שיעור בהישרדות: הישראלית שחיה עם אנשים שמתבודדים בתנאי קיצון

    את חופשת הסמסטר שלה בקיץ האחרון, העבירה נועם עזוז באלסקה. שם גרה בחוות מבודדות עם גברים ולמדה מהם איך לצוד, לדוג ובעיקר להסתדר עם קור של מינוס 20 מעלות. את ימי הבידוד בארץ הקדישה כדי לערוך סרט מטריף על אנשים שחיים בבידוד יום-יום. התוצאה מרהיבה

    נועם עזוז
    אלסקה (צילום: נועם עזוז)

    אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי להתאהב ברעיון של לחיות במקום נידח ולדאוג לעצמי למחסה, אוכל ושפיות, אבל הרעיון הזה הביא אותי בסופו של דבר לצאת למסע לבד באלסקה בקיץ של 2019.

    קיבלתי שיעור בהתבודדות עוד לפני שהתחילה הקורונה, אם כי זו חוויה שונה לחלוטין. זה קרה בין השנה השלישית לרביעית לתואר, והיו לי רק שלושה חודשים וחצי לצאת למסע וללמוד כמה שיותר מהמקומיים על הישרדות, לפני שמתחיל הסמסטר וצריך לחזור למציאות.

    עוד בוואלה! NEWS

    מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה
    (צילום: נועם עזוז)
    הרי הטיטון (Grand teton) במונטנה (צילום: נועם עזוז)

    "אני יותר חזקה ממה שאני נראית"

    היתה לי כבר שיטה מוכנה מטיולים קודמים שעשיתי - למצוא חוות להתנדב בהן תמורת מקום לישון. ככה אתה גם חוסך כסף וגם מכיר את המקומיים ולומד מהם. למצוא מקום להתנדב לא היה קל, הרבה אנשים לא האמינו שלבחורה כמוני יש את מה שדרוש כדי לחיות איתם ולעבוד איתם. "כאן באלסקה, כל הגברים הם גברים אמיתיים, וכל הנשים הן גם גברים אמיתיים", אמר לי אחד המקומיים. ובאמת, יצא מצב שרוב האנשים שפשגתי במקומות הנידחים האלה היו גברים, אם כי פגשתי גם קומץ נשים מרשימות. מצאתי את עצמי לאורך הטיול לא מעט פעמים אומרת את המשפט "אני יותר חזקה ממה שאני נראית, מבטיחה", ואת ההבטחה תמיד קיימתי.

    מסע ציד בשמורת רנגל סט אליאס (Wrangell St Elias) הפראית בארה"ב (צילום: נועם עזוז)
    כך מתניידים בקלות באלסקה. המטוס של מורגן (צילום: נועם עזוז)

    "בוקר אחד נכנס להוסטל בחור מזוקן, הנחתי שהוא הומלס"

    הגעתי לעיירה קטנה בשם טלקיטנה לכמה ימים כדי לחפש מסלולים יפים באזור הר דנאלי - ההר הכי גבוה בצפון אמריקה. בוקר אחד נכנס להוסטל בחור מזוקן, קצת תמהוני, שהנחתי שהוא הומלס. הוא שאל אותי איפה המקלחות, ואחרי שעניתי לו הוא הניח שטר של 5 דולר בתוך צנצנת.

    "אני מכיר את הבעלים, אני מגיע לפה פעם בחודש-חודשיים כדי להתקלח ולעשות קניות".
    "מאיפה אתה מגיע?"
    "יש לי חווה קטנה, בערך 500 ק"מ מכאן".
    "קצת רחוק".
    "כן, אבל זו העיר הכי קרובה, ויש לי מטוס קטן".

    כמובן שהתשובה הזאת סיקרנה אותי מאוד. לאחר שיחה קצרה, גיליתי שלבחור קוראים מורגן, ולפני חמש שנים הוא עזב הכל, מצא שטח נידח, קנה סוסים ורכב עם חומרי בנייה כדי לבנות את בקתת חלומותיו בטבע. בהמשך גם הצטרפה אליו בת זוג, והוא קנה מטוס כדי להתנייד יותר בקלות. "אני יודע שמטוס זה נשמע כמו מותרות של עשירים, אבל כאן בטבע זה מוצר בסיסי", אמר.

    (צילום: נועם עזוז)
    יוצאים לדוג באלסקה (צילום: נועם עזוז)

    את הימים הבאים בילינו בטיולים בשמורת דנאלי, והוא הזמין אותי לבוא להתנדב בחווה שלו כשארצה. לצערי היו לי תוכניות אחרות, אבל אני עדיין מחכה להגיע לשם יום אחד. מורגן הוא האיש שפותח את הסרט שיצרתי, והוא אחת מההשראות.

