נווה מדבר של שפיות: המקום המדהים שגרם ללסת שלנו ליפול

כשבדרום יורים ובצפון לא מפסיקים, ניסינו למצוא מקום של שפיות בארץ הזו שבו אפשר לטייל, לטבול, לתצפת, לאכול ולישון טוב. הגענו ממש ל"מרכז" - לעין גדי - כי אם תמדדו את המרחק ממטולה, ומנגד מאילת, לעין גדי - תקבלו כמעט את אותו מספר קילומטרים - 220 ק"מ פלוס מינוס.

מזה שנים הפך עין גדי לאבן שואבת למטיילים. זהו נווה מדבר של מים, טבע, וכן גם שפיות רגעית בין הדרום לצפון. מה יש בעין גדי שהפך אותו לכל כך פופולרי שאין בשום ישוב אחר לאורך ים המלח? קודם כל האנשים המיוחדים שגרים בו, כמובן המעיינות שבנחל דוד ונחל ערוגות, זה שהוא הוקם על הר נישא (שמזכיר לי את מצדה אבל בירוק), הגן הבוטני המהמם שבאמת מקנה לו את התואר "נווה מדבר" ואין ספור העסקים התיירותיים שצמחו בו ומסביבו.

אז יצאנו עם אלדד גולן, תושב הקיבוץ שהוא גם צפר שחובב בוטניקה וזואולוגיה (וגם די.ג'יי), לסיבוב בחצר האחורית שלו כדי לראות כמה דברים צומחים, כמה דברים עפים וכמה בריכות לטבול בהן.

אנחנו עולים למעיין עין גדי מכביש הגישה לנחל ערוגות. אלו הם ימים של תחילת הסתיו, מזג האוויר עדיין חם לטבילה אבל לא חם מדי לטיול בוקר במצוק ההעתקים - אותו מצוק שתוחם את מדבר יהודה ממערב, לפני הנפילה לבקע ים המלח. ההליכה היא על מסלול שחור במגמת עלייה. בדרך עוצר אלדד ליד שיח עם פרח יפהפה שפורח בסתיו, שעליו הוא אומר שהוא "אחד הנדירים במדינת היהודים" וכמעט נכחד. "קוראים לו צלף רותמי ויש לו את אחת הפריחות המדהימות שאפשר לראות בעולם. יצירת אומנות", אומר אלדד עת אנחנו עומדים על טרסה שתכליתה השבה ושיקום צמחים שבסכנת הכחדה למדבר יהודה. לדבריו, האקולוג מיכאל בלכר הצליח להביא זרעים של הצלף הזה מירדן ולהנביטם בשמורה בשנות ה-70. "אחרי שנים, תייר שהגיע לערבה גילה שקיימת אוכלוסייה שרידית לצלף הרותמי, כולל מה שנבט פה".

מבט למעלה אל השמיים המעוטרים בעננים קלים, חושף נשרים שחגו מעלינו ותפסו תרמיקות עם האוויר שהתחמם. גם עורבים שחורים, ששונים מאלו של העיר (מוטת כנפיים רחבה יותר וזנב משולש), עברו לידנו בנוסך לשחור-זנב קטן וטריסטרמיות (זרזירי מדבר), שאני קורא להן ה"מיינות של המדבר".

ממשיכים בעלייה לעבר המעיין (סך הכל כ-800 מטר), וממש ליד טחנת קמח ממלוכית מהמאה ה-13 מתגלה אחד מהסמלים של האזור - פתיליית המדבר הגדולה, הידועה גם כתפוח סדום, שפורחת בימים אלה - כמה יפה, ככה רעילה. על הדרך עברנו את הסלבדורה הפרסית ואת המורינגה המכונפת (הרותמית - כי היא מקיימת תהליך רותמיות כמו צמחי מדבר נוספים), שמעליה וזרעיה מייצרים אבקה, שמן או תה שהפכו פופולריים בחנויות טבע עקב סגולות המרפא שלה. "כמו כל המורינגות, זהו עץ שביר ופריך, אבל לא מת, אלא שורד", מסביר אלדד. "זהו צמח אפריקני, אוהב חום ויובש אבל גם אוהב מים. הפתרון של המורינגה להישרדות הוא לגדול ליד שכבות סלע שיש בהן מים", הוא אומר כשהוא מצביע על שורה של מורינגות ירוקות שמנקדות את המצוק באותו גובה פחות או יותר. "אנחנו קוראים לזה 'שכבת המורינגות'"

אחרי עוד כמה מטרים אנחנו מגיעים אל המעיין - זה שממנו ממלאים בקיבוץ את המים המינרליים המוכרים. הנביעה יוצרת בריכה רדודה שכיף לטבול בה רגליים ולהוציא פק"ל קפה. "היפה במעיין עין גדי זה שהוא נווה מדבר בתוך נווה מדבר", אומר אלדד ויש בזה משהו. אנחנו חולצים נעליים, אללד מכבד בתמר ומצלם דלגנית זוטית. "זו שפירית שאין בשום מקום אחר בארץ, רק בנחל דוד", הוא אומר ולאחר מכן מצלם גם את לבנין הרכפתן. מסתבר שהבחור גם חולה על פרפרים.

ממשיכים עוד קצת לכיוון נחל דוד, אבל מכיוון שפחות מוכר, ומגיעים אל ההפתעה האמיתית של המסלול. אלדד קורא לה "בריכת הלב" עקב צורתה, אבל זהו גב מים עמוק וצלול, שאליו מובילה גם מגלשת מים טבעית מהמסלע. כמובן שמיד גלשתי ממנה אל המים הצלולים, הנקיים והעמוקים (גובה של שני מטר לפחות).

המים ממשיכים לזרום לעוד כמה גבים ואז מגיעים למפל שהמטיילים שהולכים במסלול הרגיל של נחל דוד פחות מכירים. המפל האיתן לא גדול (כחמישה מטרים), אבל בצידו מערת דודים - מערה נהדרת עם טפטופי מים ושרך של שערות שולמית מצויות, שמספקות מראה טרופי של יער גשם. המפל יוצר בריכה רדודה ותכולה לטבילה וזהו מקום שחובה לשהות בו דקות ארוכות.

את המסלול ניתן לסיים אם יוצאים מהשמורה דרך המבואה של נחל דוד לחנייה הגדולה (רק דאגו להשאיר בה רכב מאסף), או לחזור את המסלול חזרה, רק הפעם בירידה. סך הכל כשלושה ק"מ הלוך-חזור.

כדי לנוח מעט מהטיול, הגעתי לספא סינרגיה שבמלון עין גדי. בספא הוותיק מציעים מגוון טיפולים: השבדי הקלאסי, ארומתי ואבנים חמות. אבל אני הלכתי על ה"שילוש הקדוש" של הטיפולים - פילינג מלח מים המלח, לאחר מכן עטיפה בבוץ מים המלח ולסיום מסאז' מרונית שגרה מעל ים המלח - בערד. מיותר לציין שאחרי שעה פלוס, שפשטו את עורי במלח גס, מרחו אותו בבוץ שחור שנספג והחדירו לו שמנים טובים - ההרגשה היא חיונית מתמיד.

בספא גם שתי בריכות, חיצונית ופנימית, אז יצאתי אל החצר שמחוץ לספא, שם רוחות אחר הצוהריים כבר נשבו, והמראה של המדבר פוגש את הים הכחול היה סיום מדויק לטיפול שכזה (40 דקות, 300 שקלים).

רגוע ושליו המשכתי לטיול לפנות ערב בגן הבוטני של עין גדי - אולי ההגדרה הטובה ביותר לנווה מדבר פעיל וירוק. עצי באובב (אדנסוניה או "עץ לחם הקופים" בזכות הפרי שלו) שהם ענקיים מחד, וקקטוסים מאידך, וספסלים ביניהם למנוחה. אפשר לסייר בגן בעצמכם וליהנות ממאות צמחים שונים מכל רחבי העולם, ויש גם סיורים מודרכים בחינם לאורחי המלון (08-3810161).

בסיור בגן מתוודעים גם לחדרים השונים של מלון עין גדי, שכמו טבולים בתוך הצמחייה הירוקה. עד המלחמה באוקטובר שעבר, לא מעט מבאי המלון היו תיירים. כיום ממלאים את מקומם ישראלים שבסופי שבוע מוצאים את מנת האסקפיזם הדרושה, ואילו באמצע השבוע באות קבוצות מאורגנות וחברות שמשתמשות במלון לכנסים.

והנה מילה טובה על הקולינריה של עין גדי. כן, אפשר לקרוא לה קולינריה, כי בחדר האוכל של המלון אכלתי את אחת מארוחות המלון הטובות שאכלתי לאחרונה. גם פשטות נהדרת וטעימה בתבשילים מוכרים ואהובים, וגם מבחר מספיק גדול כדי שכל אחד ימצא בו מה שהוא אוהב.

מעבר לכך, בלובי המלון נמצא "באובר" (באובב+בר), שמגיש במשך שנים מנות שונות, קפה, מיצים ובירות. אבל לאחרונה גוייס השף פלורין דביקה, שעשה מהפך בתפריט שמציע מנות לא גדולות מדי (וגם לא זולות מדי - 70-60 שקל למנה) אבל משביעות ובעיקר טעימות. למשל, טוסט פרא אבוקדו עם ביצה עלומה וזעתר שהיה מעדן, או סלט ירוקים ואגוזי מדבר, וגם כריך צלוי של סלקים צלויים, עלי רוקט וממרח סקורדליה. רציתי לנסות את כל המנות בתפריט אבל לא היה מקום (בבטן).

אז כיף שהאוכל במלון הוא לא צורך אלא חוויה. וגם בחאן עין גדי יש יופי של בר/לאונג' שמציע יופי של מנות (ארוחות בוקר, פיצות ועוד) במחירים די עממיים. ידוע שלאורך ים המלח אין כמעט איפה לאכול חוץ מבקצוות שלו, אז טוב שיש מקום טוב באמצע להכניס משהו לבטן, ועוד ליהנות מזה. נווה מדבר גם של קולינריה.

לאחר לינה באחד מחדרי המלון, שאירח אותי למשך היומיים האלה, קמתי לפני הזריחה כדי לפגוש את בועז ליימזידר, מפקד יחידת חילוץ עין גדי, מדריך סנפלינג מקצוען וטייל-על. נראה שלבועז יש מעין עבודת חלומות: הוא מטייל בכל הארץ, בודק מסלולים, מחלץ מטיילים כשצריך, וחשוב מכל מחנך ילדים ונערים שפחות שפר עליהם המזל, איך הטבע מרפא ואיך מגייסים אותו כדי להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

בועז לוקח אותי לנחל טור - כרבע שעה נסיעה צפונה מעין גדי על כביש 90. זהו אחד המסלולים היפים שיורד ממצוק העתקים, שבו מספר מפלים שאפשר לרדת אותם רק בגלישה. לאחר טיפוס לא ארוך מדי אבל שבהחלט מגיע עם התנשפויות, הגענו אל המפל הראשון. בועז מיד מסביר ברוגע על כללי הגלישה והבטיחות, ומתחיל לחבר את החבלים אל הבולטים - הטבעות - שמקובעים לסלעים.

הנוף של השמש העולה על הים מתערבב עם האדרנלין שבגוף, והחוויה מסעירה. אתה מיד רוצה להמשיך למפל הבא, ללכת על קירות כשרק חבל מחזיק אותך.

כדי להסדיר נשימה, בועז לוקח אותי אל פלא טבע נדיר ביופיו: נביעה מלוחה בתוך בולען בוץ בים המלח, שאמנם נחשב יחסית בטוח, אבל אל תנסו זאת לבד. "כמה בולענים יש בים המלח?" שואל אותי בועז. אני עונה שכמה אלפים - 4,000-3,000 בערך. אבל הוא אומר, ובצדק, שאף אחד באמת לא יודע, "כל יום יכולים להיווצר עוד בולענים במקומות שאתה לא רואה או יודע".

לאחר הליכה קצרה מגיעים למעין נחל שמימיו נראים בצבע טורקיז. אני מוציא "וואו" גדול ומיד רוצה לגשת לשם. זוהי נביעה שנראית כמו מי טורקיז-לבנים הזורמים בפכפוך אל הים הגווע. המים מלוחים, לא כמו בים, אבל בהחלט מתובלים בריח גופרית ושאר מינרליים שאנחנו מכירים באזור הזה של הבקע. השלתי את בגדי הטיפוס המיוזעים שלי מהבוקר ונכנסתי בלבוש אדם וחווה לטבול בנביעה הרדודה והחמימה. המים מכסים את הגוף, אני נדהם מהיופי הזה שלא רואים בכל יום. כאן מרגישים את אמא אדמה בכול הדרה. לא, זוהי לא איסלנד, רק "עין גדי שהיא נווה מדבר. יום חדש אינו דומה לאמש ועתיד מזהיר צופן לה המחר".

אני בא לצאת מהמים, וקבוצה של 30 איש עומדים מעליי עם מדריך שמספר להם על הבולענים. הם לא זזים במשך דקות, ההסבר רק התחיל. אני קם ויוצא להתלבש, מצלמות ורחפן באוויר מתעדים את המשוגע שנכנס לטבול בנביעה הזו.

נווה מדבר של שפיות? תלוי את מי שואלים.

לפרטים על לינה וטיולים בעין גדי