מלח הארץ

    צילום: זיו ריינשטיין, זיו ריינשטיין

    כל האזורים בארץ מלקקים את פצעי הקורונה, אבל נראה שים המלח שמתבסס על תיירים מחו"ל, חטף הכי חזק. עם זאת, הפיתוח התיירותי של השלוש השנים האחרונות, כולל הטיילת החדשה והקניון, מסמן שדווקא הישראלים על הכוונת, וטוב שכך

    אם יש אזור שחטף חזק מהקורונה, הוא כנראה ים המלח. ה"ספא" של האירופים נסגר במרץ האחרון, כשהמגיפה פשטה בעולם והטיסות לארץ הופסקו, והמקום שאליו נוהרים בעיקר תיירים, מרפא ואחרים, נותר כמעט שומם. שם אין קיץ כמו במלונות אילת שמתאוששים, או יותר מדי מקורות מים כמו הירדן והבניאס שאפשר להתקרר בהם. ים המלח בנוי קודם כל על תיירות נכנסת, והשנה - היא לא נכנסת בכלל.

    צפו בסיור שלנו בים המלח

    חופשה בים המלח ועין גדי (צילום: זיו ריינשטיין, עריכה: ירדנה עבדי פוקס)

    פיצה-ביצה, כבר טעמתם?

    אבל יש מי שהקורונה באזור עשתה לו טוב. למשל, גל חצור ואורלי הרטי מקיבוץ קלי"ה שפתחו את קפה "מי קאסה" בבית הדמקה שעל הכביש המוביל לוורד יריחו. "הקורונה הרימה את המקום כי בסופי שבוע, חמישי-שישי, המקום מפוצץ", אומר גל.

    זה לא סוד שאחת הבעיות הגדולות של ים המלח וסביבתו היא ההסעדה - אין כמעט איפה לאכול, בטח שלא בצפון הימה. אז בבית אריזה נטוש שצבוע מבחוץ במשבצות שחור-לבן (ומכאן דמקה), פתח לפני שנתיים וחצי הזוג שבאמתחתו ניסיון רב שנים של הפקות במצדה, קפה-מסעדה "כי נמאס לי לנסוע לירושלים כדי לאכול", מסביר גל. אחרי שעיצב את המקום המקסים הזה, שכולל עבודות נגרות מעץ ופריטי וינטז', כמו מקרר אמקור ישן ואפילו הרכב שהיה שייך לסבו, הוא החלו לדאוג לתפריט שכולל פיצות, סלטים, ארוחות בוקר, גלידות והספסליטה שלהם - פיצה-ביצה. כן, זה אומנם לא נשמע משהו אבל תארו לכם סלייסים של פיצה כשבפנים מעין חביתה, בהחלט מעניין. ובעיקר, מחירים נוחים (65 שקלים לפיצה משפחתית).

    "האנשים שבאו לכאן בנו את התפריט", אומרת אורלי, "זה התחיל מפה לאוזן, בלי פייסבוק או שיווק ולא מעט מהלקוחות שלנו הם גם חיילים מבסיסים באזור. חיילת אחת אפילו הקימה לנו אינסטגרם ולקוח אחר פייסבוק". בתכנון שלהם, הם מקווים להקים בשטח הסמוך חאן ללינה, ומקווים שגם תיפתח רצועת חוף לרחצה בחינם, "כי ישראלים מחפשים שני דברים שחסרים כאן", אומר גל, "לינה זולה וים בחינם". והוא צודק.

    "נמאס לנסוע לירושלים כדי לאכול". אורלי וגל בקפה "מי קאסה" (צילום: זיו ריינשטיין)

    נכנסנו למינוס 430

    חזרה לכביש מספר 1 בכיוון מזרח, זה שמסתיים בצומת בית הערבה עם כביש 90. קצת אחרי בצומת הלידו, אפשר לראות שכמה בני בליעל (ביטוי יותר מעודן לחראות) צבעו בגרפיטי את ציור המפה הצלבנית של ארץ ישראל, שצייר ב-1973 מילואימניק על קירות המסעדה הנטושה. כמה חבל.

    אבל גרפיטי יותר מעודד נמצא כקילומטר דרומה משם - ובעצם הגלריה הנמוכה ביותר בעולם - גלריה מינוס 430 שבכניסה לחוף קלי"ה, שמספרה כמובן מסמל את מפלס הים הגווע. אם נשים לרגע בצד את המיתוג השחוק שכל מה שבים המלח הוא "הנמוך ביותר בעולם", כמו תחנת האוטובוס שבעין גדי שהיא "התחנה הנמוכה בעולם", או הקניון החדש שנפתח לפני כשנתיים שהוא "הקניון הנמוך בעולם", אפשר לראות שיש פה אשכרה אומנות טובה ומעניינת.

    המספר מסמל את מפלס הים הגווע. אחת העבודות בגלריה מינוס 430 (צילום: זיו ריינשטיין)
    ים המלח גווע, לא משנה באיזו שפה תכתבו את זה (צילום: זיו ריינשטיין)

    מדובר בפרויקט שבו מבני צבא ירדניים, שננטשו ב-67 ולימים הפכו למגורי היאחזות נח"ל שעמדו במשך עשרות שנים מתפוררים, צהובים ושוממים - קיבלו חיים חדשים ביוזמתם של איתי מאור וליאור ליפשיץ, בני קיבוץ קלי"ה. "חשבתי איך לשדרג את הכניסה לחוף", אומר איתי, שמנהל את חוף קלי"ה. הם גייסו בעזרת המועצה אזורית מגילות ושאר תורמים תקציב להבאת 14 אמנים, כולל מחו"ל, שבהתנדבות החלו לצייר על המבנים ציורים שקשורים לים המלח והאזור. "האומנות פה היא סביב שלושה נושאים", מסביר איתי, "העלאת המודעות למצב ים המלח, דו-קיום ונוף מדברי".

    התוצאה מרהיבה. המחנה הירדני הפך למתחם צבעוני מקסים עם ציורים של האמן דדה, למשל, או כיתוב של ים המלח בערבית וערבית ביחד. עבודה אחרת נושאת את הכותרת "מי הרג את ים המלח?" ויש עוד מלא, פשוט להסתובב ולהתרשם מהכאב (של גסיסת הים) והיופי כאחד.

    המבנים הירדניים עמדו במשך שנים מתפוררים, צהובים ושוממים (צילום: זיו ריינשטיין)
    הביאו 14 אמנים, כולל מחו"ל, שציירו בהתנדבות על המבנים המתפוררים (צילום: זיו ריינשטיין)

    "ארץ ים המלח" - המיתוג החדש יעבוד?

    מאוד מבאס שאין שום חוף בצפון ים המלח, שהכניסה אליו ללא תשלום. למעשה, אם תרצו לטבול בו כמו שצריך, לא באופן פיראטי או מחשש לבולענים, תיאלצו לנסוע עד לדרום הימה - היכן שהוסדרה לפני שלוש שנים רצועת חוף של 4 ק"מ, כולל טיילת, לטובת הציבור.

    אני פוסע עם איתי בשביל הכניסה לחוף קלי"ה שריק מאדם, היכן שבדרך כלל תמצאו תיירים קונים בחנויות מוצרי מרפא או שותים שייק מול הים המתרחק. 800 אלף תיירים עוברים בחוף הזה, לדבריו, 90 אחוזים מהם תיירים, ומכאן שהמכה הכלכלית עצומה. עם זאת, איתי מעודד מעט ממספר הישראלים שבאים כיום, שעמד בעבר על 600 איש בשבוע, ו"בזכות" הקורונה חימש את עצמו לכ-3,000 בשבוע. אומנם טיפה בים (המלח), אבל גם זה משהו. איתי גם הוריד את מחיר הכניסה מ-60 שקלים לאדם ל-45, ומקווה שזה יעזור להזרים את הישראלים למקום.

    "בכלל, ישנה תחושה של התעוררות תיירותית באזור, גם בהתיישבות", אומרת דוברת המועצה האזורית מגילות ורכזת צמיחה דמוגרפית לירון סימון, כשאנחנו לוגמים משקה קר. "התחילו לזרום השקעות לאזור אבל אז הגיעה הקורונה ועצרה הכל. מאידך יש פריחה באירוח של הקיבוצים", היא מוסיפה, "ואפילו אירוח Airbnb בישוב אבנת".

    קורונה או לא, באזור לא מתכוונים להפסיק את תכנון האירועים לסתיו המתקרב, כשפסטיבל הגדיד המסורתי יתקיים השנה בסוף אוקטובר, כמו גם תערוכת צילומים בינלאומית של צלמים מ-40 מדינות בנושא נסיגת ים המלח ואפילו צעדת ראשוני ים המלח שבוטלה במרץ עתידה לחזור. סוף-סוף השכילו באזור להבין, שים המלח הוא אזור אחד עבור התייר, למרות שבפועל נחלק לשתי מועצות אזורית (מגילות ותמר), שיש צפון ודרום, שטח שיש בו גם פלסטינים ואחר שלא. ומכאן גם שהוקם לפני כחודש אתר אינטרנט תיירותי חדש, עם צילומי רחפן יפים ושאר מידע תחת המיתוג החדש "ארץ ים המלח". ימים יגידו אם זה יעבוד, אבל החשיבה למיזוג בהחלט עושה שכל.

    לטבול ובחינם - זה רק כאן. הטיילת החדשה של ים המלח (צילום: זיו ריינשטיין)
    פתוח באצע השבוע בקיץ עד 23:00. קניון ים המלח (צילום: זיו ריינשטיין)

    הנוף היפה ביותר של ים המלח, זה כאן!

    הגבול בין שתי המועצות, בין זו "המתנחלת" (מגילות) לבין זו שלא (תמר), עובר פחות או יותר בעין גדי. אבל עוד קודם לכן, מעט דרומית לישוב מצפה שלם, נמצא המחסום הצבאי שאומר: אנשי יריחו - עד כאן! הזדמנות טובה לטפס עם הכביש העולה למעלה למצוקי דרגות. אתר הלינה הדי מוכר במקום, היושב על מצוק העתקים, מספק כנראה את הנוף היפה ביותר של ים המלח - מדבר חום, ים כחול ודקלים ירוקים. בשנים האחרונות התרחבו אפשרויות הלינה של מצוקי דרגות, והם כוללים חדרים זוגיים, גלמפינג משפחתי/זוגי וכמובן לינה קבוצתית.

    בתקופת הקורונה דאגו הישראלים למלא את המקום (גם במסיבות פה ושם), במיוחד את החדר המבוקש ביותר "מול ים", שנמצא קו ראשון לנוף. אבל תשכחו ממנו כרגע - הוא מוזמן חצי שנה קדימה - אמצ"ש או סופ"ש. חלק מהעובדים במקום הם בדואים משבט ראשיידה שליד תקוע, שמביאים פרנסה הרבה יותר טובה הביתה, ובאתר דואגים להם כבני בית. הבר בכניסה למתחם, העונה לשם "מצוקי בר", שממנו ניבט נוף בולענים ירקרקים, הוא לוקיישן פיגוז למשרד פתוח אם הקורונה תמשיך, ובעיקר מקום מעולה לנשנש משהו וללגום בירה צוננת ממבשלת ערד.

    כנראה הנוף היפה ביותר של ים המלח. מבט ממצוקי דרגות (צילום: זיו ריינשטיין)
    יכול להיות אחלה של משרד לימי הקורונה. "מצוקי בר" במצוקי דרגות (צילום: זיו ריינשטיין)

    "כמה 'זקנות' בנות 40 שמעו שיש פה מרחצאות"

    המשך הנסיעה דרומה על כביש 90, מגלה עוד ועוד את קורבנות הבולענים: חוף מינרל של מצפה שלם שננטש מזמן עקב בולען שנפער בחנייה שלו ב-2015, כמו גם מטעי תמרים ושאר שטחים חלקאיים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המעקף בכניסה לעין גדי ונחל דוד.

    גם הקיבוץ שמתבסס לא מעט על תיירות חוץ, עושה אדפטציות בימים אלה כדי לשמור ולהגדיל את הגעתם של הישראלים. מלון עין גדי למשל, ש-60 אחוזים מאורחיו מקורם בחו"ל, נקלע כמו כל מלונות ישראל לבעייה קשה. "אבל פתאום הישראלים מגלים את המלון", אומר תום גבע, המנכ"ל הדנדש שנכנס לפני חודשיים לתפקידו ואירח אותי באחד החדרים. "הממוצע השנתי אצלנו עומד על תפוסה של 65 אחוזים כרגע, כשהממוצע השנתי הוא 70 אחוזים", הוא אומר. לדבריו, ביולי, עם תחילת הגל השני של הקורונה, הישראלים חששו ומחיר לילה לזוג עמד על 450 שקלים, ואילו עתה קפץ ל-800 שקלים ויותר, "אבל החגים עדיין בסימן שאלה לגבי התפוסות", הוא מוסיף.

    במוזיאון עין גדי מחכה לי אלי רון, אחד מאחרוני הנפילים של הקיבוץ ומקימיו. אלי פורה בסיפורים על המקום כמו תפוח סדום מלבלב, אבל אחת האנקדוטות המעניינות היא דווקא על המלון ותחילתו בשנות ה-60. "כמה 'זקנות' בנות 40 מתל אביב באו לקיבוץ ואמרו ששמעו שיש פה מרחצאות גופרית", הוא נזכר בחיוך, "אז אירחנו אותן בנביעות הגופרית למטה. לא לקחנו כסף והן התרחצו וישנו בחדרים ריקים של חברים ואמרו שלא נעים להן שזה בחינם. בשנה לאחר מכן הן הגיעו עם תגבורת ושוב התארחו ורצו לתת כסף. אמרנו ש'וואלה זה יכול להיות עסק' וכך כל שנה הגיעו יותר ויותר".

    המלון של היום שימש בעבר כצריפי מגורים של החברים בקיבוץ, ולימים הפך לבית הבראה ואחר כך לבית הארחה, ו"אגד הואילו בטובם לספק לנו 'אוטובוס' GMC פעם בשבוע שנסע על דרך עפר", מסכם אלי בחיוך נוסטלגי.

    "פתאום הישראלים מגלים את המלון". חדר במלון עין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)
    נוף מדברי ומים כחולים - דובאי זה כאן. הבריכה במלון עין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)

    "ב-1960 היה פה אותו חום, מינוס מזגנים"

    מאז ימי בריכות הגופרית בעין גדי, עברו בקיבוץ לבריכה גדולה כשברקע נוף ההרים וים המלח - אחת האטרקציות שמושכות את הישראלים למלון, למרות שעל קרטיב בקיוסק תשלמו מחיר מופקע של 6 שקלים (אפשר להרוויח גם ב-4). ספא "סינרגיה" של המלון עדיין סגור בהחלטת משרד הבריאות, כמו כל ספא במלונות ארצנו, ולא ברור למה, אבל במלון לא שוקטים על השמרים והחלו לפתח מוצרי תוכן מגוונים לאורחים.

    כך למשל, סיור בגן הבוטני של עין גדי, שלא צריך כמעט להציג. "כשהקימו את הגן ב-1960 היה פה אותו חום, מינוס מזגנים", אומר מני גל, המדריך הבכיר בגן, "אבל עם הזמן התחלנו לגלות מה מתאים לגדול כאן, כולל צמחים שיש להם רגישות לקור, ואט-אט מיפו מה מתאים ומה לא".

    אנחנו פוסעים בנאת המדבר הנהדרת הזו שפרוסה ברחבי הקיבוץ, שהוא בוננזה לאוהבי טבע וגם לאלו שלא, ורואים איך ממש הפריחו את השממה - בפרחים. "יש פה כיום בין 800 לאלף מינים של צמחים", מסביר מני, "שזקוקים להרבה מים, ואפילו מאה הנביעות של מעיין עין גדי לא תמיד מספיקות להשקייתם, וחלקם נובלים". את הסיור בגן מקבלים אורחי המלון ללא תשלום נוסף ובו הם ילמדו, בין היתר, על במבוק צייבה מחומשת - העץ הלאומי של גואטמלה - שמכונה "עץ הכותנה" והשתמשו בצמר שלו למילוי כריות, מזרנים וחגורות הצלה, וכמובן על הבאובב שהוא "עץ לחם הקופים" האפריקני, וכמובן על צמח האפרסמון ששימש ליצירת בושם נחשק בתקופה הרומית ברחבי אירופה.

    מני והצייבה מחומשת בגן הבוטני. השתמשו בצמר של העץ למילוי כריות (צילום: זיו ריינשטיין)
    עץ באובב. המלך של הגן הבוטני בעין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)

    הצבע הראשוני ביותר שהאדם מצא

    במלון הבינו גם שאחת החוזקות שלהם היא המפגש האנושי עם תושבי הקיבוץ, שבאמתחתם כשרונות שונים, ומכאן שהם מנסים לצקת תוכן לאורחים בשילוב הקהילה וסדנאות. יונית שמיר, למשל, היא אמנית שעוסקת בצמח מיוחד שגדל רק בקיבוץ, במדבר יהודה ועמק הירדן - ניל מכסיף - שמשמש להכנת צבע אינדיגו (משהו בגוון כחול-סגול). בסדנאות שהיא עורכת בביתה, היא מספרת על הקשר שלו ליהדות ואיך צבעו את הטליתות בכחול. "זהו הצבע הראשוני ביותר שהאדם מצא וגם החזק ביותר", מסבירה יונית, "והוא נוצר מהעלים שנפלו על הקרקע, והמים והשמן שלו שצבעו את האדמה עד שנהייתה אבקה על החול".

