עברתי מישראל לברזיל: כולן פה הולכות עם חוטיני, גם הזקנות

שנה וחצי לתוך מלחמת "חרבות ברזל", אני אורזת את כל חיי במחסן, משכירה את דירתי בתל אביב, ויוצאת ללא נודע. אני מקווה שהתקציב הצנוע שלי, 200 שקל ליום, יספיק.

התכנון הוא לטייל כמוצ'ילרית קצת משודרגת. לינה בהוסטלים, נסיעות בתחבורה ציבורית, אוכל מקומי בדוכנים ברחוב או במסעדות מקומיות פשוטות.

אני שמה מאחוריי את הטראומה והתקפי החרדה שגרמו לי נפילות הטילים במלחמה, ויוצאת ליבשת המסוכנת.

אני קלסטרופובית, אז אל תשאלו אותי איך עברו עלי הטיסות הארוכות, כי לא הייתי בהכרה. סיממתי את עצמי בשני כדורי בונדרמין, הייתי מעולפת לשינה עמוקה כל הדרך, פספסתי את כל הארוחות ורק כשהתעוררתי אחרי כ-18 שעות טיסה, הדיילים של חברת התעופה "אל איטליה", שלא הבינו אם אני חיה או מתה, חייכו אלי בשמחה ובהקלה. וכך נחתתי לעיר מסוכנת ומרהיבה ביופייה - ריו דה ז'ניירו, ברזיל.

טוב ילדים, אני לא יודעת מה אתם חושבים על ריו, אבל אני נחתתי לעיר של הזיות. ופטריות. ורמאויות.
יצאתי מארץ זבת דם, המלחמה התחדשה בדיוק ביום שעזבתי והגעתי לג'ונגל עירוני של טוסיקים דשנים, דשנים מאוד שמתרוצצים ברחובות.

כולן, אבל כולן, ילדות, צעירות, מבוגרות וזקנות הולכות עם בגדים מינימליים וצמודים שמתפקעים להן על הגוף. נהג המונית בשדה התחזה לנהג "אובר" ועקץ אותי במחיר. נקב במחיר סביר, אבל ברגע התשלום המחיר שילש עצמו למחיר של מספרת יוקרה בתל אביב.

הטעות היתה שלקחתי מלון במרכז העיר, כך שבין טוסיק לטוסיק משוטטים כאן הומלסים ונרקומנים מפוחמים שנראים כאילו יצאו מהבלהות.

הכל נראה לי כל כך מפחיד, רע וזר. קמתי מוצפת לבוקר של בכי והתקפי חרד, והרגשתי בודדה, עלובה ועזובה. הדופק טיפס לי עד לגרון ולא הצלחתי לנשום.

הבוקר יצאתי למסע ניחומים של פדיקור ותספורת אצל הספר ההומו היפיוף, אבל גם הוא ניסה לעקוץ.
הפעם יצאה ממני גם הקרייזי וגם המאדאם, ועשיתי לו סצנה שהיו מעורבות בה צווחות וגם נביחות, וכמעט גם נשיכות שכל הטוסיקים בריו יזכרו לעולם.

המחיר, באורח פלא ירד, אבל הפנים של הספר נראו אומללות. ריחמתי עליו. זה נגמר בהתנצלות ובלחיצת יד.

אני עוברת מהחלק המסוכן של העיר ל"סושיאל", ההוסטל האהוב על הישראלים. פרט למיקום המצוין, בקרבת שני החופים הנוצצים קופוקבנה ואיפנמה, המקום ישן מטונף ורועש - המעליות חורקות וריח מסריח של אשפה במדרגות, בהן אני נאלצת לטפס בגלל הקלסטרופוביה.

אני מעריכה את החדר המכוער שלי למרות הנמלים שמתרוצצות בכל מקום ולו רק בגלל היציאה מאזורי הסכנה והזוהמה, ושמחה על ההזדמנות להתחבר למטיילים אחרים דוברי אנגלית ועברית, ולקבל מהם מידע והמלצות.

ריו עצמה היא אחת הערים המסוכנות בעולם, מה שנמחק לגמרי מפרסומי התיירות הנוצצים, לכן אני עדיין הולכת בעיר מכווצת. ישראלית נהרגה כאן בעקבות שוד שהסתבך, וזוג ישראלים מעלה פוסט שמפרט כיצד נשדדו בהר הסוכר עם רדת החשיכה. המסר ברור - עם רדת החשיכה לא הולכים ברגל בעיר הזאת.

החלקים של החופים הזוהרים מאובטחים היטב, שוטרים חמושים נראים בכל מקום, עובדה מלחיצה לכשעצמה. אלא שטעות קטנה יכולה להוביל לאחת הפבלות המסוכנות של העיר ויש כאן כאלף פבלות!

בפרק הבא אני מסתבכת וכמעט נהרגת באחת מהן.

חן דגן, עיתונאית, סופרת ומחברת הספר "קרייזי מאדאם בדרכים".
daganch@gmail.com