איך זה מרגיש לנסוע בכביש שכבר שנים רבות היה אסור בנסיעה? בדיוק כמו שאתם חושבים שזה מרגיש. ועכשיו תגדילו. רוצים להגדיל עוד יותר? קבלו: גם אתם יכולים לנסוע בו. בקלות. אבל חכו, נגיע לזה. בואו נתחיל בצורה מסודרת.
"הימנעו מיצירת קשר עם שוטרים, חיילים או אזרחים מצרים", נכתב לפני מספר שנים באתר תיירות הר הנגב. היה זה חלק מרשימת טיפים למטיילים שצפויים היו לפקוד את כביש 10 בחול המועד פסח. ואנחנו שאלנו את עצמנו: האם מותר לנופף להם מרחוק? כי מה הכיף אם אי אפשר לנופף?
בכל מקרה, כולם יודעים שכביש 10, שנמתח ומתפתל על גבול ישראל-מצרים, סגור לתנועת אזרחים. וזה בדיוק מה שהופך אותו לנחשק עוד יותר, ל"גביע הקדוש" של חובבי Road Trips גבוליים. אבל פעמיים בשנה (והכוונה לשנים נורמליות, אם בכלל יש כאלו), פותח צה"ל חלק משמעותי מהכביש לטובת מטיילים שרוצים כמעט לגעת בחו"ל. או לפחות לנופף.
וכך, מדי חול המועד פסח וסוכות, היו מתמלאות הרשתות החברתיות בסטוריז פוטוגניים של חמוקי הכביש, של גדר הגבול האינסופית ושל האספלט הדהוי מפאת גילו ומפאת אבק המדבר. באותן פתיחות מוגבלות, התוואי שבו התפתלו המוני המטיילים היה בין חמוקי ניצנה להר חריף - עניין של שעתיים פלוס, כולל עצירות הכרחיות במוקדי העניין השונים.
אז למה נוהרים בני ישראל אל הכביש הנידח והמאובק הזה כאשר הם יכולים? אולי כי הם יכולים - וזו סיבה בהחלט טובה. ואולי כדי לראות בעיניים איפה נגמרת הארץ ומתחיל חוצלארץ. לכו תבינו. אבל עם כל הכבוד לפתיחות המוגבלות בחגים, עד כה המוני המטיילים מעולם לא הגיעו לקטע צפוני יותר של הכביש, בין בני נצרים לבאר מילכה.
סיבה קצרה לחגיגה
אבל עכשיו, יש סיבה קטנה (וקצרה) לחגיגה נוספת: מועצה אזורית רמת הנגב, בשיתוף מועצה אזורית אשכול וחטיבת פארן, הכריזה באמצע חודש אוגוסט על פתיחת חלק קטן מכביש 10 לתנועת רכבים אזרחיים, במקטע שבין בני נצרים לבאר מילכה והפוך. "זאת במטרה לחבר את אזור פתחת ניצנה עם פתחת שלום ולחזק את הקישוריות בין האזורים" נכתב באתר המועצה. עוד נמסר כי מהלך זה צפוי להפחית את מספר הרכבים על כביש 211, לקצר את זמן הנסיעה בין פתחת ניצנה לפתחת שלום ולשדרג את עבודת החקלאים שנוסעים ופועלים באזור זה.
אבל להודעה הזו יש כוכבית קטנה וחשובה שכדאי לכם לזכור: פתיחה זו מוגדרת כעת כפיילוט של מספר שבועות שבהם ניתן יהיה להיכנס לכביש בשעות 10:00-8:00 ו-17:00-15:00 בלבד ורק בימי חול. בנוסף, הכניסה לציר מחייבת רישום הן בכניסה אליו והן ביציאה ממנו. רק אחרי שתסתיים תקופת הניסוי הזו, יוחלט האם לפתוח את הציר לנסיעה בכל שעות היום.
ועוד כוכבית חשובה הרבה יותר: המקטע שנפתח כעת מוגבל לא רק במועדיו אלא בעיקר באורכו. זהו קטע זעיר מהכביש כולו, ואל תחפשו בו את מוקדי העניין הפוטוגניים שמצויים בחלקיו האחרים, הסגורים כעת. אז למה כן שווה לנסוע אליו? כבר אמרנו את זה קודם: הגבול, הריגוש וגם ההרגשה של לגעת בקצה הארץ.
כביש 10: תעודת זהות מקוצרת
כביש 10 הוא אחד מהכביש הארוכים בישראל, וגם מהמיוחדים שבהם. אורכו 182 ק"מ - פחות מחצי מאורכו של כביש 90, הנחשב לארוך ביותר בארץ (488 ק"מ). הוא נע לצד גבול ישראל-מצרים - מצומת סיירים בדרום ועד אזור כרם שלום ליד רצועת עזה בצפון. למרות שהוא נסלל בתחילת שנות ה-80, הוא זכה לשמו עוד לפני שנולד: "דרך אילתה". לא בדיוק שם שלוכד את העין או האוזן. לכן, אל תרגישו מבוכה אם אינכם מכירים את השם הזה. חוץ מגוגל, אף אחד לא מכיר אותו.
בשנת 1986 הוא נפתח בחלקו לתנועת אזרחים, אך בשעות היום בלבד - מטעמי בטיחות וביטחון. אבל בעקבות מתקפת טרור של מחבלים ממצרים בקיץ 2011 - שבה נהרגו 8 אזרחים ישראלים ונפצעו 20 - הוחלט לאסור על כניסת אזרחים לציר.
תצפיות לפנים: כמו מפת ענק בתלת-ממד
עם זאת, מזה מספר שנים הוא נפתח בחול המועד פסח וסוכות, כאשר המצב מתאפשר. ואז, כאמור, גודשים אותו מטיילים שנהנים לא רק מהאפשרות לחוות כביש שמדברי שנראה כמו סצנה מסרט מסע משובח, אלא גם מהמפגש עם כמה ממוקדי העניין היפים שיש לצד הכביש. אחד מהם הוא מצפור שלוחת קדש ברנע, שרובץ גבוה מעל העולם (670 מטר מעל פני הים, אם לדייק) ומאפשר לכם לראות את צפון מדבר סיני כמו מפת תלת-ממד אדירה. פיתולי הכביש הציוריים שנראים היטב מהמצפור, רק מוסיפים לחוויה.
מוקדי עניין נוספים כוללים למשל את "בור הסבחה" - נקודת טבילה לחובבי הז'אנר. בור מים קדום זה מתמלא מדי חורף, ומאפשר לכם להיבלע בבריכה התת-קרקעית באדיבות סולם. לא הכי בטיחותי - אבל בהחלט חוויה מדהימה. וישנה כמובן גם "תצפית הפוגה" - אנדרטה שבה שזורים חלקים ממטוס פוגה שהתרסק באזור זה בפברואר 1980, במהלך טיסת אימון. הגלעד מנציח את שני ההרוגים בתאונה - הטייס אורי סלומון וחניכו בקורס הטיס טל צורי.
לצד אלו, מצויות לצד הכביש נקודות תצפית מרהיבות המשקיפות אל המרחב כולו, בהם מצפור הר חורשה, מצפור הר שגיא ועוד.
יצאנו לדרך: נסיעה מוגבלת בזמן - אבל בשיא הריגוש
אז באחד מימי סוף אוגוסט, יצאנו לדרך כדי לדגום את החלק הזעיר שנפתח עתה לאזרחים. הרעיון היה להתחיל באזור מושב בני נצרים ולסיים באזור קדש ברנע ובאר מילכה. עניין של כ-20 קילומטרים. בשעה 14:55, חמש דקות לפני שעת השי"ן, כבר הגענו נרגשים אל הבסיס הצבאי שמוביל אל הציר. חיילת חביבה יצאה מהבסיס, ניגשה לרכב שלנו, העניקה לנו תדריך אבטחה מקוצר וברור, וגם רשמה אותנו. כי סדר צריך להיות, בעיקר בכביש כה גבולי.
היא גם הזהירה שאם מתרחש אירוע (איזו מילה מכובסת!), חובה עלינו לעצור ולהתחבא באחת מעמדות המחסה הפזורות לאורך הכביש. "ומה יקרה אז?" שאלנו. "אם זה קורה, כוחות שלנו יגיעו. אבל אין מה לדאוג, המצב פה שקט עכשיו". נרגענו.
לאחר התדריך היא ניגשה לשער הברזל הגדול ופתחה לנו את הדרך למסע קצר ומרגש באמת, בלי טיפת ציניות. גם העובדה שהיינו לגמרי לבד כאן, בלי אף רכב לפנינו או אחרינו, הוסיפה לאווירה הסוריאליסטית. נכון, הנופים היו חדגוניים והמישורים היו מאובקים, אבל הנסיעה לצד הגבול, אל מול עמדות הצבא המצרי הגדולות ומגדלי תצפית נושנים בצד הישראלי - בהחלט הרגישה כמו סרט מסע. קצר, אבל בהחלט מסע.
עוד על הדרך
כאמור, הנסיעה בכביש 10 מותרת לשעתיים בבוקר ושעתיים אחה"צ ובימי חול בלבד. לפני שאתם יוצאים לדרך, חשוב מאוד להתקשר למוקד מועצה אזורית רמת נגב ולוודא שהדרך אכן פתוחה (08-6564106). כמה מאות מטרים לפני שער הכניסה לבני נצרים ישנו עיקול המוביל לכביש בשימוש צה"ל. הוא יוביל אתכם הישר לנקודת הביקורת שמובילה לכביש 10. מומלץ להתחיל בבני נצרים, ולרדת דרומה עד ליציאה באזור קדש ברנע, זאת מאחר שההגעה מדרום לצפון מאתגרת יותר מבחינת ניווט. ואחרי הכל, מומלץ לקנח בטיול קליל בחמוקי ניצנה או בתל ניצנה.