שבט ילידים שחי ביערות האמזונס של ברזיל הואשם ברצח המוני של ציידי אוצרות לבנים. זה קרה ה-7 באפריל 2004, ונקוקה פיו היה המנהיג הראשון שגילה את מרחץ הדמים שביצעו בני שבטו. מנהיג שבט סינטה-לארגה, שבט ילידים שחי במשך מאות שנים בבידוד ביערות הגשם. פיו ידע על רמת המתח הגבוהה בין עמו לבין מחפשי היהלומים, הזהב והגומי הלבנים שבאו לאסוף את הונם בחצר האחורית שלהם.
גופותיהם של 26 כורים נמצאו בסמוך לשמורתם. חלקם נורו בחצים וברובים וחלקם הוכו באלות. "שתיים מהגופות היו חסרות גלגלי עיניים, מה שהוליד שמועות שהלוחמים כיסו את עיני הקורבנות בדבש כדי למשוך אליהם נמלים ודבורים", כותב אלכס קואדרוס בספרו החדש "כשמכרנו את עין אלוהים: יהלומים, רצח והתנגשות עולמות באמזונס".
במהלך המשפט שנערך בנובמבר 2023, התביעה טענה כי "הילידים שביצעו את המעשים הללו רצו למנוע מכל אדם אחר לכרות יהלומים על אדמותיהם" ופיו היה אחד החשודים העיקריים. הטבח היה מזעזע, אבל לא הגיע בהפתעה מוחלטת: מאז 1999, זרם הבלאקפלייס - מבצע כרייה באזור שלפי ההערכות שוויו היה 20 מיליון דולר מדי חודש - הפך לחבית חומר נפץ. זה היה רק עניין של זמן עד שהמתח בין הילידים למחפשי האוצר הלבנים יוביל לאלימות.
פיו סומן כ"ברון יהלומים" על ידי התקשורת, ו"על פי השמועות היו בבעלותו שלוש אחוזות וצי משאיות מיובאות עם נהגים לבנים", כותב קואדרוס, "חלק מזה, הוא הודה, היה נכון". אולם בעוד שהוא אכן היה אחד מהאשמים בתאוות הבצע הבלתי מבוקרת, פיו לא יכול היה שלא לתהות: האם זה נחשב לתאוות בצע לרצות את הדברים שהגברים הלבנים לימדו אותו לחשוק בהם?
לפני שהגיעו ציידי האוצרות הלבנים לאזור, לאנשיו - שמנו בקושי 2,000 איש - לא היה כל ניסיון עם העולם המתורבת. הם מעולם לא ראו לוחות שנה או שעונים. הם לא ידעו דבר על כסף או עושר. כפי שניסח זאת פעם פיו, "כשרצינו משהו - אגוזים, דבש או פירות - היינו הולכים לחפש אותם ביער".
הסינטה-לארגה היו גם קניבלים, לפחות עד שנות ה-70. הלוחמים "אכלו הכל, אפילו שברו את העצמות כדי למצוץ את המח", כותב קואדרוס. כשנשאלו ע"י אנתרופולוג מה טעם בשר האדם, הם השוו אותו ל"בשר הכהה והטעים של הטפיר", כותב קואדרוס. גברים לבנים, לעומת זאת, שהסינטה-לארגה נתקלו בהם לראשונה בשנות ה-20 - היו "הרבה יותר מדי מלוחים".
לא היה דבר כזה בעלות בעולם של סינטה-לארגה. אפילו כלי המתכת שהגברים הלבנים הביאו איתם, כמו חרבות או מצ'טות, הופלו על הקרקע לאחר כל שימוש - והושארו שם שמישהו אחר ימצא אותם. היהלומים שבקרוב יהפכו את האזור לאתר חיפושים נרחב, זכו מבני השבט לרוב להתעלמות. במקרה אחד שסופר, קבוצת נשים מצאה אבן כל כך גדולה ש"הן אמרו שהיא נראית כמו Ngurá inhakíp - 'עין האלוהים'", כותב קואדרוס, "בעולם המערבי זה היה שווה סכום כמעט בלתי נתפס. אבל לא היה להן שימוש בזה, אז הן השליכו אותה בחזרה למים".
Why was Nacoça Pio, longtime leader of the Cinta Larga Indigenous group, accused of ordering the massacre of 29 diamond prospectors in the Amazon? I tell the story in my new book, excerpted today as a @guardian Long Read (link in the next tweet) pic.twitter.com/810nvTBzcT
— Alex Cuadros (@alexcuadros) November 26, 2024
המבקרים הלבנים לא הביאו רק מתנות: הם גם הביאו מחלות. בשנת 1971, כשפיו היה רק נער צעיר, אביו מנקאלו חלה בחצבת בעת ביקור של זרים במחנה, ועד מהרה הוא ורוב משפחתו של פיו מתו. זו הייתה נקודת מפנה עבור פיו הצעיר. "כשהוא נותר ללא מישהו לפנות אליו, הוא גילה שהוא יכול להישאר רגוע מול הקושי - ולקחת יוזמה כאשר אחרים לא הצליחו", כותב קואדרוס.
בנוסף הם טבחו לא פעם במקומיים, נכנסים לכפרים שלהם ויורים בהם ברובים אוטומטיים. מרבית המקרים לא דווחו ולא נחקרו מעולם, אך המפורסם שהם היה בשנת 1963 וזכה לשם "טבח הקו המקביל ה-11" - קבוצת חמושים נשלחו מטעם חברת גומי לפשוט על כפר של בני סינטה לארגה והרגו שישה אנשים עם נשק אוטומטי. אישה וילדה בן החמש נותרו עומדים. האישה נתלתה הפוכה ונחתכה לשניים בעזרת מצ'טה, ואז נורה הילד בראשו באקדח. פיו היה בכפר הזה אך ניצל בנס.
פיו מצא כפר חדש ועד מהרה הוכיח שיש לו משהו בעל ערך להציע. היה לו כישרון מנהיגות ואישיות מקסימה שכבשה את הלבנים והילידים כאחד. בזכות שליטתו בשפה הפורטוגזית הוא הפך למעין שר חוץ של השבט. "בכל פעם שתהיה בעיה, אני אדבר עם האנשים הלבנים", היה מסביר פיו לחבריו.
כמבוגר, פיו הפך למנהיג טבעי, אם כי טיפוס שונה בתכלית מאביו הלוחם. "למרות שלא פחד מאלימות, פיו רצה להימנע ממנה", כותב קואדרוס, "מתוך תקווה להשאיר את הממשלה בצד שלו, הוא ניסה לעבוד בערוצים הרשמיים".
עוד בנושא:
מחקר מצא: נשות השבט אכלו את מוחות קרוביהן כאקט של אבל - ומתו איתם
תיעוד נדיר: השבט המבודד בעולם שיורה חצים על מי שמתקרב - לפתע יצא מהיער
"אתה הולך להיות האינדיאני העשיר ביותר בעולם"
הצרות התחילו ב-1999, כאשר לוקה פינטאדו, גבר אקסצנטרי בשנות ה-80 לחייו, הגיע לארצם של סינטה-לארגה בחיפוש אחר יהלומים. כבר זמן רב היו שמועות על עושר נסתר בג'ונגל האמזונס, אבל פיו מעולם לא האמין לכמרי לסיפורים. "אתה תראה," הבטיח לו פינטאדו, "אתה הולך להיות האינדיאני העשיר ביותר בעולם".
פינטאדו צדק, לפחות לגבי היהלומים. כפי שהם גילו במהרה, האזור הכיל את אחד ממרבצי היהלומים השופעים בעולם. למרות שהחוק הברזילאי אסר על כרייה בשטחי ילידים, הוא לא מנע ממחפשי אוצרות להגיע לשם בכל מקרה. במקום להילחם כדי להרחיק אותם, פיו שיתף פעולה איתם וגבה תשלום על כניסה לאזור.
בניגוד למנהיגי שבטים רבים שקנו לעצמם מותרות כמו בתים חדשים, טלוויזיות צבעוניות ומכוניות, פיו התעניין יותר בחלוקה מחדש של העושר. הוא השקיע ברפואה ובצוות רפואי עבור השבט. הוא קנה פרות חולבות ושכר איכר שילמד אותם איך לחלוב אותן. "פיו תמיד חשב על העם שלו", אמר אחד מבני השבט לסופר, "הוא לא אמר 'זה שלי'. במקום זאת הוא היה אומר: 'זה שלנו'".
אולם הטינה גברה בין שני הצדדים: הילידים הרגישו שהם צריכים לקבל יותר בעלות על המכרות, בעוד שהכורים האמינו שבני השבט מתעשרים על גב עמלם. פיו נלכד באמצע, "בבת אחת הוא היה מלך, המפקח על מבצע כרייה של מיליוני דולרים, ומנהיג לגיטימי של עמו, שנלחם למען חינוך ושירותי בריאות טובים יותר ושלמות אדמותיהם", כותב קואדרוס.
בתחילת 2004, המצב הגיע לנקודת רתיחה, ופיו לא היה יכול לעשות דבר כדי למנוע את מה שעומד לקרות. בני שבט סינטה לארגה ניסו להזהיר את הממשל, שקיים יחסים פרדוקסליים עם השבט. למרות שפיו היה תחת חקירה בגין כרייה בלתי חוקית והלבנת הון, פקידי ממשל ניהלו איתו משא ומתן לסגירת המכרה. מדי פעם, כוחות הביטחון פשטו על המקום, עצרו כורים והחרימו ציוד. בשאר הזמן, הם הסתפקו במספר מחסומים ליד נקודות הכניסה העיקריות. ב-5 באפריל, לוחמי סינטה לארגה לכדו 15 כורים בדרכם לערוץ הסודי - אחד מהם חמוש ברובה קצוץ-קנה - והביאו אותם למחסום כזה. הלוחמים הצהירו שאם הרשויות לא יסלקו את הפולשים האחרים, הם יעשו זאת. אך השוטרים בתפקיד אמרו שאינם יכולים לפעול ללא הוראות מגבוה.
פיו ניסה לשכנע את הלוחמים לסגת: "בואו נעבוד יחד בשלום", הוא התחנן, אבל כפי שתיאר זאת אחד מבני סינטה לארגה: "לא יכולנו להגיע לאותה מחשבה. במהלך השיחה, מישהו התחיל להיזכר בעבר. עוד אחד התחיל להיזכר. הם נזכרו בכל איש לבן שפגע בנו, במחלות. הם סיפרו על ההרג הרב שביצעו קוטפי הגומי, מחפשי הזהב והיילומים - כל קרובינו שמתו בידי הלבנים. והם שאלו אחד אחרי השני: 'מה דעתך?'". במוחם הזוועות האלה לא היו אירועים מבודדים אלא חלק מחשבון אורך שכורע תחת משקלם של מאות מתים. "זה הם או אנחנו," אמר אחד. "עלינו לעשות זאת לפני שהם יעשו," אמר אחר.
קיימות גרסאות סותרות לגבי מה שקרה בבוקר שלמחרת. אך העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת: בעוד שפיו הלך להתחנן בפני הרשויות להתערב, 53 לוחמים עשו דרכם לערוץ הכרייה. רוב 200 הכורים נמלטו ליער. אך המנהיג שלהם לא רק שסירב לעזוב, הוא גם כינה אותם "חיות" ואיים לחזור ולהרוג את כולם. מאוחר יותר חוקרי המשטרה ימצאו אותו מנוקב ב-11 חצים. שני גברים נוספים נהרגו יחד איתו, במקום. 26 האחרים הובלו אל היער לפני שהוצאו להורג, חלקם בחצים, חלקם בכדורים, אחרים במכות מאלות עץ כבדות.
Massacre in the jungle: how an Indigenous man was made the public face of an atrocity
— Longform Profiles (@longformprofile) December 9, 2024
by @alexcuadros https://t.co/oRy7U1nq5H
לאחר הטבח בציידי האוצרות הלבנים, פיו רק החמיר את המצב עם הופעותיו בתקשורת. "אל תיתן לבן שלך לבוא לכאן יותר, אל תיתני לבעלך לבוא לכאן יותר", אמר בראיון לרשת החדשות המקומית TV Globo, "דעו שזה משהו שיכול לקרות, כי אני לא יכול להשתלט על הכל".
המשטרה הפדרלית ניסתה להאשים את פיו ב"הובלה" ו"הסתה" למעשי הרצח, אך לא מצאה מספיק ראיות להרשיעו. כיום, שני עשורים לאחר מכן, "כמעט כל האישומים עברו את תקופת ההתיישנות ותוקפם פג ללא פסק דין", כותב קואדרוס. מערכת המשפט הברזילאית ידועה לשמצה באיטיותה. לאחר שהמהומה התקשורתית שככה, התיק עבר מידי שופט אחד למשנהו. הוא כמעט נשכח כליל עד שחזר לחיים בנובמבר 2023 והתקיים דיון בבית המשפט. ואז קרה דבר יוצא דופן. באוקטובר 2024, צוות חדש של תובעים צמצם את התיק לשישה גברים בלבד משבט סינטה לארגה, שחלקם, על פי תמלילי חקירות המשטרה, הודו שהגיעו לערוץ בו התרחש הטבח. התובעים ביקשו מהשופט לבטל את האישומים נגד פיו, ורבים אחרים שהראיות נגדם היו דלות.
כמעט נדמה היה שהמדינה הברזילאית המקולקלת מתקנת סוף סוף אחד מעוולותיה. אך העובדה נותרת שבמשך שני עשורים, פיו נאלץ להיות בתפקיד הפנים הציבוריות של זוועה מחרידה, במקום להיות מוכר כניצול שלה. ברוני הגומי שהורו על טבח הקו המקביל ה-11 מעולם לא הועמדו לדין.
פיו ממשיך להתעקש ש"אם הוא היה נוכח יותר, הוא לא היה מאפשר לאירועים להתרחש", אבל החרטות שלו על מה שקרה לאנשי סינטה-לארגה חורגות הרבה מעבר ליום אחד עקוב מדם של אלימות. "הדברים של האדם הלבן עשו אותנו עצלנים", הוא אמר לכאורה בשיחת טלפון עם הרשויות. שום דבר רע אף לא היה קורה להם אם הם רק היו נשארים ביער: "לפחות לא היו לנו דאגות שם. לא היו בגדים, לא כסף, כלום... לא היו רובים, לא ימי חול, לא שישי ולא שבת".