"הפרחים" של הקיץ: מדריך לקוצים הכי יפים שתראו בטיול

הקיץ שלנו מלא קוצים והם עולים ופורחים בקיץ. כדאי לעצור ולהתבונן בסבלנות בקוץ כשמוצאים אותו - הוא צמח שמבטיח הפתעות לחובבי טיולים. אז מי מחכה לכם שם בשבילים? הנה הקוצים הכי נפוצים ומיוחדים בישראל

  • בוטניקה
  • צמחייה
ד"ר רחלי עינב
כל קוץ הוא גם פרח. גדילן (צילום: מערכת וואלה! NEWS, זיו ריינשטיין)

שתי המילים, קיץ וקוצים, נגזרות בעברית מאותו שורש. הקיץ שלנו מלא קוצים והקוצים עולים ופורחים בקיץ. ואם בחורף הצמחים מפנקים את העולם בנדיבות רבה בעלים רכים וטעימים, הרי שהקיץ מחייב אותם לקשיחות. אצל מינים שונים חלקי צמח שונים, עלים, גבעולים, פרחים, פירות זרעים וחפים, מתקשים ומתחדדים ומנסים להרחיק מעליהם את הבאים לאכול אותם.


עוד טיולי פריחה בוואלה! תיירות:
לא לזלזל בזלזלת: הפרח שמגביר את כוח הגברא
בקיץ הם לובשים לבן: טיול פריחה לימים החמים
ים של פריחה: 10 צמחי חוף שתמצאו בקיץ


בעיקרון, הקוצים עוזרים להתמודד נגד הרביבורים (אוכלי-עשב), במידה רבה נגד עיזים חמדניות. על כן, נוכחות רבה של צמחים קוצניים בשטח מלמדת על לחץ רעייה גבוה. גם אחרי שהעיזים הולכות, הקוצים ממשיכים לשלוט שנים רבות.

לרוב אנו תופסים את הצמחים הקוצניים כמטרד לבעלי החיים, שהרי עיקר תכליתם של הקוצים היא להפריע לבעלי החיים לאכול את העלים. אולם לעיתים קרובות צמחים סבוכים וקוצניים משמשים מסתור לבעלי חיים. כך ציפורי שיר רבות נוהגות להסתתר ולקנן בתוך סבך הענפים של עוזרר או פטל. כדאי לעצור ולהתבונן בסבלנות בקוץ כשמוצאים אותו - הוא צמח שמבטיח הפתעות לחובב הטבע.

עוד באותו נושא

ים של פריחה: 10 צמחי חוף שתמצאו בקיץ

לכתבה המלאה

זרעים קוצניים

מי שהולך יחף בחולות לא יכול להתעלם מכפתור החולות, מהקוטב המצוי ומהאמיך הקוצני. שלושתם צמחים חד שנתיים צנועים, שאינם בולטים בחוף. מי שדרך יחף על שרידי השלד שלהם בקיץ - לא ישכח את הפירות הקוצניים. תפקיד הקוצים הוא כנראה כפול - גם למנוע אכילה על ידי בעלי חיים וגם להיתפס בפרווה שלהם ולקבל "שירותי הסעה חינם".

שמו העממי של האמיך הקוצני באנגלית הוא "קוץ השטן" (devil's thorn), ולא בכדי, הרבה אופניים והרבה עגלות איבדו אויר בגללו. והכפתור הוכתר על ידי ברוך צ'יזיק כ"פוקת היחפים" השם לא תפס אבל הפחד קיים... צריך לעצור, לשלוף אותם, לקלל בעדינות ובמשך זמן מה להיזהר מפני קוצים נוספים הנמצאים בסביבה. בעלי חיים שאינם בעלי אצבעות עדינות ואלו שהם בעלי פרווה, עשו את מלאכתו אמונה והפיצו אותו בכל העולם.

