על אף שננטשה כבר בשנת 1980, עיירת הרפאים האיטלקית החצובה באבן, קראקו, פתוחה לתיירים שיכולים לבקר ברחובותיה ובבנייניה הנרקבים - כל עוד הם חבושים בקסדה.
העיר קראקו (Craco), שריד של איטליה העתיקה, שוכנת על ראש גבעה סלעית כ-40 קילומטרים אל תוך היבשה ממפרץ טרנטו לכיוון צפון-מערב, על הקשת של "המגף" האיטלקי. העיר נבנתה על מדרון תלול על מנת להגן עליה מפולשים, כשמרכז העיר ניצב על ראש צוק גבוה של 400 מטרים ומשקיף אל עמק נהר הקאוונה. עיר הרפאים, שהייתה בעברה קומונה במחוז מאטרה שבאזור בזיליקטה, דרום איטליה, מכוסה בצמחייה מעובה ואינטנסיבית כשמבניה החדשים יותר נמצאים במרכז העיר - אך גם הם נרקבים להם לאיטם. העיר ננטשה בשל אסונות טבע והפכה ליעד תיירותי מבוקש, כמו גם לאתר צילומים של סדרות וסרטים - כמו "הפסיון של ישו" בכיכובו של מל גיבסון ו"קוונטום של נחמה" מסדרת סרטי ג'יימס בונד.
בעיר התיישבו לראשונה היוונים במאה השישית לפנה"ס, אם כי קברים המתוארכים למאה השמינית לפנה"ס מרמזים על התיישבות עתיקה יותר. היא בנויה כיאה לעיר מתקופת ימי הביניים, כשבמאה ה-12 נוספו מגדלי שמירה על ידי הנורמנים, עם שורה של אחוזות מפוארות שנבנו במאות הבאות. קראקו ידעה עליות ומורדות רבים לאורך ההיסטוריה, כשאוכלוסייתה גדלה בהדרגה מ-450 תושבים בשנת 1277 ל-2,590 נפש בשיאה ב-1561. בתקופת פריחתה, ארבעה ארמונות מפוארים הוקמו בעיר: ארמון מארונה סמוך למגדל הכנסייה, ארמון גרוסי ליד הכנסייה הגדולה, ארמון קרבונה ובית משפחת סימונטי. אך ב-1656 פקדה את העיר מגפה קטלנית שהכחידה חלק ניכר מאוכלוסייתה. נקודת מפנה משמעותית התרחשה ב-1799, כאשר תושבי העיר, בהשראת הרעיונות המהפכניים שהגיעו מצרפת, הפילו את המערכת הפיאודלית ששלטה במקום והקימו עירייה עצמאית. אך השמחה לא האריכה ימים: ב-18 ביולי 1807 תקפו את העיר כנופיות שודדים בתמיכת ממשלת בורבון, בזזו אותה והרגו תושבים שנחשדו בתמיכה בצרפתים.
קראקו נקלעה למהפך של האיחוד האיטלקי במאה ה-19, ועד המאה ה-20 נרשמה תנועה של רבים שעזבו ל"עולם החדש" עקב תנאים חקלאיים גרועים. עם זאת, היה זה אסון טבע ששם סוף לעיר הזאת. מיקומה המעורער, בשילוב עם סדרה של רעידות אדמה, גרמו לקראקו להיות בלתי ראויה למגורים לאחר מלחמת העולם השנייה. ב-1963 הועברו כמעט כל התושבים ליישוב חדש בעמק סמוך והעיירה ננטשה לחלוטין ב-1980.
הטבע החל להתאכזר לתושבי העיר ב-1963, אז רבים מהם החלו להתפנות עקב סדרה של מפולות ועברו לעמק קראקו פסקיירה. נראה שהמפולות נגרמו בין היתר מעבודות תשתית, ביוב ומים באזור. בשנת 1972, שיטפון החמיר את המצב עוד יותר ומנע אכלוס אפשרי של המרכז ההיסטורי. לאחר רעידת האדמה של אירפיניה ב-1980, רעידת אדמה הרסנית בעוצמה 6.9 שגרמה למותם של כמעט 2,500 בני אדם והותירה לכל הפחות 7,700 פצועים ורבע מיליון איש מחוסרי בית במרכז ובדרום איטליה, העיר העתיקה ננטשה לחלוטין.
עוד בנושא:
אתר הנופש הקפריסאי שהפך לעיירת רפאים ומקור משיכה ל"תיירות אפלה"
תיירים נוהרים לעיר רפאים בטורקיה ובה 500 "טירות דיסני" נטושות
כיום, סיורים מודרכים מאפשרים למבקרים לחקור את ההריסות - תוך הקפדה על חבישת קסדה.
מרחוק, קראקו דומה לסקיצה של הגרפיקאי ההולנדי MC Escher, עם מדרגות ובתים מוערמים זה על גבי זה. מקרוב, מצב הריקבון המתקדם שלה ברור לעין, כאשר דלתות ותריסים נותרו פגומים או חסרים, ורהיטים שבורים ופסולת מלכלכים את הרצפות. יש מגדלים שבהם הפעמונים כבר לא מצלצלים ומרפסות חלודות שבהן משפחות תלו בעבר את הכביסה שלהן. עשבים שוטים נובטים גם במזבח של כנסיית סן ניקולה, שכעת תקרתה נהרסה ונשקף ממנה נוף השמים. ישנן מספר כנסיות שעדיין מתוחזקות, כולל בזיליקת סנטה מריה דלה סטלה, שבה הפסל של "המדונה והילד" התגלה בנס על ידי רועה צאן שחלף באזור, אולם הילד נעלם.
אחת האגדות הקודרות מאזור בזיליקטה, שקראקו היא חלק ממנו, מוזכרת ברומן האוטוביוגרפי של הסופר היהודי-איטלקי מטורינו, קרלו לוי, משנת 1945 "ארץ שכוחת-אל". על פי האגדה, בית מרזח באזור, המנוהל על ידי אישה מסתורית, נהג לפתות את לקוחותיו ולהפוך אותם לחומץ. ספרו של לוי, שתיעד את תקופת גלותו בבזיליקטה בשנות ה-30 תחת המשטר הפשיסטי, הפך לחיבור מכונן בתרבות האיטלקית המתאר את הפער העצום בין הצפון המתועש והמודרני לדרום הכפרי והנחשל. כותרת הספר מתייחסת לאמירה של תושב מקומי ש"ישו עצר באבולי" - כלומר, שהקדמה, התרבות והדת עצמם לא הגיעו מעולם אל דרום איטליה העני. לוי תיאר אזור שבו אמונות עממיות, כישוף ומאגיה שלטו בחיי היומיום של התושבים יותר מהנצרות הממוסדת, ושבו רבים חיו ללא חשמל, מים זורמים או שירותי בריאות בסיסיים. אגדות כגון זו של בעלת בית המרזח משקפות את עולם האמונות העממיות של האזור - עולם שקראקו, כעיר קפואה בזמן, ממשיכה להדהד אותו בין חומותיה המתפוררות.
בשנת 2007, צאצאיהם של מהגרי קראקו בארצות הברית הקימו את "חברת קראקו" (The Craco Society), ארגון ללא מטרות רווח המחויב לשימור המורשת התרבותית וההיסטורית של העיירה העתיקה. הארגון אוסף ומתעד סיפורים משפחתיים, תצלומים ומסמכים היסטוריים, ומקיים אירועים שנתיים המחברים בין צאצאי המהגרים מקראקו הפזורים ברחבי העולם. חברי הארגון פועלים גם להעלאת המודעות לאתר הייחודי ולהיסטוריה שלו, ומשתפים פעולה עם רשויות התיירות האיטלקיות בפרויקטים לשימור האתר. מדי שנה, חברי האגודה מקיימים עלייה לרגל לעיירת הרפאים, מתעדים את השינויים בה ומסייעים בשימור המורשת של המקום.