הידעתם שעץ הוא לא צומח אלא חי? זה לפחות מה שטוען עופר בינדל הידוע כ"משיב האלונים", שלפני 16 שנה החל בפרויקט חייו (שעליו, לטעמי, הוא צריך לקבל פרס על מפעל חיים) - להשיב את עצי האלון שכרתו העות'מאנים-הטורקים באזור השרון בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
"עץ זה חי כי חוץ מדופק יש לו כל מה שיש לאדם", הוא אומר, "הוא מדמם, וגם יכול להיות בדיכאון". אני מסייר עם עופר ועם אדריכלית הנוף הנודעת חנה טבק ביער השרון, שהוכרז בשבוע שעבר כגן לאומי לאחר כ-50 שנה של ניסיון לשמור על הטבע המופר הזה במרכז הארץ. עופר לוקח אותנו לראות שני עצי אלון תבור ענקיים ומצלים, שריד לאלונים שלא נכרתו, שכמובן היו "מעוטרים" בזבל, גחלים ואפילו מיכל גז צחוק שהשאירו בשטח ישראלים מאוד מכוערים, שממשיכים לזהם את הטבע שלנו.
באחד משני האלונים הענקיים האלה שמבט בהם גורם להתפעלות ודימיון - מה היה פה לפני כמאה שנה - יש חור גדול ומסביבו מעין עיגול צבוע בכחול. עופר מספר שהוא טיפל באלון שתקעו בו מסמר, דימם ומרח לו משחת גיזום שעזרה לו. מסתבר שגם עצים צריכים שמישהו ישים להם תחבושת על הלב כשהם מדממים.
כל עץ עולה כ-600 שקלים
יער פארק השרון משתרע בין כביש 4 ויער חדרה במזרח ועד לים ומכמורת במערב. גודלו של הגן הלאומי החדש הזה 1,665 דונם. יש בו חופים שמורים, רכסי כורכר שעליהם מיני צומח אופייניים, אנדמיים ונדירים, חולות מיוצבים ומיוצבים למחצה, בריכות חורף ויער פארק חופי - יחיד במינו בישראל ובו עצי אלון תבור וחרוב לצד שיחי אלת המסטיק, רתמים ולענות חד זרעיות. זהו רצף השטחים הטבעיים הגדול ביותר בשרון שמייצג שניים מבתי הגידול המגוונים, הנדירים והחשובים ביותר הנמצאים תחת לחצי פיתוח ובסכנת הכחדה: בית הגידול החולי ובית הגידול הכורכרי.
הרעיון להשיב את האלונים למקומם הטבעי עלה אצל בינדל, פנסיונר של צה"ל, כשקיבל ספר בשם "האיש שנטע עצים" מחבר מקיבוץ מעברות. "זהו לא סיפור אמיתי אלא אגדה מודרנית", הוא מסביר. הסיפור שהתפרסם ב-1953, אבל עדיין רלבנטי לימינו, הוא על אדם בשם אליעזר בלפור שטייל בהרי הפירנאים, ראה שק בלוטים ואחרי 40 שנה הפך מדבר לארץ שופעת. בספטמבר 2008 הוא החל לנטוע בעצמו את שתילי האלונים שהוא מגדל במשתלת האלונים שלו במושב חוגלה, בתיאום עם הגופים הירוקים והעירוניים, אבל עם הזמן הבין שלא מדובר "רק" בלשתול עצים באדמה, אלא באתגרים רבים שבאים עם פעולת הייעור.
כך למשל, גידור של כל שתיל בגדר ובזנטים שיחזיקו אותה, כי הוא ראה שפרות שרועות באזור (יש עדר מקומי) מתגרדות על השתילים והורסות אותם. בנוסף, הוא הקים מערכת השקייה לכל עץ עם טפטפות, אבל למחרת כשהגיע לבדוק את השתילים ראה שהצינורות הזעירים נגוסים על ידי תנים, דורבנים ושאר יונקים שחיפשו מים. אז הוא הקים כ-70 נקודות שתייה לחיות ובכך מנע את הכרסום בטפטפות. "פעם בשבוע אני משקה את האלונים והחרובים, ואת המים אני מקבל חינם מהמועצה האזורית עמק חפר, למרות שהגן הלאומי בשטח של עיריית חדרה", הוא מסביר ומוסיף שלא מעט גופים וחברות תורמים לו ציוד שהוא צריך עבור הפרויקט שבו כל עץ שנשתל עם הגידור, טפטפת וכדומה, כמו "פלסאון" את מחברי מערכת השתייה, "נטפים" את צינורות ההשקייה, "ארד - דליה" חיישנים למערכת השתייה ועוד.
אבל הכסף הגדול הולך לברזלים. "בזנט עולה כ-25 שקלים, כמו גם הגדר לעץ", הוא מסביר ואומר שכל עץ בתוספת האביזרים שלו עולה כ-600 שקלים.
"רכבי שטח לא יוכלו להגיע לפה"
אבל בינדל לא לבד. יש לו צוות של מתנדבים קבועים וגם תלמידים מבתי ספר, יחידות צה"ליות וסתם אזרחים טובים שבאים לעזור ולהקים מחדש את יער הפארק הזה, שבינתיים נשתלו בו 2,500 עצים.
בעזרתם ובעזרת תרומות, הוא הביא 10 פינות ישיבה למקום שיהיה למטיילים. "אפילו פינה לפינוי גחלים שמתי פה, כי כמה אנשים זרקו אותם בשטח, אז אם כבר עושים על האש אז שיעשו מסודר", הוא אומר. באחת מפינות הישיבה הקסומות שנמצאות במיקום די סודי בתוך עץ חרוב ענק, הקימו ספסלים ונדנדה לזכרן של יעלי סדן ועדי רענן, שנספו באסון נחל צפית. בינדל מספר שאיזה אדיוט השאיר גחלים מתחת לעץ ושרף את הגזע של החרוב, שסימני השריפה שלו עדיין נראים.
"ההכרזה על הגן הלאומי פה טובה לטבע כי היא תמנע מטרקטרונים לעלות על כל גבעה שהם רוצים", הוא אומר. בשטח נראים לא מעט קוליסים שהשאירו "גברים" שרצו לכבוש כל גבעה או סתם להחריב את השטח החולי שבחורף מנוקד בכלניות אדומות ושאר פריחה נהדרת. "יהיו פה 3-2 כניסות מסודרות לרכבים עם חנייה, כך שרכבי שטח לא יוכלו להגיע לפה", הוא מוסיף.
" הנטיעה זה בונוס"
אבל המלאכה עוד רחוקה מלהסתיים. "יש עוד מאות עצים לשתול", הוא אומר ומעריך ששתל כשלושה ק"מ של עצים באורך כולל ביער השרון וכ-30 ק"מ של צינורות שתייה. "השתילה ביער היא לא כמו בפרדס", הוא מוסיף, "אני קורא לזה סדר רנדומלי".
בינדל היה שמח שאנשים יבואו להתנדב ולעזור במשימה החשובה לייעור מחדש של יער השרון. "כשבאה קבוצה, הנטיעה זה בונוס", הוא אומר. המתנדבים גם מנקים, מעשבים, שמים גדר ועוד".
בסוף הספר "האיש שנטע עצים", שממנו הושפע בינדל, מצוין ש"פתגם חכם אומר: 'הזמן הטוב ביותר לטעת עץ היה אתמול'" הפרויקט של בינדל, "משיב האלונים", נוטע לכולנו את המחר.
לפני שנתיים הוא אף זכה לספר ילדים שמספר על פועלו - "האיש שאהב אלונים" - ואולי הספר הזה ישפיע על מישהו אחר לעשות משהו טוב למען הטבע, למען כולנו.