כפתור החולות (צילום: צילום מסך, ד"ר רחלי עינב)

הברקן והגדילן

הברקן הסורי והגדילן המצוי הם שני מיני הקוצים הנפוצים ביותר בישראל. בעולם נפוץ יותר הגדילן, ואילו הברקן מוגבל בתפוצתו למזרח הים התיכון. לעתים קרובות נראה אותם גדלים יחד, מה שמאפשר ללמוד להבדיל ביניהם. בעונת הפריחה וגם לאחריה קל מאוד להבדיל בין שני המינים: החפים, הקוצים המקיפים את הקרקפת, שונים בתכלית. הקוצים של הגדילן ישרים ומחודדים, ואילו הקוצים של הברקן מסועפים ומזכירים צורה של ברק, ומכאן השם העברי. יש כמובן הבדלים גם בעלים אבל אותם נשמור לחורף.

ב"אוצר הצמחים" של ברוך צ'יזיק (1938), מספרי הבוטניקה הראשונים של פלשתינה - ארץ ישראל, נקראו שניהם חוחים. הגדילן, שהוא עדין יותר, נקרא "חוח החמור", והברקן נקרא "חוח הגמל", שבשל הקוצים החדים רק גמלים יכלו לו. כך גם שמם בערבית: שניהם נקראים חורפש, דהיינו קוץ, כשמו של הכפר הדרוזי בגליל. הגדילן המצוי נקרא חורפש אלחמיר (הקוץ של החמור), והברקן הסורי נקרא חורפש אל גמאל (הקוץ של הגמל).

ברקן (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)
גדילן (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

דרדר

בארץ גדלים בר כ-25 מינים שונים של דרדר ומאות בעולם כולו, רובם קוצניים, אבל לא כולם (דרדר כחול). להב של צור משוברר שמצאנו בשטח גרם לי להבין משהו חשוב. עם "סכין" כזו ביד הרבה יותר קל להיפתר מהקוצים הדוקרנים של הצמחים. המשמעות של להב צור שמחזיקים ביד - היא הרבה יותר אוכל לילדים. אין לי ספק שזו תחילת הדרך להעריך וגם ליהנות מהצמחים בעלי הקוצים.

דרדר נאה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

חוח

שני מינים של חוח נפוצים אצלנו. חוח ספרדי וחוח עקוד. קוצים צהובי פרחים בני משפחת המורכבים החוח גדל בבתה ובין אבנים, הן בבזלת והן בגיר, נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה. פורח בקיץ (מאי עד אוגוסט), אחרי הגל הגדול של פריחת החורף והאביב ולפני הפריחה של מבשרי הסתו. הפרחים כולם לשוניים, בולטים בצבע צהוב בוהק, הצבע החביב על הדבורים.
השם חוח נזכר בתנ"ך מספר פעמים כמסמל קוץ, למשל, בדימוי של האהובה "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות" בשיר השירים ובמקומות רבים נוספים.

אין לדעת אם הקדמונים התכוונו בדבריהם לחוח הספרדי או בכלל לקוצים, אך איך ספק במידת "קוציותו". הנוקשות של החוח הספרדי, כתוצאה ממערך של סיבי תאית נשמרת גם לאחר שהצמח סיים את מחזור חייו והתייבש למשך שנה ולעיתים שנתיים.

חוח עקוד (צילום: צילום מסך, ד"ר רחלי עינב)

חוחן

החוחן נמנה עם הקוצים היפיפיים של משפחת המורכבים. הפרטים הם דו-שנתיים או רב-שנתיים. בסוף עונת הקיץ מתייבש חלקם העליון. העלים קוצניים ובלשון המגדיר "סורחים", כלומר אין להם התחלה וסוף ברורים אלא הם נמרחים, נמשכים על הגבעול ויוצרים לאורכו כנפיים קוצניות. מבנה דומה של כנפיים אנחנו מכירים בגבעולים של החוח. אלו של החוחן עדינות יותר, ומכאן גם העידון בשם.

חוחן קרדני (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

חורשף

שבעה מיני חורשף גדלים בישראל, ועוד מינים גדלים באגן הים התיכון. צמחים מקומיים, מספר מינים אנדמיים בעלי תחום תפוצה מוגבל. החורשפים הם קוצים עדינים ומלאי חן, אחד אחד. הם גם יפים בעת הפריחה בצבעם העז, הרבה ורודים ןגם לאחר בעת ההבשלה של הפירות והזרעים כשעלי המעטפת מחפים אותם. חלק מהמינים יובשניים בחזקת במדבר כל חוח הוא שושן.