    גם נרי ושיר מנגישות את העסק שלהן לטובת הציבור. בבית אריזה ישן שהשמישו שתי החברות לטובת מטבח/מאפייה, הן אופות פוקצ'ות, עוגות, פיצות וחלות, ועורכות סדנאות אפייה ומספקות קייטרינג לאירועים ומשלוחים בקיבוץ. "הפעילויות שלנו עם יזמים מקומיים, כמו פעילות בוץ עם פרחים, ג'אגלינג או טיולי ליל ירח הן דרך לשלב את האורחים בחיי הקהילה שלנו, שלא תמיד היתה נגישה מסיבות שונות", מסביר מנכ"ל המלון את המהלך, ומוסיף שהמלון גם משריין לאורחים מקום בגן הלאומי עין גדי, ואפילו מצרף מדריך ללא תשלום לקבוצה.

    יונית בחנות שלה עם בגדים שנצבעו מניל מכסיף. "הצבע הראשוני של האדם" (צילום: זיו ריינשטיין)

    לישון בפולקסווגן מהסיקסטיז

    בלובי של המלון אני פוגש את ראש המועצה האזורית תמר, ניר ונגר, בן עין גדי, מתנדב ביחידת החילוץ האזורית ובחור חביב שאני מכיר עוד מימיו כמנהל את התיירות במועצה. ונגר רק חצי שנה בתפקיד, אבל שאיפות גדולות לפניול פיתוח התיישבות ותיירות באזור. "עין גדי הוא מקום שממציא את עצמו מחדש לתיירות פנים", הוא אומר, אבל באותה נשימה מסביר שהבעיה היא שהתיירות המבוגרת לא מגיעה לאזור בגלל הקורונה, גם כי היא חוששת יותר וגם כי מתקני הספא והגופרית סגורים. "אם לקחת למלון את בריכות הבריאות שלו - לקחת את המהות שלו", הוא אומר אבל באותה נשימה מסכים שהישראלים מגלים יותר את ים המלח.

    מה יהיה עם פסטיבל התמר המסורתי בסוכות?
    ונגר: "אנחנו עובדים עליו, ואם לא יהיה אז יהיה משהו אחר. לא נשאיר את האזור בלי אירוע תרבותי".

    אבל לא הכל סובב סביב המלון בקיבוץ. עין גדי מציע גם לינה מוזלת והרבה יותר נגישה. למשל, בחאן עין גדי שנפתח לפני יותר משלוש שנים ומציע מקום לנטות אוהל או להתחבר עם הקרוואן שלכם לחשמל. אבל בחודשים האחרונים נוספה דרך קולית במיוחד ללון בחאן - בצימר שהוא טרנזיט פולקסווגן מהסיקסטיז - או יותר נכון דגם של רכב הווינטז' של ילדי הפרחים. "הפולקסווגנים הגיעו מסין שבוע לפני הסגר (של הקורונה - ז.ר)", אומר אבי ברקאי, היזם והבעלים של החאן, ביחד עם בן שוקרון. שניהם חברי ילדות מהקיבוץ שהיה להם קיוסק עם מקלחות ושירותים בחוף, ובגלל גניבות רצו לעבור לשטח קמפינג יותר מסודר של המועצה, ובנו את כל המתחם בידיים שלהם.

    עוד ארבעה רכבי-צימר כאלה אמורים להגיע בקרוב, כשבכל אחד מהם מיטה זוגית ושני כסאות נהג שניתן לשבת עליהם, וכמובן מזגן. חובה מזגן. כך כך לוהט בשעות הבוקר והצוהריים בחאן, שגם טפטפת רסיסי מים שהותקנה לא עוזרת. לילה ברכב הדמי פולקסווגן, שאין לו בכלל מנוע, יעלה 400 שקלים לזוג, 300 ליחיד, "אבל תשכח ממקום עד נובמבר", אומר אבי, הכל מוזמן". אבל יש גם חושות למשפחות ופינות זולה, מסעדה וכמובן קמפינג עם האוהל שלכם ב-50 שקלים לראש. המקלחת-שירותים עליהם.

