רכס הרי האלטאי משתרע לאורך 2,000 קילומטרים, מדרום סיביר שברוסיה, דרך קזחסטן וסין, עד למדבר הגובי במונגוליה.
אחרי הטרק ברכס האלטאי בסיביר, שעטנו מזרחה וחצינו את הגבול למונגוליה. לפתחו של הפארק הלאומי אלטאי טאבן בוגד הגענו בנסיעה קופצנית ומטלטלת. פגשנו את צוות המסע, הסוסים והגמלים. הגמלים הדו-דבשתיים שימשו לנשיאת משא, ואילו הצוות רכב על סוסים.
עוד טיולים מרהיבים בעולם בוואלה! תיירות:
לפלנד על המים: ישראלים במסע קיאקים מטורף
שלח לי שקט: המקומות הכי נידחים בעולם
לעבור 18 אלף ק"מ עם טרנטה בלי אף כביש ראשי
טרק האלטאי המונגולי הוא במחוז Bayan-Ölgii, אחד משלושת המחוזות במערב מונגוליה, שכ-90 אחוזים מתושביו הם קזחים-מוסלמים (בשונה משאר האזורים במונגוליה). המחוז מבודד, גבוה, ויבש. שמורת הטבע "טאבן בוגד" (Tavan Bogd), שבה נמצא הטרק, נמצאת בקצה המערבי של המחוז, בפינת מפגש הגבולות עם רוסיה, קזחסטן וסין. פירוש שמה של השמורה הוא חמשת הקדושים (Tav=חמש, Bogd=קדוש), לציון חמש הפסגות הנמצאות בשטחה, שגובהן מעל 4,000 מטרים והן הגבוהות ביותר במונגוליה. פסגת המלצ'ין (Malchin Uul, שפרושו "הר הרועה"), שאליה היו מועדות פנינו, היא המזרחית ביניהן. הפסגות מקודשות לתושבי המקום, קזחים וטו?באנים (Tuvan).
הקזחים והטובאנים היגרו מקזחסטן ומסין לצד הזה של האלטאי בשנות ה-40 של המאה ה-19, כדי לרעות את צאנם בהר גבוה במהלך הקיץ, וחזרו לקזחסטן או לשינג'יאנג (Xinjiang) בחורף. לאחר המהפכה המונגולית בשנת 1921, שורטט גבול קבע על ידי הסכם בין סין, ברית המועצות ומונגוליה, והקזחים והטובאנים נשארו במקומם.
"בין קוצר רוח לקוצר נשימה"
הטובאנים הם קבוצה אתנית טורקית-מונגולית, צאצאי צבאותיו של ג'ינגיס חאן. הטובאנים הם אנימיסטים-בודהיסטים, והם הביאו את השירה הגרונית למונגוליה. הקזחים הם מוסלמים סונים, אולם הדת אינה מרכזית בחייהם בגלל המרחק מהמרכז של האסלאם, אורח החיים הנוודי ודיכוי האסלאם בעידן הקומוניסטי.
התחלנו את הטרק ב-2 בספטמבר 2014. ההליכה במעלה הנהר הלבן (Tsagaan Gol, Tsagaan=לבן, Gol=נהר) היתה מרהיבה. שיחים נצבעו בצבעי שלכת זהרו בגוונים של אדום-כתום-צהוב. ביום השני השביל עזב את הנהר הלבן ופנה לצפון-מזרח, לעבר מעבר ההרים החוצה את האלטאי המונגולי. השמים קדרו, טיפסנו מעבר לקו הצמחייה וגשם החל לרדת. הגשם הצליף בנו, המחסור בחמצן השפיע עלי, התנשפתי וטיפסתי לאט. הרהרתי במילותיו של רוברט פירסיג בספרו "זן ואמנות אחזקת האופנוע": "על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, בלי התלהבות יתרה. על טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח - הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה - האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה".
כשהגענו לאוכף בגובה 3,600 מטרים התחלף הגשם בשלג. לעומת הגשם החד, השלג היה רך ועדין, ופתיתיו צנחו חרישית. השלג נערם על הקרקע וציפה אותה בשכבה לבנה.
הירידה לעבר חלקו המזרחי של הרכס (Tsagaan Hairhan Uul) היתה תלולה מאוד. העמק אליו ירדנו היה שונה מעמק הנהר הלבן שבו טיפסנו - הוא היה צחיח. טסקין המדריך הסביר, שעמק הנהר הלבן הוא שמורת טבע, אסור ברעייה (פרט לעשרה ימים לכל רועה בסתיו), ולכן השיחים והעצים מלבלבים בו. לעומתו, העמק שאליו ירדנו מותר ברעייה, הוא היה מנוקד בג?רים לבנים ובו רעו כבשים, עיזים, פרות, יאקים, סוסים וגמלים, שאכלו את כל הצמחייה שבו.
ככל שירדנו התרבו המים בקרקע, חצינו פלגים ודילגנו בקרקע ספוגת מים. ניסיתי ללכת על צמחים ואבנים, אולם לעיתים גם שקעתי בבוץ. ההליכה הזכירה לי את הטרקים הקודמים במונגוליה, שהיו אז על עשב ירוק, ואילו עכשיו העשב הצהיב.
את האוהלים בנינו ליד לג?ר של טובאנים, אשר הזמינו אותנו אליו, כיבדו אותנו ברקיקים, חמאה וחלב סוסות מותסס - קומיס (Kumis) או איירג (Airag). במונגוליה הדלתות תמיד פתוחות והכנסת האורחים אינה יודעת גבולות.
שמש שקרנית
למחרת זרחה השמש, ושמים כחולים נפרשו מעלינו. המקנה של המשפחה הטובאנית ניקד את העמק, שנשטף באור רך של בוקר. ביומיים הבאים המשכנו בטיפוס לכיוון צפון-מערב. עצרנו לצד אגם שבו צמחי מים אדומים ובו השתקף הטאבן בוגד. לגמנו קפה מעולה שדני טרח והכין בכל הפסקה, והאמיצים רחצו במי הנהר הקרים.
אבן ניצבת משכה את תשומת ליבי, והלכתי לעברה. אט אט התגלה רכס הטאבן בוגד על קרחוניו. המראה היה מרהיב: קרחונים בוהקים, הרים שחורים, מורנה אפורה, שמים כחולים ועננים לבנים. קרחון פוטאנין (Potanin), הארוך (20 קילומטרים) והגדול בקרחוני מונגוליה, הזכיר בצורתו נהר קפוא.
הגענו למחנה הבסיס, הנמצא למרגלות הטאבן בוגד, בגובה 3,066 מטרים. חיזקנו היטב את האוהלים, נכונים לכל מזג אוויר.
ב-6 בספטמבר זרחה שמש "שקרנית". הקור היה עז. מטיילים גרמנים וצרפתים שישנו במחנה ערב לפני כן מדדו בו מינוס 17 מעלות. לביא, שהשאיר בקבוק מים באוהל, מצא בו בבוקר גושי קרח. מרבית חברי הקבוצה טיפסו לפסגת המלצ'ין, לגובה מקסימלי של 4,138 מטרים, שממנה אפשר להשקיף על ארבע מדינות: רוסיה, קזחסטן סין ומונגוליה.
למחרת היה יום אפור, העננים היו נמוכים וירדנו חזרה למחנה שבו לנו יומיים קודם לכן. בבוקר שלמחרת נפרדנו מבהמות המסע ונהגיהן, ודהרנו במיני-ואנים לכיוון מזרח. לעת ערב הגענו לביתו של צייד מונגולי-קזחי, המשתמש בעיט זהוב כדי לצוד בעלי חיים קטנים, כגון שועלים ומרמיטות. הציד מתבצע כאשר הקרקע מושלגת בעונת החורף, אז העיטים מתאוששים מהשלת הנוצות בקיץ, ועל השלג הלבן קל לעיט לאתר את בעלי החיים. מדי שנה בראשית חודש אוקטובר נפגשים ציידי העיטים, וחוגגים בפסטיבל שבו משולבות תחרויות רכיבה רבות.
משפחת הצייד פינתה למעננו שני ג?רים, ועברה ללון באותו לילה בבית החורף שלהם. היה חם, יבש ונעים. הטבחית שלנו הפליאה בארוחה משובחת, ארוחה אחרונה במונגוליה.
עוד מסעות מופלאים באתר של אפרת נקש