השם חורשף, או חרשף, מקורו בכתבים עבריים מימי הביניים, והוא מזכיר את השם הערבי שהשתמר כאן, חו?ר?פ?יש? בשיכול-אותיות ואפילו יש בגליל כפר שקרוי על שם הקוצים שגדלו בו. בערבית השם חורפיש מתייחס למינים שונים של קוצים, גם לברקן ולגדילן. וקשה לדעת לאיזה קוץ בדיוק התייחסו המקורות. החורשף המצוייץ נקרא בערבית בשם "שוק אל-ע'זל", היינו קוץ הצבי, על שום יופיו ועדינותו.

חורשף מצוייץ (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

לכיד

לכיד הנחלים הצטרף לצמחיית ישראל במאה ה-19. מאז שמצא את דרכו לארץ הוא כבש מקום בשולי שדות מושקים ותעלות מים, ומינים נוספים של לכיד ממשיכים להגיע - עד כה ארבעה מינים, כולם נוספו לצמחייה של ארץ ישראל עם פתיחת קשרי המסחר לעולם החדש.

לכיד הנחלים (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

קיפודן

הקרקפות הסגלגלות של הקיפודן הן מהמאפיינים של הקיץ, כמעט כמו פרחי החרדל הצהובים בחורף. מוצאים אותן בכל מקום בשולי שדות, בשולי משעולים ובשולי החיים. כשהיינו צעירים היתה ביננו תחרות מי מצליח להעיף אותן בבעיטה, התפרעות של צעירים חסרי אחריות.

המבנה של הקיפודן מורכב מאוד, שכן התפרחת, יחידת ההאבקה הכדורית היא למעשה צבר של קרקפיות (קרקפות קטנות), מורכב שבמורכבים. הקרקפיות יושבות ביחד על מצעית משותפת, כל קרקפית היא בעלת פרח אחד בלבד ובעלת מעטפת משלה. המעטפת עשויה זיפים קוצניים ודוקרניים מעט וצבעם נוטה לכחול, אצל חלק מהמינים של הקיפודן אחד הזיפים הוא ארוך מאוד ובולט מפני הכדור של הקיפודן.

קיפודן (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

קנרס סורי

קנרס הוא אחד מהקוצים המפוארים של משפחת המורכבים. הקנרס הוא צמח רב שנתי, למרות שהוא מתיבש בסוף העונה ונראה בר חלוף, הניצנים נשארים חבויים באדמה ושנה אחרי שנה הם מתחדשים מאותו גבעול. הקנרס פורח בקיץ, עונה שלא רבה בה התחרות - ואולי בגלל זה, הוא מתנשא לגובה ובולט בנוף, העלים שלו הם ענקיים במושגים של הים התיכון ושושנת העלים כולה, מהממת. גם הפריחה שלו עזת גוון ומרשימה, והוא מואבק בעיקר על ידי דבורים גדולות וחיפושיות.

הקנרס, מוכר גם למי שבוחר להתעלם מצמחי הבר ולקנות בשוק ארטישוק, לא ידוע מי מהקנרסים הוא אב הבר של הארטישוק המסחרי אבל גם אצלו יש זנים שונים, ירוקי קרקפות, סגולי קרקפות ויש שמתפארים בעלים ענקיים. בשוק של באר שבע מצאתי גם זן של ארטישוק קטן בעל קרקפות קטנות, דומה מאוד לאוכלוסיית הבר. המוכר בדוכן אמר לי שהמרוקאים אוהבים לאכול אותם כשהם משחקים קלפים, יותר פרטים לא הצלחתי לחלץ ממנו.

קנרס סורי (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

חרחבינה מכחילה

דו פרצופיות היא מילה מתארת נאמנה את הצמח הזה. בראשיתו הוא בעל עלים רכים ירוקים ועגלגלים, טעימים להפליא ובבגרותו הוא קוץ צר עלים, שצבעו סגול. צמח החרחרבינה מזכיר בצורתו את משפחת המורכבים אבל לא, הוא משתייך למשפחת הסוככיים. לכל פרח יש חפה קוצני ולכל התפרחת צורה של קרקפת. יש כאן תהליך אבולוציוני של חיקוי והתאמה למאביקים ולקיץ שאין כמו הקוצים של משפחת המורכבים להתמחות בו.