    הסינים ייצרו אותם במיוחד בלי מנוע. הפולקסווגנים בחאן עין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)
    אבי ובן בנו את כל המתחם בידיים. הזולה של החאן (צילום: זיו ריינשטיין)

    מחלקים קרטיבים בחינם

    מעין גדי עד לאזור המלונות של עין בוקק, יש כחצי שעת נסיעה. נסיעה יפה שבה מצוק ההעתקים בתפארתו, מצדה ברקע ולשון ארוכה של תעלת מים כחולים המגיעה מצפון הים לדרומו. בעצם, ללא אותה תעלה של מפעלי ים המלח (שלהם חובות גדולים להרס הים) אתם יכולים לשכוח מלטבול בים המלח הדרומי, או מקיומו של מלון כזה או אחר.

    אזור המלונות עבר מייק אובר בשנתיים-שלוש האחרונות. זה החל עם הקניון החדש שנפתח (Dead sea mall), שבו שוק איכרים בימי חמישי ושישי, המשיך לסלילת הטיילת החדשה שכוללת רצועה של 16 חופים ללא תשלום, ולאחרונה גם פסטיבל "מאירים את הטיילת" שהתקיים ביולי-אוגוסט בכל ערבי יום חמישי (וגם היום!), שבו תהלוכה מוזיקלית, לוליינים וסרטים על מסך ענק לטובת הציבור, ובחינם. אפילו קרטיבים בטעם לימון חילקו שם ללא תשלום - רק תבואו.

    אזור המלונות גם התחדש באתרי הסעדה, שכאמור, חסרים בנוף המדברי של "ארץ ים המלח, ולאחרונה נפתחה מסעדה מזרחית בשם "מול ים", שמציעה אוכל ים תיכוני ודי בינוני, אבל יש גם את "המקסיקני" שמציע להתענג על טורטייה ובקרוב יפתח גם סניף של "אגאדיר". עוד משהו שיכול למשוך אתכם לטיילת, הוא חנייה חינם בכל המתחם בקיץ, ואם כבר חניתם - עלו על קורקינטים שאפשר לשכור במיוחד ולנסוע לאורך הטיילת הבאמת יפה.

    דבר אחד צורם במייק אובר החיובי הזה, ואולי מדובר גם באחת העוולות הגדולות של מטיילים באזור - העברת שביל ישראל מהטבע והבריכות הכמעט יחידות באזור של עין בוקק - אל תוך הליכה מיותרת של כמה קילומטרים על כביש בסמוך למרכז המסחרי של עין בוקק. הכל כדי להכניס את המטיילים לעשות שופינג ולהוציא מהם כסף, ולהבדיל - להוציא אותם מהטבע. לא זו הדרך.

    בכל יום חמישי בקיץ התקיימו פה מופעים. הטיילת של ים המלח (צילום: זיו ריינשטיין)

    הפיתוח מתקדם, הים נסוג

    העתיד טומן בשורות טובות לים המלח, או למה שנשאר ממנו, לפחות בתחום התיירותי. הפיתוח מתקדם בזמן שים המלח נסוג. לחשוב כאן ועכשיו זה נחמד, אבל מה בעוד מאה שנים - כשהים של ילדי-ילדינו יהיה ממש קטן? מה יעזרו לנו התיירים והמלונות אז?

    בינתיים, שתי המועצות האזוריות משלבות ידיים כדי להביא את הישראלים לגלות את האזור. "האתגר הוא להוציא את התיירים והישראלים מהמלונות, שמציעים שלוש ארוחות ביום ועושים הכל כדי להשאיר את האורחים והכסף אצלם", אומרת גורמת תיירותית באזור, "ואנחנו מנסים בדיוק הפוך, להוציא את כולם לראות כמה האזור שלנו יפה ויש לו מה להציע".

    והיא אשכרה צודקת.

    גמל עם הרבה עיניים בגלריה מינוס 430 (צילום: זיו ריינשטיין)
    פינה יפה למחשבה. אנדרטה לאחים רון, בניו של אלי רון ממייסדי עין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)
    (צילום: זיו ריינשטיין)
    (צילום: זיו ריינשטיין)
    אל תחמיצו ביקור אם יש לכם הזדמנות, הבריכה תחכה. מוזיאון עין גדי (צילום: זיו ריינשטיין)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully