למצוא את האושר: המושבה הישראלית הנידחת בסוף העולם

כדי להגיע לנאק טסלי - היאחזות ישראלית נידחת בסוף העולם - צריך לטוס בתוך מטוס קטן מעל אזורי האינדיאנים של בריטיש קולומביה - צפון-מערב קנדה. כשבנימין זאב הרצל חלם על אחיזה יהודית בקרקע, הוא ממש לא חשב על המקום הזה.


עוד מקומות ומטיילים מופלאים בוואלה! תיירות:
מקל הנדודים: הישראלי שביקר ב-115 מדינות מלמד איך לטייל בלי כסף
10 דברים שאתם חייבים לראות בחו"ל לפחות פעם בחיים
לראות ולא להאמין: ככה נראה הקיץ של הזוג היפה בעולם
לחופש נולדה: הישראלית שעושה את העולם


מתוך עשרה נוסעים ושני טייסים, אני היחיד שיורד כאן, וזה עוד לא היעד הסופי. אנחנו ניגשים לנחיתה בשדה תעופה קטן ונידח. ממש נידח. אני טס עם סלע, בנו של דורון אראל, איש מזוקן שהגיע הכי גבוה שאפשר, יותר גבוה מכולנו, והיה לישראלי הראשון על פסגת האוורסט. היום הוא הלך הכי רחוק שאפשר, אחרי החלום החדש שלו והקים חוות בודדים בחור הכי רחוק של קנדה.

רק כדי להסביר איך הגענו לכאן, קחו טיסה ישירה מתל אביב ללוס אנג'לס - 15 שעות, תחליפו מטוס לוונקובר שבקנדה - שלוש שעות, תעלו על מטוס קטן לצפון בריטיש קולומביה -
שעה וחצי, ושם תעלו על עוד מטוס צסנה ימי קטן שבעוד חצי שעה יביא אתכם אל המושבה הישראלית הכי רחוקה
והכי שלווה שראיתם מימיכם.

תחנה אחרונה לפני סוף העולם, אנחנו מעמיסים את כל הציוד שיאפשר לנו לשרוד שם עוד לפחות שבוע. "נאק טסלי זה הבית שלי בשנים האחרונות", מסביר דורון, "'רוח מערבית' בשפה האינדיאנית המקומית". לפני חמש שנים הוא חכר את המקום מממשלת בריטיש קולומביה ל-30 שנה, וכאן הוא מבלה את הקיצים שלו.

נאק טסלי היא סוג של חוות בודדים, בלב הטבע הקנדי העצום. השכן הכי קרוב נמצא במרחק שני ימי הליכה מכאן. למה הליכה? כי אין לכאן שום כביש או שביל או דרך. חוות בודדים אמרנו. אבל דורון לא לבד. יחד איתו מעבירה כאן את הקיץ חבורה של מתנדבים ישראלים צעירים, בדרך כלל יוצאי סיירות, חמודים זו לא מילה.

"היה ברור לנו שאנחנו צריכים עזרה ומגיעים הנה חבר'ה צעירים, אחרי צבא, שנה-שנתיים אחרי צבא ויושבים פה חודש וחצי בערך ועובדים, קורעים את התחת" הוא אומר. "שום דבר בנאק טסלי לא פשוט, שום דבר לא מובן מאליו. כשרוצים לבנות בקתה חדשה, אז צריך לבנות בקתה חדשה. אין קבלן שיעשה את זה במקומך, הוא במרחק שני ימי הליכה, אין חומרי גלם להזמין במשאית - אין לה שום דרך להגיע. אז כורתים עצים ביער, ומשיטים אותם הנה באגם, ובונים בקתה".

הכל התחיל כשדורון חיפש מקום יפה. "חיפשתי בדידות, חיפשתי שלא יהיה שום שכנים מלפניי ומאחוריי ומצידיי", הוא מסביר. השכן הכי קרוב נמצא משהו כמו 40 קילומטר מכאן. מי שהקימה את נאק טסלי וחיה בו בבדידות מזהרת הייתה כריס צ'ייקובסקי (שום קשר למלחין), שאחרי 22 שנה החליטה שלבד לה מדי. היא הגיעה הנה בגיל 41, באה עם מסור שרשרת על הגב ושני כלבים ובנתה את הבקתה הראשונה לגמרי לבד.

צ'ייקובסקי חיה שנה וחצי באוהל, בלי חשמל, בלי בית שימוש, בלי מקלחת, בלי שום דבר. היא הייתה בלי משפחה, בלי אף אחד. היא הייתה פעם בחודש יוצאת החוצה, שלושה ימי הליכה, בשביל להביא את הדואר. "כסף תמיד היווה בעיה, והייתי צריכה כסף", היא מספרת. "ברגע שדורון עבר בדלת וניגש ישר לאח וסגר את דלת האח, והדלת החמה נסגרה לו על האצבעות, ידעתי שהוא לפחות יכול להתמודד על המצב שם, עם האח והבישול וכדומה".

בהתחלה היו לה ציפיות מאוד גדולות, היא השקיעה את החיים שלה כאן, מהר מאוד היא גילתה שלמי שיש כסף - לא מעוניין במקום הזה, ומי שמעוניין במקום הזה - אין לו כסף. ובכן הוא בבירור היה בעל כישורים הרבה יותר מכל אדם אחר שהגיש מעומדות.

אז כמה עלה?

דורון: "כספית זה כמו דירת שני חדרים בירוחם".

לא נכון.

דורון: "כן. אולי קצת פחות".

הקיץ הראשון היה לא קל, אבל חיש מהר נאק טסלי שודרג: טורבינת רוח מייצרת מעט חשמל, שרותי קומפוסט נבנו בבקתות, הוט טאב תוצרת בית הוקם, אפילו קו אינטרנט לווייני הותקן. "זה היה הדבר הראשון שהוא הביא, הווי-פיי", מספרת צ'ייקובסקי. "לי לא היה ויי-פיי. לא האמנתי כשכולם עמדו במרפסת עם המחשבים הניידים שלהם והטלפונים שלהם, וכולם דיברו בעברית".

דורון: "כל דבר צריך לעשות פה, כל דבר צריך לעשות פה. להביא את המים, להיפטר מהמים, לדאוג שיהיה חשמל, לדאוג שיגיע אוכל, כל דבר מסובך כאן".

לא קנית יחידת נופש?

דורון: "לא קניתי יחידת נופש, לא".

צינור החמצן של המקום הזה לעולם החיצון הוא המטוס הימי הקטן שנוחת פה מדי פעם עם אספקה, ומפנה לציוויליזציה את האשפה הלא אורגנית - חתיכת פרויקט בשביל "כולה" לזרוק זבל. כל נחיתה כזו היא חגיגה לדיירי נאק טסלי, במיוחד כשהמטוס מביא איתו מתנות קטנות שמקלות על החיים בישימון הקנדי. "בחיים שלי לא חשבתי שאי פעם יגיע שואב אבק ואני מתאר לעצמי מה כריס הולכת להגיד כשהיא תראה שיש פה שואב", אומר דורון.

נאק טסלי מתפרנס מהיותו מרכז להייקינג או טרקינג. אנחנו פוגשים שלושה אורחים קנדים ואחד איטלקי, שמסיירים בטריטוריה האדירה שסביב המקום של דורון. הטבע מסביב הוא עוצר נשימה.

אנחנו יוצאים לכמה שעות למסלול רגלי מעל נאק טסלי. הסימונים פה זה הסדקים על העצים והרוג'ומים. "נורא קל להיאבד פה", אומר דורון בטיול. "רגע אתה חולם ואתה פתאום באמצע היער ואין לך צל מושג לאיפה אתה הולך".

האיש שכבש ב-20 שנים האחרונות את הפסגות של כל יבשות תבל, מוצא עניין בגיל 55 גם בפרטים הקטנים של החיים, למשל קקי של דב, שעליו הוא יודע לספר אם אכל בשר לאחרונה או לא. אבל אותי יותר הדאיג אם הדב עדיין בסביבה והאם הוא נשאר רעב או שבע.

בוקר בנאק טסלי - בלילה מזג האוויר השתנה לנו. יורד שלג ואנחנו רק בימים הראשונים של ספטמבר.

בוס, מה קורה?

דורון: "נפל עלינו חורף מוקדם".

פיש ורועי מחליטים שזה הזמן המתאים לקצת הוט-טאב. "ההוט-טאב זה הדבר הראשון שבניתי כאן, כי כשבאתי ידעתי שאין פה שום מים חמים חוץ מסיר שאתה מחמם על האש", מסביר דורון. "ואין כמו לטבול מול הנוף בהוט-טאב בטמפרטורה של 40 מעלות בערב, מול ההרים ומול הירח.

לקראת סוף העונה פה עושה רושם שהעבודה על הבקתה הרביעית שבונים פה החבר'ה נמצאת על סף סיום. דניס החבר-צלם הצרפתי של דורון, ומי שהתלווה לרוב המסעות שלו בעולם, עוד מעט מסיים את החיפוי הפנימי של הקירות. מזוזה אין כאן, ונראה שגם לא תהיה, אבל הבקתה כבר מקבלת שם - "רוברט'ס קבין" (הבקתה של רוברטה) שקוריה על-שם אמה של סוזן עליה השלום.

אז מה עושה כאן בקצה העולם האיש שלפני כמעט 40 שנה היה מטכ"ליסט? האיש שנעץ ראשון את הדגל הישראלי באוורסט? לחבר הצרפתי יש תזה.

דניס: "זה כנראה קשור לאהבה שלו לטבע פראי, לסוג החיים שהוא חי עד כה. מנקודת מבטי כבחור צרפתי יכול להיות שזה קצת קשור להמולה הכוללת במזרח התיכון. הבחור הזה, כמו כל אדם אחר בעולם, מגיע לו להגיע למקום שקט משלו".

אז דורון, אולי ההגעה שלך לנאק טסלי זו בריחה מהמציאות הישראלית הלא-משהו?

דורון: "המקום הזה פה, זה לא מקום שאתה בורח אליו, זה מקום שאתה רוצה לבוא אליו. יותר מדי קשה לחיות בו כמקום של בריחה. אני לא פרטיזן. לטוב ולרע אני ישראלי, נולדתי ישראלי, אמות כנראה ישראלי.

"אתה יודע, אני ישבתי פה בקיץ שעבר, כל בוקר הייתי מדליק את האינטרנט, עמוד ענן, עמוד עשן, יש לי ילד אחד במילואים, ילד שני במנהרות שם בעזה. זה שאני פסימי ולא אוהב את מה שקורה בארץ זה נכון, אבל אם כל מה שאני רוצה זה לברוח, הייתי בורח לדאונטאון ונקובר, או לברלין, שם המילקי זול יותר, לא להרים וליער, לחיות פה כמו רובינזון קרוזו".

עוד מעט, אחרי ארבעה חודשים רצופים פה, דורון ישאיר הכול לא נעול ויטוס חזרה עם סוזן וסלע לגבעת ניל"י. גנבים אין סיכוי שירצו לבוא הנה, בטח לא בחורף, אפילו דובי הגריזלי מנמנמים אז.

בקיץ הבא כבר יהיו כאן ארבע בקתות עומדות, עם עוד תיירים ומתנדבים, ושקט אין סופי, בדידות מזהרת ויופי פראי שיש רק בקצה העולם.