    (צילום: נועם עזוז)
    "מטוס כאן, בטבע, זה מוצר בסיסי" (צילום: נועם עזוז)

    לא חיפשתי כיף, חיפשתי אתגר

    לא הייתי אומרת שהיה לי כיף. אבל גם לא חיפשתי כיף, חיפשתי אתגר. היו רגעים יפים, יפים מאוד אפילו, אבל היו גם המון קשיים, כאלה שצפיתי וכאלה שלא. בעיקר היה הרבה פחד. פחד מדובים, פחד גבהים, פחד מאנשים זרים, פחד מהלא נודע.

    היה חודש אחד שהתגוררתי עם אב ובן, ציידים, בבקתה מבודדת ביער. הם לימדו אותי לצוד, לדוג, לטפס על הרים, לבנות דברים, אבל התקופה איתם היתה התקופה הכי מאתגרת בטיול. בין אם זה העובדה שלא היו בבית מים זורמים, או העבודה הפיזית הקשה, או הפערים התרבותיים. למרות הכל הפכנו למעין משפחה קטנה, משפחה שרבה ומתפייסת, שסובלת ונהנית ביחד, ומתגברת על קשיים וסכנות ביחד. התלות אחד בשני היתה מורגשת מאוד בתנאים האלו, כשכולך נתון לחסדיו של הטבע, וצריך לסמוך על הידע והיכולות אחד של השני, כדי לא להיכנס למצבים מסוכנים שניתן למנוע.

    "בעיקר היה פחד. פחד מאנשים זרים, פחד מהלא נודע" (צילום: נועם עזוז)
    (צילום: נועם עזוז)

    הבנתי שיש פה סיפורים שצריך לספר

    הרבה שואלים אולי אם לא פחדתי ללכת לבד לגור עם גברים זרים. אני לא נאיבית ומודעת לסכנות, וכן ידעתי שאני הולכת לקחת סיכונים בטיול הזה, אבל אלו היו סיכונים מחושבים. השתדלתי ליצור קשר עם אנשים שהתארחו בחוות בעבר כדי לבדוק שמדובר במקומות טובים עם אנשים טובים. כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, ואני לא אמליץ לאנשים לעשות את מה שאני עשיתי, אבל למדתי לסמוך על תחושות בטן, ובינתיים זה לא אכזב אותי.

    לא תכננתי לצלם סרט כשהתחלתי עם הטיול, אבל תוך כדי החוויה הבנתי שיש פה סיפורים שצריך לספר, וחוויות שצריך לשתף. לא היה לי את הציוד האופטימלי בשביל זה, ולא היו מספיק שוטים. לכן, לאחר הטיול החלטתי שאני צריכה לטוס שוב לתקופה קצרה כדי להשלים חומרים. היו לי רק שבועיים של חופשת סמסטר בפברואר, כשקורונה הייתה עדיין בעיקר בירה ומחלה שנמצאת רק אצל הסינים.

    התכנון היה סיביר, אבל אז פנה אליי גיא גפן מ"חשיפה לצפון" והזמין אותי להתארח אצלו בלפלנד וגם לעזור לי עם הסרט. תמיד תהיתי אם באמת יש הבדל בין מינס 20 למינוס 30 מעלות, והתשובה היא כן. בפעם הראשונה בחיי חוויתי קור כמו שמעולים לא חוויתי, אבל כל הכאב התגמד כשראיתי את הזוהר הצפוני בפעם הראשונה.

    "בוקר אחד נכנס להוסטל בחור מזוקן, קצת תמהוני, שהנחתי שהוא הומלס"
    הזוהר הצפוני באלסקה (צילום: גיא גפן)

    "היה משהו סוריאליסטי בלהיות סגורה בבית"

    בנוסף, נעזרתי בצילומים של זוג מטיילים שפגשתי באלסקה, רום ואלן, בשביל כמה סצנות שהיו חסרות.
    חזרתי לארץ מעט לפני שרוב המדינות סגרו את גבולותיהן, ואת תקופת הבידוד הקדשתי בשביל לערוך את הסרט. היה משהו סוריאליסטי בלהיות סגורה בבית, אחרי תקופה באוויר הפתוח ולערוך סרט שעוסק בין היתר בבידוד. אין לי ספק שהמצב השפיע על עריכה והדגשים בסרט.

    את הסרט המלא ניתן למצוא באתר של נועם www.noamsol.com

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully