"עבירה" בהולנד: ישראלית נכנסה לסאונה עם בגד ים, במקום בעירום

הבן שלי מנופף אליי מהבריכה. הוא בתוך המים, בשיעור השחייה הראשון שלו, לבוש מכף רגל ועד ראש - חולצה ארוכה, ג'ינס ונעליים. בתוך המים.

ברוכים הבאים להולנד - מדינה עם 6,000 ק"מ של תעלות מים שנמצאות כמעט בכל פינה, בלי מעקה, בלי גדר. תוסיפו לזה את העובדה ש-30% משטח המדינה נמצא מתחת לפני הים. במילים פשוטות, אם ביציאה מהחנייה את בטעות נכנסת לרוורס, סיכוי טוב שתמצאי את עצמך בתוך תעלה. ואם יום אחד תהיה פה סערה רצינית, חצי מהמדינה עלולה להיעלם מתחת למים.

לטורים הקודמים של שירה:
שירה ומשפחתה עברו להולנד. "כאן ראש כיתת הכוננות בת 95"
מה עושים ישראלים במדינה שבה כולם רוכבים על אופניים?

ולכן, ההולנדים לא לוקחים סיכונים. מגיל אפס הם לומדים לא רק לשחות, אלא בעיקר לשרוד במים. עם בגדים, גרביים ונעליים. הילדים פה לומדים שחייה מגיל 3 ורובם שוחים יותר טוב מכולנו. המטרה: להשיג את "הדיפלומה", תעודת שחייה רשמית, ויש שלוש כאלה - A, B ו-C. כל שלב כולל מבחנים שלא היו מביישים קורס קומנדו ימי - שחייה עם בגדים, צלילה דרך חישוקים וציפה על הגב עם מעיל גשם ומגפיים.

אני מודה - לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא היה פשוט יותר להתקין מעקה ליד התעלות. אבל כל מדינה ואתגרי ההישרדות שלה, כנראה. ואם אין דיפלומה? מצופים כמובן. גם אם את בת 18.

בחזרה לבריכה - המדריכה מבקשת מהבן שלי להוריד את המשקפת ולפתוח את העיניים מתחת למים. הוא שולח אליי מבט שואל. רק לאחרונה הסכים להכניס את הראש למים סוף-סוף, ועכשיו מבקשים ממנו לפתוח את העיניים. אבל ככה זה - בגדול, מצפים פה מהילדים לשרוד אסון ימי בגיל 3. ובמקרה כזה, לא תהיה להם משקפת.

ההולנדים, בגדול, עפים על מים. לכל עיירה פה יש לפחות בריכה ציבורית אחת, ובמקרים רבים גם פארק מים. וכן, גם ספא, עם סאונות וג'קוזי. ומה קוד הלבוש? ההפך המוחלט משיעור השחייה - עירום מלא. כשחברה ישראלית העזה להיכנס לסאונה עם בגד ים, פקיד הקבלה רץ אחריה כדי להודיע לה שזה אסור. פעם בחודש יש יום שמותר לבוא לבושים. מוזמנת לחכות.

למזלנו, אנחנו גרים קרוב לחוף הים. בחורף כמובן אי אפשר להתקרב, אבל בקיץ? חגיגה. ברגע שיוצאת השמש, אחרי חודשים של קור וחושך, ההולנדים יוצאים איתה - צצים מהבתים כמו פטריות אחרי הגשם. המים כמובן קפואים. רק הילדים וההולנדים האמיצים מעזים להיכנס. אני חוטפת כוויית קור רק מלחשוב על זה.

מדוזות אגב יש פה בשפע. קטנות, שקופות, ולא מזיקות. כמו כדורי טפיוקה קטנים. הילדים המקומיים אוספים אותן לדליים כמו צדפים. בפעם הראשונה בים הבן שלי כל כך התלהב שהוא ביקש לקחת אותן הביתה. אמרנו לו לשכוח מזה, אבל שמחנו שהפוביה שלו ממדוזות עברה כל כך בקלות.

אז לקראת הקיץ המתקרב אלינו לטובה אני מתגעגעת לקיץ הישראלי. לים של תל אביב, קפה קר ואבטיח על החוף - בלי ג'ינס במים, בלי דיפלומות ועם מים בטמפרטורה שפויה. עד אז, אני שוב סוחטת את הג'ינס והחולצה של הבן שלי אחרי השיעור בבריכה, ומאחסנת את המשקפת. לפחות עד לביקור הבא בארץ.

עקבו אחרי שירה בחשבון האינסטגרם שלה