הישראלית שנכנסה לפאבלה בברזיל והפכה מגש סמים בטעות

לא, לא רציתי לצאת לסיור הפאבלות בריו. לא אוהבת לראות מקומות שמדגמנים עוני, וגם לא מאמינה שתיירים צריכים לתצפת על עניים כאילו היו קופי קרקסים.

טעיתי. ובגדול. בסופו של דבר הסיור בפאבלה בריו היה מרתק והפך לחוויה הכי הזויה, מטלטלת ומצחיקה, חוויה שסוחרי הסמים בפבלה לא ישכחו לעולם, ולו רק בגלל העובדה שה"מאדאם מישראל" הייתה התיירת הראשונה בעולם שהפכה להם מגש גדוש סמים בשוק הסמים המקומי.

לפרק הראשון במסע של חן:
עברתי מישראל לברזיל: כולן פה הולכות עם חוטיני, גם הזקנות

הסיור מתחיל במגרש הכדורגל הגדול של הפאבלה. ילדים ונערים משתובבים במשחקי כדור ולמרות שהם גדלים בשכונת עוני ופשע הם נקיים ושמחים. חבורת הישראלים מצטרפת למשחק והשמחה רבה. אחדות מהצעירות מתיישבות על הרצפה ומשחקות עם הילדים.

הפעילות היחידה שבה אני משתלבת היא לקנות סיגריות בחנות המכולת המקומית. הולך בעקבותיי נער מתבגר עם פרצוף מאיים, וכועס ודורש בבוטות כסף. אני צופה לו עתיד מזהיר במאפיה המקומית. כשאני מצלמת את המכולת, ניגש אלי בבהילות המדריך המקומי של הסיור ומבהיר שמכאן כבר אסור לצלם.

מהר מאוד אני מבינה שמהות הסיור היא הישרדות. הדרך היחידה להתקדם בפאבלה היא לרדת ברחובות צרים ותלולים במיליוני מדרגות קטנטנות, שבקושי אפשר להניח עליהן כף רגל, והן מובילות לעוד ועוד מדרגות צרות שמתפתלות עד לדלת הפחונים העלובים בהם גרים המקומיים. נוף גגות האזבסט של הפאבלה נשקף מהמדרגות, ושקט מוזר שורר ברחובות הצרים והריקים. המקומיים, כולם כהי עור, צאצאי העבדים ששוחררו בברזיל מעבדות במטעי הקפה, עוד לא שבו מיום עבודה בעיר. כיום הם עבדים מודרניים. מתפרנסים מעבודות דחק עם שכר זעום - הם הרוכלים בים, השוערים במלונות עובדי הנקיון במסעדות, ומנקי הרחובות של העיר.

חשמל הגיע לפבלות רק בשנות ה-90 וחוטי החשמל סבוכים כמו פקעות. אף יונה לא מעיזה לשבת עליהן שמא תהפוך ליונה על הגריל, וריח מבחיל של ביוב מאפיל על הכל.

יציבות (נפשית וגם גופנית) מעולם לא הייתה התכונה הבולטת שלי ואני מוצאת עצמי מתנדנדת כמו שיכורה על המדרגות, ללא שום מעקה להיתמך בו מימין או משמאל. למזלי בכל פעם שאני עומדת ליפול, עוזר לי באבירות גברבר אחר מחבורת הישראלים שאיתם אני יוצאת לסיור שמשמש לי כמעקה אנושי, ואני נתמכת בו כמו בקיר. כשהוא מתעייף מגיע הלוחם הבא וכך הלאה. למרות זאת, אני מרגישה מסוחררת מרגע לרגע וכל הקריסטלים זזים לי באוזניים.

ואז אנחנו מגיעים לשוק הסמים המקומי. שומרים חמושים, חיילים נאמנים של המאפיה המקומית עומדים בכניסה עם רובים שלופים. בשוק, הסמים מסודרים בסדר מופתי על הבסטות בשקיות קטנות, מן הקלים לכבדים, מהחשיש ועד לקריסטל ולקוקאין. הישראלים מצטופפים מסביב לשולחנות, חלקם עושים קניות.

ואז מגיעה המאדאם. בשלב הזה אני כבר לגמרי בוורטיגו, ואיך שאני נכנסת לשוק אני נופלת ישר על שולחן הסמים הראשון. השולחן נוטה על צידו ומתהפך ועשרות שקיות ניילון קטנטנות עם סמים נופלות על הרצפה!

מזווית העין אני מבחינה שהמאבטח דורך את הנשק ונותן בי מבט רצחני, ומיד אני זוחלת על הרצפה כמו חתול ואוספת במהירות את שקיות הסמים. לרגע אני חושבת לגנוב איזו שקית קריסטל, כדי להחזיר לי את הקריסטלים לאוזניים, אבל נראה שהמאבטח וגם הצלף כפסע מירייה.

אופיר לוליאן, הישראלי האחרון שנשענתי על כתפיו החסונות, שנייה לפני התקרית ושרד כדי לספר, מגלה לי בהמשך כי לאחד מכלי הנשק הייתה כוונת של צלף וכי הרובים שהופנו אליי הם מתוצרת ישראל - עוזי וגליל.