יותר שבילים, יותר נזק? למה אסור לסמן עוד מסלולי טיול בישראל

בסופי שבוע יפים במיוחד, קשה שלא להיתקל בפקקי תנועה בדרך לטייל בטבע; אך גם בתוך שמורות הטבע עצמן, הכמויות הגדולות של מטיילים מכל רחבי הארץ מייצרות עומס על השבילים המסומנים. האם הפתרון הוא לייצר עוד שבילים? לכאורה, זה לא אתגר גדול: מסמנים מסלול בשטח ומאפשרים למטיילים לעבור בו. אבל עבור בעלי החיים שחיים באזור, שביל חדש עלול לשנות את כללי המשחק. מחקר חדש בחן מה המשמעות עבור חיות הבר כאשר מסמנים שביל באזור שלא היה פתוח למטיילים קודם לכן, ומציע כלים שיכולים לסייע לרשויות לקבל החלטות מושכלות בנושא פיתוח שבילים.

"תכנון שבילים חדשים הוא נושא מאוד מורכב", מסבירה זהבה סיגל, אקולוגית הר הנגב במחוז דרום ברשות הטבע והגנים. "אין פתרון של 'מכניסים נתונים ומקבלים תוצאה'; זה עניין של שיווי משקל - כמה צורך יש במסלול חדש, לעומת שמירה אקולוגית".

אנחנו מטיילים בין היתר כדי להתחבר לטבע, והחיבור הזה גורם לנו גם לרצות לשמור עליו. אבל יש כאן פרדוקס: אנחנו מגיעים במטרה לראות את בעלי החיים באזור הטבעי שלהם, בעוד שעבורם הנוכחות שלנו היא הפרעה. האתגר הוא לאפשר לאנשים לטייל בלי לפגוע במרחב המחיה של בעלי החיים. "המטרה שלנו היא להגיע לטביעת רגל קטנה ולניהול טיילות מושכל באמצעות מגבלת ימי טיול, שעות וכדומה", אומרת סיגל. אבל איך אפשר לדעת כמה מטיילים הם "מעט מדי" או "יותר מדי"? כמה צריכים השבילים להיות מרוחקים מבתי הגידול של בעלי החיים כדי להפריע להם כמה שפחות? ומה המשמעות לתכנון שבילים סמוך לבתי גידול רגישים?

כדי לענות על השאלות האלה, צוות מחקר מקמפוס שדה בוקר של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' עודד ברגר טל, ובשיתוף עם רשות הטבע והגנים, ערך ניסוי בשישה אזורים מדבריים בנגב ובערבה. בעוד מחקרים קודמים בחנו בעיקר שבילים קיימים, שבהם בעלי החיים כבר עשויים היו להתרגל לנוכחות האדם, הפעם נבחרו אזורים בשמורות טבע שלא היו פתוחים לציבור, כדי לבחון את התגובה של בעלי חיים באזורים שבהם לא היו מורגלים לנוכחות מטיילים.

בכל אחד מהאזורים יצרו החוקרים ארבעה מקטעי שביל באורך של קילומטר, שבהם נקבעו רמות שונות של פעילות מטיילים: מ-0 ועד 48 פעמים שבהן עברו מטיילים בשביל מדי יום. במשך שבוע צעדו לאורך השבילים קבוצות של מתנדבים נמרצים מהתיכון הסביבתי של שדה בוקר, הלוך חזור, כדי לדמות "שביל פעיל". 288 מצלמות שהוצבו במרחקים שונים מהשבילים תיעדו את בעלי החיים לפני ההפרעה, במהלכה ולאחריה.

התוצאות, שהוצגו בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, הראו שבעלי החיים השונים לא הגיבו באותו האופן. חלק מהמינים התרחקו מהשבילים, ובאופן בולט אף יותר בעת פעילות גבוהה של מטיילים. עבור מינים מסוימים, כמו צבי הנגב, למשל, ככל שמספר המטיילים היה גבוה יותר - כך נוכחותם בקרבת השביל הייתה נמוכה יותר. חלק מהמינים אף שינו את שעות הפעילות שלהם לפעילות לילית. מינים אחרים, לעומת זאת, נשארו באזור השביל ואף נמשכו אליו.

"יש מינים שההתנהגות שלהם גמישה, ומאפשרת להם להיות סובלניים יותר לבני אדם", מסבירה החוקרת הראשית, ד"ר יובל צוקרמן, פוסט דוקטורנטית במחלקה לאקולוגיה מדברית, קמפוס שדה בוקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "קרקלים, למשל, צדים באמצעות מארב ותלויים בצמחייה, ולכן יכול להיות שהפרעה בשביל פוגעת בהם יותר. זאבים, לעומת זאת, יכולים לצוד במגוון רחב יותר של מקומות".
ההבדלים האלו עוזרים להגיע להחלטה על אילו מינים להגן בכל שמורה. "בעולם מושלם אפשר להחיל המון מגבלות וחוקים בתוך שמורה וכך לשמור על כל המינים, אבל צריך להיות איזון בין חוויית המטייל לבין שמירה על מינים", אומרת צוקרמן. לכן, תיעדוף של מינים תלוי במקום, במינים שחיים בו ובחשיבות האקולוגית שלהם.

השביל עצמו תופס רק מטרים בודדים, אך ההשפעה שלו עלולה להשתרע עשרות ואף מאות מטרים סביבו. לכן, גם למיקום השביל יש חשיבות גדולה, ובמיוחד במדבר, שבו מים, צל וצמחייה מרוכזים באזורים מצומצמים. ככל שהעולם מתחמם ואזורים נוספים נעשים יבשים יותר, השאלות שנבחנות היום במדבר הישראלי עשויות להפוך לרלוונטיות גם לשמורות טבע במקומות אחרים בעולם.

למרות השינויים שנצפו בהתנהגות בעלי החיים, נראה שלפחות עבור חלקם מדובר בשינויים זמניים בלבד. המחקר מצא שלאחר הפסקת השימוש בשבילים החדשים, דפוסי הפעילות של חלק ממיני בעלי החיים חזרו להיות דומים לאלה שלפני ההפרעה. המשמעות לתכנון שבילים היא שחשוב לדעת לא רק כמה אנשים מגיעים, אלא גם מתי, לכמה זמן ואיפה בשמורה הם מטיילים. לכן, לפני שמסמנים שביל חדש, חשוב לדעת אילו מינים נמצאים בשטח, וכיצד הם משתמשים בו. לאחר מכן אפשר לנהל את ההפרעה באמצעות תכנון תוואי השביל, הגבלת מספר המטיילים, שעות וימי הפעילות.

"גם את השימוש בשביל אפשר לחזות ולתכנן מראש", אומרת צוקרמן. "מסלול מעגלי, למשל, צפוי למשוך יותר מטיילים ממסלול קווי. אפשר גם להשאיר אזורים מסוימים סגורים באופן קבוע, או לסגור אותם זמנית בתקופות רגישות כמו בעונת הקינון." תכנון שבילים צריך לחבר בין המחקר לבין הידע שנצבר בשטח אצל האקולוגים, הפקחים, המנהלים וכמובן מקבלי ההחלטות. המטרה היא לא בהכרח לפתוח שבילים חדשים, אלא למצוא את הדרך לאפשר לציבור לטייל תוך צמצום ההפרעה האקולוגית.

סיגל מספרת כי היא מקדמת כעת רעיונות נוספים שעשויים לעזור: לדוגמה שימוש בשבילי היתר - כלומר כאלה שפתוחים אך ורק למטיילים שרוכשים היתר מיוחד, או הנגשה של היסעים לשבילים קיימים. "אנחנו פותחים את הראש לעוד אפשרויות, שייצרו גיוון עבור מטיילים מבלי לפתוח שבילים חדשים", היא אומרת, ומוסיפה לסיכום כי ככל שהביקוש לטיולים יגדל, כך יהיה צורך להשתמש בארגז כלים רחב יותר: "אנחנו נמצא עוד דרכים לעניין את הציבור בלטייל במקומות ללא הפרעה לבעלי החיים, ונשתמש בעוד כלים חוץ מלהוסיף מסלולים. בסוף, חשוב לזכור שבלי שאנשים יטיילו בטבע - אין שמורת טבע".

הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה