נועם חיה שנה על ספינה והגיעה למקומות הכי נידחים בעולם

מעולם לא תכננתי לבלות כל כך הרבה זמן בים הפתוח, אבל ההזדמנות הגיעה אליי ולא יכלתי לסרב להרפתקה.

עכשיו, אחרי מעל שנה של חיי ספינה בקצוות נידחים בפלנטה, אחרי שחציתי את האוקיינוס האטלנטי ואת האוקיינוס השקט, אני מתכוננת להפלגה הקרובה ליבשת הדרומית, אנטארקטיקה, למסע של שלושה חודשים בין האוקיינוסים הכי סוערים בעולם.

הייתי רוצה לומר שזאת חוויה של פעם בחיים, אבל זאת תהיה פעם שנייה שלי שם.

אז, איך הגעתי לזה בכלל? ואיך זה לחיות על ספינה במשך כל כך הרבה זמן? מה התפקיד שלי בספינה?

אתחיל מההתחלה.

אני נועם, צלמת ויוצרת סרטים תיעודיים. אחרי טיול סולו באלסקה ב-2019, יצרתי סרט על המסע שלי שם, שפורסם בוואלה תיירות, ומאז לא הפסקתי ליצור.

העבודה שלי לקחה אותי לקצוות רחוקים בעולם. חייתי עם שבטים אינדיאנים באמריקה, ביקרתי בכל שבע היבשות, תיעדתי שבטים באפריקה ואפילו עזרתי להלחם בדיג לא חוקי באוקיינוס האטלנטי הדרומי.

לפני שנתיים התחלתי לעבוד עם ארגון שנקרא "סי שפרד" (Sea Shepherd) - ארגון סביבתי ימי שנלחם בדיג לא חוקי במקומות שונים בעולם ודואג לנקות את האוקיינוסים מדברים מזיקים. את הקריירה שלי הקדשתי להעלאת מודעות לנושאים חברתיים וסביבתיים בעזרת סרטים, אז קפצתי על ההזדמנות. הצטרפתי לצוות בתור צלמת וידאו ותיעדתי את הפעילויות שלהם במקסיקו, נמיביה, איטליה ואנטארקטיקה.

אז איך נראים החיים בספינה? אצייר תמונה. אני מגיעה לנמיביה, חודש דצמבר מתקרב לסופו, אך האוויר במספנה חם ולח. זה שיא הקיץ בדרום היבשת האפריקנית. הקפטן והרב-מלחים מחלקים פקודות לצוות הסיפון שמתכוננים לעזוב את הרציף. היעד: אנטארקטיקה.

הצוות צועק אחד לשני, חבלים עפים מכל עבר, העוגן מורם ויוצאים אל עבר האוקיינוס האטלנטי. הספינה שטה באלגנטיות על המים השקטים של המרינה ולרגע כמעט אפשר לשכוח כמה סוער הים יכול להיות. היבשה הופכת להיות קו אופק דק שלאט-לאט נעלם לגמרי.

הפעם הבאה שנראה יבשה תהיה עוד שלושה שבועות. כל הצוות, 20 אנשים מכל קצוות העולם, מתאספים בגשר הפיקוד (החדר ממנו שולטים בספינה) ומרימים כוסית לכבוד השנה הלועזית החדשה. הקפטן נושא נאום ומאחל לנו בהצלחה, כי תחזית מזג האוויר לא לטובתנו בימים הקרובים.

אומרים שלא נשאר הרבה טבע פראי בעולם. הטכנולוגיות שפיתחנו מאפשרות לכופף כמעט את כל פלאי הטבע לצרכים שלנו. אבל את הים הפתוח אי אפשר לאלף. לפחות לא לגמרי. הזעם של הגלים, העומק הבלתי נתפס. האוקיינוס זה אולי בין המקומות האחרונים בעולם שנשארו פראיים לחלוטין, ולאורך כל המסע, הוא לא חדל מלהזכיר לנו את זה.

"יש ימים שמסוכן מידי להתקלח", אני זוכרת שעובד סיפון אמר לי שכשהצטרפתי לספינה בפעם הראשונה ושאלתי איך מתכוננים לים סוער. "פשוט תדאגי שתמיד תהיה לך יד אחת פנויה בשביל לתפוס במשהו". צחקתי מהמחשבה שיכול להיות מסוכן להתקלח, אבל מהר מאוד גיליתי שהוא צודק. יש ימים שזה פשוט לא שווה את הסיכון.

לפני כל מסע, הרופא של הספינה מעביר הרצאה על בריאות בים ומניעה של מחלת ים. יש כדורים שאפשר לקחת, צמידים מיוחדים, מדבקות. למזלי אני לרוב לא סובלת ממחלת ים, אבל לא פעם ולא פעמיים ראיתי את ארוחת הערב שלי בשנית.

בלילות, כשהגלים זרקו אותי מפינה אחת של המיטה לשנייה, במשך שעות, ופלטת עץ דקה מונעת ממני לעוף מהקומה העליונה של מיטת-הקומותיים בחדר הצפוף, תהיתי לעצמי למה אני עושה את זה. ואז מגיע הבוקר, והשמיים נפתחים והים מנצנץ, ופתאום הקפטן צועק בכריזה "צאו לסיפון, יש לוייתנים!"
וכולם עוזבים הכל ורצים לסיפון, ולרגע שוכחים את כל האתגרים והקשיים. לרגע שוכחים את מחלת הים, או את הגעגוע לריח של דשא, את המחסור בפרטיות, או את העובדה שנגמרו העוגיות אוריאו ואף אחד לא עושה משלוחים לאוקיינוס האטלנטי.

אנחנו רואים לוויתן אם ותינוק קופצים ומשחקים במים הצלולים. להם לא אכפת מאיתנו בכלל, אבל הם עשו לנו את היום. הצוות צוהל וצועק. אנשים מתחבקים, ולרגע קטן הטבחית שוכחת שהיא כועסת על המכונאי כי הוא כל הזמן גונב קורנפלקס מהמזווה, והחיים מקבלים פרספקטיבה. אני חושבת שאלו הרגעים שמשאירים את הצוות שפוי אחרי חודשים של מחייה צפופה על ספינה קטנה.

ביום יום התפקיד שלי היה לתעד את הפעילויות של הארגון, החל מדברים פשוטים כמו עבודות תחזוקה של הספינה ועד מרדפים דרמטיים אחר ספינות דיג לא חוקיות. אלו תנאים לא פשוטים לצילום. הגלים הבלתי פוסקים מקשים על קבלת שוט יציב, וכמובן תמיד יש את הסכנה שהמים המלוחים ימצאו את דרכם לציוד. למרות כל האתגרים, הצילום בים מאפשר לתעד רגעים נדירים שלרוב האוכלוסייה לא יוצא לראות. בין אם זה פינת עישון בספינה טייוואנית בים של נמיביה או קבוצה של מאות פינגווינים חגים סביב ספינת דיג בחיפוש אחר אוכל, וזה שווה הכל.

לא כל הזמן בים מלא בהרפתקה ועבודה, ויש לא מעט זמן מת. ביבשה, כשמשעמם, אפשר לצאת מהבית ולפגוש חברים או כל דבר אחר שחיי היבשה מציעים, אבל בספינה אנחנו סגורים בקופסת מתכת ענקית באמצע האוקיינוס, והאפשרויות קצת יותר מוגבלות. עם זאת, תמיד אפשר למצוא תעסוקה. יש לא מעט ערבי-סרט או משחקי קלפים, ולפעמים אנחנו מלמדים אחד את השני כישורים שיש לנו. למשל, הרופאה של הספינה לימדה אותנו איך לעשות תפרים, ואפילו התנסנו באינפוזיה אחד על השני. למדנו גם לסרוג ואפילו עשינו שיעורי איגרוף - דרך טובה להוציא עצבים שמצטברים בזמן הפלגה.

יש מקומות שמילים לא יכולות לתאר, גם אם נכתבו על ידי הסופר הכי מוכשר בעולם, ואני רחוקה מלהיות כזו. אנארקטיקה זה אחד מהמקומות האלו. יש משהו מרגש בלצפות בטבע פראי ובחיות בסביבה הטבעית שלהן, ולפעמים האדרנלין מלראות את ההרים המרשימים והמים הצלולים גורמים לך לשכוח לרגע את הקור המקפיא.

יש גם משהו קצת מפחיד בלהיות במקום כל כך נידח. הידיעה שמשהו יכול להשתבש והעזרה רחוקה לא נותנת מנוח בלילות של ים סוער. אני מקפידה להזכיר לעצמי שכולנו מיומנים ויודעים בדיוק איך לפעול במקרי חירום, ושהדאגה לא תעזור למנוע אסון. אני משתדלת ליהנות מהטוב שיש לאנטארקטיקה להציע במקום להתמקד במה יכול להשתבש.

יש הרבה סיפורים על החיים בים, על סופות אכזריות וזריחות עוצרות נשימה, אבל לא הרבה מדברים על איך זה לחזור ליבשה אחרי כל כך הרבה זמן בים. כמו שיש מחלת ים, יש גם מחלת יבשה. תחושה מוזרה שנמשכת כמה שעות או אפילו כמה ימים בהם יש מעין ורטיגו והאדמה היציבה שהיבשה מציעה - לא מרגישה כל כך יציבה.

אני זוכרת שדרכתי על היבשה אחרי כמעט חודש בים סוער, ומעולם לא התרגשתי כל כך לראות עצים ודשא. הרעשים של העיר בלבלו אותי והתקשורת עם האנשים שהם לא הצוות שלי, הרגישה מוזרה. הים הפתוח, באופן אירוני, מרגיש קלסטרופובי. אין את החופש תנועה שיש ביבשה ואתה כבול למרחב הספינה. יש הרבה יופי בחיי הים, אבל החיים בים גורמים לך להעריך את הדברים שיש ליבשה להציע.

אני בכלל בן אדם של הרים מושלגים ויערות צפופים, אבל ההזדמנות להפליג הגיעה אליי, ואם היא תגיע אליכם, אל תוותרו על ההרפתקה.

אהבתם את הצילומים של נועם (אנחנו ממש!)? אז הנה עוד באתר שלה