השם חרחבינה, שיש הסוברים שפרושו חרבה, יובש, הוא חידוש של שם עתיק שניתן למין עם התחדשות השפה העברית. החרחבינה נמנית עם חמשת המינים שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור בפסח: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעלשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור"

חרחבינה מכחילה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

האטד

האטד הוא שיח קוצני מאוד ממשפחת הסולניים, בבואנו להביט בצמחיה בעיניים רעבות, משפחת הסולניים היא משפחה שיש להיזהר ממנה שכן מינים רבים מהמשפחה הם רעילים. עם זאת, המשפחה הזו תרמה לנו כמה צמחי מאכל חשובים ביותר, ראשון בהם תפוח האדמה ואחריו הפלפלים, העגבניות, החצילים וגם הדודאים.

מי שגדל בארץ התנ"ך אינו יכול לפגוש אטד ולא לחשוב על משל יותם. יותם, היה בנו הצעיר של הנביא גדעון, הוא רגז מאוד כאשר שמע שתושבי שכם המליכו עליהם את אבנימלך. אמנם אבנימלך היה גם הוא בנו של גדעון אבל בדרכו למלוכה רצח את 70 אחיו ורק יותם ניצל. עז רוח, על פסגת הר גריזים, הוא עלה לשאת את דבריו בקיץ, באותם ימים היה הקיץ העונה של הפירות הבשלים. אלו נמכרו ונטפו עסיס בכיכר העיר שם נשא יותם את דבריו אודות העצים שהלכו למשוח עליהם מלך, כל עצי הפרי היו עסוקים ביצירה והיחיד שהסכים להתפנות למלא את התפקיד היה האטד.

וכאילו לא די לאטד בדימוי השלילי שהוציא לו יותם, יש הטוענים שנזר הקוצים שעטרו הרומאים על ראשו של ישו גם הוא היה מענפי האטד. אין ספק, יחסי ציבור גרועים מאוד לצמח. כאן ננסה לשפר את התדמית שלו. הבדואים נהגו להשתמש בו כאמצעי להכנת כתובות קעקע. באמצעות הקוצים חרצו את העור ומילאו אותו במיץ מהעלים שהשחיר.

אטד החוף (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

סברס - צבר מצוי

מה לא אמרו עליו על הצבר? שהוא כמו תושבי הארץ הישראלים, קוצני ודוקר מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. מכתירים אותו בשם הצמח הלאומי, למרות שבכלל מולדתו של הצבר היא מקסיקו וגם שם הוא נחשב "כצמח הלאומי". מוצאו של הצבר הוא מאמריקה המרכזית ומשם נפוץ על ידי בני האדם לכל היבשות. מה שבעבר היה גידול חקלאי, פרץ את גבולות השדות והיום הוא גדל בר וביוזמתו, במקומות רבים.

קסמו בקוצים הגדולים והמאיימים, שהם למעשה עלים ויושבים על הגבעולים. כן, מה שעגול ונראה כמו עלים הם הגבעולים (אל תנסו להבין את הבוטנאים יש להם את ההגיון שלהם). אין לגבעולים ברירה אלא להיות ירוקים ולעשות פוטוסינתיזה, כי העלים כהים ודוקרים. ויש גם את הקוצים הקטנים בכל פינות הפרי, שאף פעם אי אפשר להתחמק מהם לגמרי אבל הם חלק מהנוף ומהחושניות של הצבר.

צבר מצוי (צילום: ספק 500)

ד"ר רחלי עינב היא בוטנאית ואקולוגית המתמחה בטבע של ישראל, בחי ובצומח, ביבשה ובים. היא מנהלת חברת ייעוץ סביבתי Blue Ecosystems, ועוסקת בעריכת תסקירי השפעה על הסביבה, חוות דעת וייעוץ בנושאי שמירת טבע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully