פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הו, הסלע היתום: לחזור עם מאיר הר-ציון לפטרה

      ב-1953 יצאו מאיר הר-ציון ורחל סבוראי לטיול מעבר לגבול, אל הסלע האדום. יומיים לאחר מותו, עם ספר זכרונותיו ביד אחת ומקל הליכה ביד השנייה, יצא כתב וואלה! תיירות אל פטרה שבירדן, לשחזר את המסע שהפך למיתוס הטיולים הישראלי הכי גדול שהיה פה

      הו, הסלע היתום: לחזור עם מאיר הר-ציון לפטרה
      צלם: זיו ריינשטיין; עורכת וידאו: מאיה בן ניסן

      מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום, שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא הסלע האדום.

      אבל מאיר הר-ציון כן חזר. ועוד איך חזר, וביחד עם שותפתו למסע, רחל סבוראי, הצית ב-1953 את דמיונם של אלפי ישראלים במסע בלתי אפשרי ומרהיב כאחד, מסע שיהפוך למיתוס הטיולים הכי גדול של ישראל דאז.

      חוויותיהם של סבוראי והר-ציון עשו לעצמן שם בקרב חבריהם, מה שהצית גל התפלחויות של ישראלים לירדן בחודשים ובשנים שלאחר מכן.

      מתוך 15 ישראלים שניסו לצחוק לאלת המזל בפנים, חזרו בסך הכל שלושה בחיים. כה מרשים היה המיתוס, עד שחיים חפר חיבר שיר מיוחד על הסלע האדום, שמילותיו פותחות כתבה זו. בן-גוריון כל כך התעצבן מהמוות המיותר של אותם צעירים בידי הירדנים, עד שאסר להשמיע ברדיו את השיר ששר "הקטר", הלוא הוא אריק לביא, פן יעודד את המטיילים הפוחזים לקום ולעשות מעשה.

      המלך עבדאללה המך חוסיין בפטרה, ירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      משפחת חוסיין ההאשמית, בראשות המלך עבדאללה, מקבלת את פני התיירים בפטרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      בדויים משבט עבדול מנגנים בפטרה ירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      מכיר "הו, הסלע האדום?" סב ונכדיו מנגנים ליד קברים בפטרה (צילום: זיו ריינשטיין)

      הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת לפטרה

      לפני כחודש וחצי התקיים בבית ספר שדה כפר עציון כנס מיוחד בעקבות אתוס הטיילות הארץ-ישראלית, לרגל הוצאת הספר "הסלע האדום" מאת נסיה שפרן. במסגרת הכנס תוכנן גם טיול אל אותו סלע שעשוי אבן חול אדומה, ובו נחצבה העיר שהפכה לבירת הנבטים.

      רצה הגורל, ומי שפתח במסעו צוהר לפנטזיות וחלומות של טובי בחורינו ובחורותינו נפטר יומיים לפני הטיול לפטרה, בגיל 80, ושוב חצה את הגבול - הפעם לעולם שכולו טוב ובו חיות אגדות.

      וכך, באדיבות בית ספר שדה כפר עציון, הצטרפתי למסע לפטרה (סלע ביוונית) שהפך מבחינתי למסע בעקבות מאיר הר-ציון, כשספרו "פרקי יומן" שכתב ב-1969 מהווה עבורי מפה, מדריך וקפסולת זמן בחזרה לחודש מאי 1953.

      המסע הלילי שלנו באוטובוס על כביש הערבה דרומה, הבטיח שנגיע עם בוקר למעבר הגבול רבין, שלפני אילת. בדרך אני מבחין במקום, שממנו יצאו לפטרה באוגוסט 1953 חמישה מטובי ארצנו בעקבות הר-ציון וסבוראי, ומצאו את מותם. כיום יש שם אנדרטה לציון אותם אמיצים, או שמא תמימים?

      ממשיכים עוד קצת ועוברים את הפונדק של מתגנב נוסף לפטרה - כושי רימון - שהתחפש עם ויקטור פרידמן לחיילי או"ם, וביחד הצליחו להערים על הירדנים ולהגיע לסלע האדום ב-1960, ולחזור בשלום. בחזית המתחם של רימון תלוי שלט גדול - "101". אני חושב לעצמי, האם אלו 101 הק"מ שנותרו עד לאילת או שמה זהו מספר היחידה שבה שירת רימון, והר-ציון היה ממייסדיה?! למספרי הסיפורים הפתרונים.

      בדואי בדווי משבט עבדול בפטרה בירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      מפה וגם מדריך. ספרו של הר-ציון אל מול מנזר חצוב בסלע בפטרה, ירדן (צילום: זיו ריינשטיין)
      תרשים המסע לפטרה מתוך "פרקי יומן" של מאיר הר-ציון בפטרה, ירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      תרשים מפה של הדרך שעשו הר-ציון וסבוראי לפטרה (מתוך הספר "פרקי יומן" של הר-ציון)

      "לפנינו עומדת בכול הדרה יצירת אמנות מופלאה"

      בן 18 היה הר-ציון כשיצא למסע עם סבוראי, בת קיבוץ עין חרוד, שגדולה ממנו בשמונה שנים. אהבתם המשותפת לטיולים ובעלי-חיים גרמה לסבוראי להציע להר-ציון להגשים את החלום ,שהם עצמם ינקו מטובי אנשי ידיעת הארץ של אז, ביניהם יוסף ברסלבסקי, זאב וילנאי, יצחק בן-צבי, דוד בנבנישתי ואחרים, שטיילו במקום בשנות ה-30 וה-40.

      הם יצאו למסע שהיה אמור להימשך יום שלם, כשבסופו ארך כשלושה ימים וארבעה לילות עקב התברברויות. נקודת היציאה שאליה הגיעו בטרמפים היתה באר מנוחה שבערבה ומשם הלכו רגלית דרך ג'בל הארו?ן (מקום קברו של אהרון הכהן על-פי המסורת), בטיפוס מזרחה עד לעיר האדומה והאסורה (לישראלים).

      כשהגיעו לבסוף לפנות בוקר אל עיר המתים הנבטית, אחרי אין ספור קילומטרים של טבע שעברו לאור ירח, נפעם זוג המטיילים הנועז דווקא מפאר יצירתו של האדם:

      נרעשים ונדהמים מגודל היופי אנו נעצרים מול קבר "אוצר פרעה". לפנינו עומדת בכול הדרה, חצובה בסלע ורוד עדין - יצירת אמנות מופלאה".

      (מאיר הר-ציון, מתוך "פרקי יומן", עמ' 153)

      חזנת פרעה הוא הקבר המפורסם ביותר של פטרה בירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      "נרעשים ונדהמים מגודל היופי". קבר חזנת פרעון - הסמל של פטרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      חמורים לנשיאת תיירים בפטרה ירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      הבדואים מתפרנסים. חמורים לנשיאת תיירים במדרגות העולות לאתרי פטרה השונים (צילום: זיו ריינשטיין)

      הזהב האדום של הירדנים

      כיום הדרך לפטרה אורכת כשעתיים נסיעה ממעבר הגבול הישראלי בדרום. המוני תיירים צובאים על הכניסה לירדן, כשהם נושאים בראשם את מראה של נקרופוליס עתיקה, שנחצבה לפני יותר מאלפיים שנים.

      הירדנים לא פראיירים. פטרה שנכנסה לרשימת פלאי תבל שיצר האדם ב-2007, הפכה ליעד תיירותי נחשק והראשון בחשיבותו בירדן, והשלטונות מנצלים זאת. כך, למשל, מחיר כניסה לאדם לאתר עולה 50 דינרים, שהם כמעט 300 שקלים. זאת ועוד - אם תבואו ליום אחד לביקור בירדן ותרצו לראות רק את הסלע האדום, תעלה לאדם כניסה כ-90 דינר, כלומר כמעט 500 שקלים. מישהו אמר "זהב אדום"?

      יותר ממיליון תיירים בשנה נהגה פטרה לאכלס בשנים רגועות, שרק רוח המדבר הפריעה בה את השקט. כיום רק רבע מהם מעיזים להתגבר על הפחד שזורעת התקשורת בארצם, בנוגע למצב הפוליטי בסוריה ומצרים, והם באים ורואים שהירדנים אכן מסבירי פנים.

      את זה כבר יודעים הישראלים, שמדגימים שכנות טובה ומבקרים אצל בני הממלכה ההאשמית גם בעתות משבר. עבורי כל זמן הוא טוב לביקור בירדן. שם אני מרגיש כאילו אני עדיין בארץ ישראל. נכון שגיאוגרפית לא השתנה הרבה ברגע שעברתי את הגבול, אבל משהו בהרים האלה, בהיסטוריה הקרובה, בצמחייה הירוקה שמפליאה בנחלים גורם לי להרגיש בבית.

      אני עובר בנקודות שמזכיר הר-ציון בספר: התיאטרון הרומי, המקדשים וקבר חזנת פרעון המרשים (שאותו חשב בתחילה לארמון), ומנסה לדמיין אותם הולכים לבדם באתר שכיום עמוס אדם. מנסה לדמיין את חדוות הגילוי הראשונה של מקום שהסיפורים על-אודותיו מנקרים לך בראש שנים - תחושה שכל מטייל ודאי מכיר.

      אני חושב עליו ועל סבוראי, ועל פורטונה או אלוהים שהיו איתם שם בכל רגע מופלא ומסוכן, ולא רוצה לעזוב את הפנטזיה, את המיתוס שחלחל גם אלי עם השנים, למרות שכבר הייתי בפטרה. אבל הפעם זה שונה. אני פותח את הספר שוב ושוב, ומנסה לשחזר את מסלול התקדמותם של השניים, שהוא הפוך לזה שעושים התיירים כיום. האמנם הגיעו לפה?!

      צורות וצבעים של אבן חול אדומה בפטרה (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      אבן החול האדומה משנה צבעיה לפי כמות הברזל שבה (צילום: זיו ריינשטיין)
      בדואי בדווי משבט עבדול בפטרה בירדן (יח"צ , זיו ריינשטיין)
      ימכרו לכם כל מה שאתם רוצים (ובעיקר לא רוצים). בדואי משבט עבדול - השבט ששולט בפטרה

      האמנם הגיעו לפה השניים?!

      מקטרגיהם של הר-ציון וסבוראי טוענים שמסעם לא אפשרי מבחינה טופוגרפית: לעבור מפלים אימתניים, לעשות זאת בתנאי רעב ומבלי שיתגלו על-ידי המקומיים. ואם כבר מסכימים הם שהגיעו לפטרה, מניחים חסרי האמונה שאולי הגיעו לפטרה הקטנה - אתר קבורה נוסף לא רחוק אך מרשים הרבה-הרבה פחות.

      בסיום המסע שלהם בפטרה, משאירים הר-ציון וסבוראי את יצירת הפאר שבה חזו ונבלעים בוואדי אפלולי. זהו הסיק - אותו קניון שמתפתל כיום מהכניסה הראשית לאתר. קרניה האחרונות של השמש מלטפות את המונומנטים והקברים המרשימים, והם עושים את דרכם חזרה אל הארץ המובטחת.

      הם עייפים, ללא מזון כמעט או מים, נמלטים בשן ועין מחקלאים ערבים שצצים פה ושם, ולבסוף חוצים חזרה את הגבול שלא קיים לישראל.

      אני מביט בפעם האחרונה בפטרה האדומה ועולה על האוטובוס שלוקח אותי על דרך המלך לכיוון עקבה, אל מעבר הגבול. פחות משעתיים ואני כבר מחתים את דרכוני בעמדה הירדנית. לפחות עד הפעם הבאה ושתהיה כמה שיותר מהר, אני חושב לעצמי.

      לא שבעתי, לא רוויתי. וזוהי ההרגשה בכל פעם שאני עוזב את ירדן. יש פה עוד כך כך הרבה מה לראות, לגלות ולהכיר. פטרה היא רק ההתחלה. הישראלים שבאים לכאן כיום, בעקבות אותו מיתוס טיולים גדול שיצרו הר-ציון וסבוראי, מגשימים חלום ישן ושרים את "הסלע האדום" באתר. חלום שהר-ציון הפך עבורם למציאות.

      אין ספק שהוא היה לוחם גדול, אולי שנוי במחלוקת, אבל היתה לו דרך. כשהחליט לבצע משימה - איש לא היה יכול לעצור אותו ולא היה עוזר גם אם הייתם אומרים לו "מאיר תירגע". אבל עבורי הוא קודם כל היה טייל דגול ואיש אהבת הארץ.

      אני חושב לעצמי שלפני כשבוע, כשתלה את נעלי ההליכה שלו לעד, הייתי שמח להיכנס אליהן גם אם אלו נעליים גדולות ולצאת למסע מסוכן, אמיץ ומרהיב באזורה של ארץ ישראל. אבל אז אני נזכר שאני לא אמיץ כמו מאיר הר-ציון, או כפי שכתב ב"פרקי יומן": "שלום לך פטרה - היה כדאי המאמץ...".

      זיו ריינשטיין עם דגל ירדן בתצפית לערבה, פטרה ירדן (יח"צ)
      "היה כדאי המאמץ". אני עם דגל ירדן בתצפית אל הערבה שבישראל