בפני עצמו.
קור של אפס מעלות עוטף את כולם שמצטופפים מסביב למדורה ומספרים מור"ט ("מורשת טיולים", המצאתי כרגע) מטיולי עבר בירדן. בשמונה הולכים לישון וקמים בשבע בבוקר. לא רע. אורזים את הכל ולא משאירים זכר, כאילו לא היינו בכלל במקום, מטמינים את בקבוקי המים שנשארו עד לפעם הבאה, ויוצאים לדרך.
בדיעבד הבנתי, שרק עכשיו מגיע החלק היפה של הטיול: הליכה על כמה פסגות דיסי - סדרה של גבעות אבן חול לבנות - כשמולך נפרש הנוף המטמטם של ואדי ראם. היום הזה רבוי במפלים, מה שאומר שהרתמה והקסדה עליך כל הזמן, ומדריכי הסנפלינג נדרשים לעבודה מהירה לבל ייווצר פקק אנושי. אנחנו הולכים על קו הרקיע של הגבעות ומעת לעת נדרשים לגלישת מפלים של 40-30 מטרים שאין שום דרך לעבור אותם בלי חבלים. "הסנפלינג הוא רק אמצעי להגיע למקומות שאתה לא יכול להגיע אליהם בטיול, זה לא העיקר", אומר יואל.
אחרי כמה שעות של ירידות, אנחנו כבר מריחים את הסוף. הכפר ראם הולך ומתקרב והמרחק אליו מתקצר. תחושה של שמחה ועצב מציפה אותי - "מה, כבר נגמר?"
אחרי שעה של ירידה על דרדרת אבנים אנחנו מגיעים למעיין לורנס, זה שנובע בקו השבר שבין הגרניט לאבן החול. אותו מעיין קיים את הנבטים לפני 2,500 שנים וכיום מקיים את תושבי הכפר שנבנה בסמוך אליו. אלי רז מפליא בנו מעט מרזי הגיאולוגיה של האדמה הזו והנבטים הקדומים, ואנו ממשיכים לירידה הסופית, לא לפני שלגמנו מי מעיין זכים. באופק כבר מחכים לנו הטנדרים של הבדואים עם מגשים עמוסי עוגיות מתוקות לציון סיום מסע הכומתה.
"אם אני יכול לאחל לעצמי משהו, זה בגיל 70 גם לחגוג פה", אמר יואל בסיום עם חיוך צנוע על פניו. "כולם בריאים ושלמים וזה הכי חשוב", הוא הוסיף כמו אב גאה שכל צאצאיו סיימו את המסלול.
בדרך חזרה אל הגבול חשבתי לעצמי שכמה זה נכון ללכת עם הלב. מי בכלל זוכר עכשיו את הרפובליקה הדומיניקנית, כשהלב מתפוצץ מאושר. למרות שכבר הייתי כמה פעמים בירדן, וגם בוואדי ראם, הסתכלתי טוב-טוב על הנוף והצוקים שמהם ירדנו, וחשבתי לעצמי: מי יודע מתי אראה זאת שוב.
אבל אז הסתכלתי על שוקה, שעמד שם לידי עם חיוך שנמתח מתחת לשפם הגדול שלו, ונזכרתי איך סיפר לי מה אמר לו הרופא לאחר שנפצע ברגלו לפני כמה שנים: "אתה רוצה להחלים?" אמר הרופא, "אז אל תפסיק לטייל. פשוט אל תפסיק".