שירה חיה בהולנד השלווה. אבל הראש לא עוזב את ישראל

האמבולנס ומכבי האש הגיעו תוך חמש דקות. השוטר סגר את הרחוב. הכבאים פרקו ציוד, העלו סולמות, והפרמדיקים המתינו מחוץ לניידת, מוכנים לכל תרחיש.

חמש דקות אחר כך, הגוזלים חולצו.

גוזלי השחפים שבקעו רק אתמול מהקן, והיו בסכנת חיים על הגג, ניצלו. השכנים יכולים לחזור הביתה בשקט והסקרנים להתפזר.

ככה זה כשאת גרה בעיירה מנומנמת בהולנד - הדרמות הכי גדולות פה הן גוזלים שאמא שלהם נטשה את הקן, אדם שמדווח על בור קטן בכביש או חתול שנתקע על עץ.

לטורים הקודמים של שירה:
מה עושים ישראלים במדינה שבה כולם רוכבים על אופניים?
שירה ומשפחתה עברו להולנד. "כאן ראש כיתת הכוננות בת 95"

כשחברה סיפרה לי על זה, צחקנו על הפער הבלתי נתפס בין מה שקורה כאן, בהולנד, למה שקורה בארץ. צחקנו, אבל גם בכינו מבפנים.

זר לא יבין - את הולכת ברחובות ציוריים, האביב ההולנדי כאן, הטוליפים בוקעים והחדשות הכי מסעירות הן הגבלת המהירות החדשה ברחבי העיר: 30 קמ"ש. אבל הראש? בישראל.

כשסיפרתי השבוע להורה בבית הספר שהמשפחה שלי בארץ רצה מהממ"ד למקלט, אין בית ספר והשמיים סגורים, הוא הישיר אלי מבט ושאל בתמימות, "אז למה הם לא באים להולנד ברכב או ברכבת"? לכי תסבירי.

כשעוד גרנו בארץ, כמה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, הגיעו לביקור זוג חברים ישראלים מארה"ב. אחד הדברים הראשונים שהם סיפרו היה כמה קשה היה להם, בשלווה האמריקנית, לעבור את המלחמה. "אתם לא תבינו", הם אמרו.

הייתי בהלם. אנחנו חיים עם טילים, אזעקות וממ"דים כבר חצי שנה ואתם מספרים לי כמה קשה לכם?
היום, שנתיים וחצי אחרי, אני מבינה.

כשאני כותבת לחברים ולמשפחה בארץ מהשלווה ההולנדית ושואלת אם הם בסדר, אני מתלבטת מה לכתוב ואיך. כשאני שואלת אם הם "מחזיקים מעמד", אני לא בטוחה מה אני מצפה לשמוע. וכששאולים אותי "ואיך אצלכם" - אין לי מושג איך להשיב.

היום אני מבינה. אני מבינה מה זה לצאת לעוד יום רגיל (בהולנד גלגלי האופניים ממשיכים להסתובב), בזמן שהבית האמיתי שלי, ההורים, אחים ושאר המשפחה תחת מתקפת טילים איראנית. ולכי תסבירי.

לכי תסבירי לחברים ההולנדים שמנסים בעדינות לשאול אם המשפחה בישראל בטוחה, לפני שהם עוברים לדבר על הבחירות המקומיות, שעוסקות בדברים ברומו של עולם כמו השיפוץ של מדרחוב הקניות המקומי. ולכי תסבירי לעצמך מה את מרגישה בתוך כל זה.

שנתיים וחצי של מלחמות, חצי מהזמן בארץ, חצי מהזמן בשליחות מטעם המדינה בחו"ל.

הילדים שלי ישראלים. הם עוד זוכרים את ה-7 באוקטובר, אבל לא יושבים כעת בממ"ד. ולמרות שסביבם יש שגרה לכאורה, הם חוששים. לא תהיה פה אזעקה, וגם אין פה מקלטים. הם יודעים. אבל הזיכרונות מאותו אוקטובר לא מרפים. כמו אצל כולנו. כשסיפרתי לבן הקטן שלי שיש שוב מלחמה בישראל, הוא שאל אותי: "יש חטופים?" לכי תסבירי.

לכי תסבירי לעצמך למה המשפחה שלך שם, עוברת בין הממ"ד למקלט, ומנסה לחיות בתוך מציאות לא נורמלית.

לכי תסבירי לעצמך שאת צריכה ללמוד, כי החלטת לנצל את הזמן בשליחות כדי להשלים את התואר השני. התזה שלך לא תיכתב מעצמה, שנת הלימודים כבר מתקרבת לסיומה ואיתה גם הדדליין. אז מה אם החלטת לכתוב על אירופה והמזרח התיכון, דווקא עכשיו כשאף אחד לא יודע לאן זה הולך ואיך זה ייגמר? ולכי תסבירי שאין לך חשק לקרוא מאמרים אקדמיים עכשיו, כשאת עסוקה בגלילה בפיד של מתכונים שאפשר להכין בחמש דקות בין הריצות לממ"ד.

לכי תסבירי שאת בהולנד אבל את בעצם גם בישראל. בישראל אבל גם בהולנד.

פה, בעיירה, הגוזלים חולצו תוך עשר דקות והדרמה חלפה. הלוואי שזה היה פשוט כל כך גם אצלנו.

עקבו אחרי שירה בחשבון האינסטגרם שלה