אפריקה שלה: מסע אל הארץ הכי מפתיעה ביבשת השחורה

המסע אל ארץ אלף הגבעות (בזכות הגבעות הירוקות שמכסות את כל המדינה) החל ביולי האחרון, לפנות בוקר עם מטוס חצי ריק ושלושה מושבים פנויים שהמתינו רק לי, להשלים את שעות השינה שחסרו לי כל כך. מחוץ לשדה התעופה בקיגאלי ישבו בסדר מופתי מקבלי הפנים, בידיהם זרים ובלונים.

חצי שעת נסיעה משם אל הרובע המוסלמי, הכניסה אותנו אל העיר בשעת הזהב. דוכני מזון עתירי זבובים, דגים שעורם נפשט במקום ונשים עטויות בגדים צבעוניים שאור אחרון מעטר אותן. היתה זו טעימה ראשונה מרואנדה ובדיוק מה שנדרש כדי לישון מסופקים לקראת הבאות.

למחרת ממתין לנו רכב ספארי ובתוכו קֶנִי, הנהג המקומי. לפנינו נסיעה ארוכה אל הפארק הלאומי אקגרה, מזרחית לבירה. המדובר במרחק של 100 ק"מ, אולם בפועל היא נמשכת ארבע שעות. המהירות המירבית ברואנדה היא 80 קמ"ש והאכיפה קפדנית. לאורך הכביש מאות רוכבי אופניים שהופכים לא אחת לרכב משא מאולתר: אשכולות בננות, זרדים להסקה, מיכלי פלסטיק צהובים מלאים במים.

הג'ריקנים הצהובים הם מהמראות הנפוצים ביותר ברואנדה. ילדים ונערים מעמיסים מיכלי פלסטיק צהובים, פניהם מועדות אל מקור המים הקרוב - משאבה או ברז פשוט מחובר לצינור מים. סביבו מתכנסים עשרות אנשים מדי יום וממלאים את המים הדרושים להם למחייה. כשהמיכלים מלאים, הם מועמסים חזרה אל האופניים, שבדרך לא דרך נושאים את המשקל הכבד אל הבתים.

המראות הניבטים מהחלונות מחייבים עצירות תכופות ככל האפשר. בתים קטנים מרוחים בטיח צבעוני, שדות חקלאיים ומטעי בננות. הבגדים מתאפיינים בצבעוניות חזקה. כל קשת הצבעים על רקע שדות התירס הקמלים החומים-צהובים ועל רקע שדות האורז ומטעי הבננות הירוקים. מולנו גברים ונשים לעשרות, מצויידים במעדרים ובאיתים, מכינים את הקרקע לשתילה. מחרשה או טרקטור לא בנמצא והעבודה נעשית בידיים, כשם שנעשתה בראשית המאה הקודמת במערב.

את המסע הזה מובילים לימור צדוק ושקד לוי, שרואנדה היא ביתו השני. באמצעות WCE, חברה ללא מטרות רווח שהוקמה ברואנדה, הוא שואף להקים פארק שמטרתו להעלות את המודעות לחשיבות ההגנה על הסביבה. הפארק יוקם בלב יער טבעי ענק ויכיל מרכז שימור, תוכניות חינוך ובית חולים לחיות בר.

בתום נסיעה מרתקת אנחנו נמצאים בכניסה לשמורה. הפארק הלאומי אקגרה הוא אזור טבעי מוגן במזרח רואנדה המשתרע על שטח של 1,122 קמ"ר לאורך הגבול עם טנזניה השכנה. רק לפני 30 שנה היה האתר על סף אבדון. רצח העם שהתרחש כאן, ועליו עוד ידובר, הותיר אותו במצב קטסטרופלי. פליטים חסרי כל שחזרו לרואנדה פשטו עליו ובחיפוש נואש אחר מזון - צדו בעלי חיים על מנת לשרוד. המגוון הביולוגי בפארק נמחה כמעט לחלוטין ואיתו התיירות והתעסוקה באזור. אך סיפור התחייה שלו הוא אחד המדהימים שידעה היבשת כולה. בשנת 2010 המועצה לפיתוח רואנדה בשיתוף הפארקים האפריקאים החליטו לשקם את הפארק. הציד נאסר, שטחי הבר לבעלי החיים הורחבו, ואוכלוסיית בעלי החיים החלה להשתקם עד כדי כך שהפארק הפך ליחיד ברואנדה המשמש ביתם של "חמשת הגדולים" של אפריקה, בצד חיות בר ועופות נוספים.

לכאן מותר להיכנס עם בקבוקי שתייה רב פעמיים, וגם במהלך העצירות לקפה או לארוחת צוהריים - התשלום הוא באמצעות הטלפון בלבד. אין שימוש במזומן, אין כלים חד פעמיים. כשאני ניגשת לשלם עבור הקפה שלי, שמסתבר לשמחתי כאחד הטובים ששתיתי בחיי, אני מקרבת את הטלפון אל הצג, כששקד מעיר בחיוך: "אין מים בבתים, אבל כאן - Start up nation".

בחיפוש ממושך אחר חמשת הגדולים, פגשנו את היפות מכל - עדרים-עדרים של אימפלות גבעוליות, דקות, אציליות. זכר אחד מלווה את הנקבות הרבות, לאחר שגבר על זכרים אחרים שניסו לקבוע עובדות בשטח, והובסו. ה"לוזרים" מסתובבים בשולי הדרך מבויישים, מודעים למעמדם ששונמך. בבונים צווחים מעלינו ולפנינו בכל מקום, ג'ירפה ממתינה למעבר הרכב שלנו כדי לחצות ולהצטרף ללהקה מעברה השני של דרך העפר, עדרים של וואטר-באק הדורים ועופות לאלפיהם.

שריפות, מסתבר, הן דרכו של הטבע להתחדש. הסיור שלנו עבר בין מוקדי שריפות מבוקרות, קרקע שחורה, להבות כתומות-צהובות וענני עשן שהיתמרו ויצרו רקע מכושף. במוקדי השריפות ציפורים שבמבט ראשון נראו אובדניות-מה אלא שהסתבר שבעת שריפה החרקים מתפצחים החוצה מהלהבות והן ממתינות לשעת כושר לאכול חרקים צלויים.

יומיים שכל-כולם פליאה מיפי הבריאה, מהזכות הגדולה להיות כאן ולצפות בעדרי באפלו יורדים לשתות, מהיפופוטמים ומזברות יפהפיות בוטשות בקרקע ומעלות ענני אבק - מסתיימים במסקנה מתבקשת: האריה הוא מאץ' אובר רייטד.

מקץ שנת לילה, אנחנו יוצאים בדרך הארוכה אל אוגנדה, השכנה הגבוהה מצפון. יום נסיעה ארוך לפנינו, רובו בדרכים לא סלולות, שבסופו נגיע לגובה 2,400 רגל עד ללודג' בו נתאכסן. היום הזה נועד לעצירות אקראיות לאורך הדרך ולביקור בשווקים מקומיים, אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד. בהערת מסגרת יוער שבשונה מהתדמית שיצאה לה, רואנדה נחשבת לאחת המדינות הבטוחות באפריקה. ניתן להסתובב בה ללא חשש בכל שעות היום, לבד או בקבוצה, בכלל זה ברובע המוסלמי ואפילו כששרשרת המגן-דוד שלי בולטת לעין, בצד המגן דוד שקועקע בצינעה מאחורי התנוך לאחר 7 באוקטובר. מלחמות הלבנט שלנו רחוקות מהם מרחק שמיים וארץ. הנסיעה הארוכה לאוגנדה מזמנת לנו הקשבה מרתקת לסיפור האישי של קני. דרך עיניו וקולו אנחנו למדים על רצח העם שהתחולל ברואנדה ב- 1994 כשהיה בן-עשרה ונמלט לאוגנדה.

סכסוך מתמשך בין בני ההוטו לבין בני הטוטסי שפרץ, אם תשאלו את המקומיים, בגלל הסתה מתמשכת של הקולוניאליזם הבלגי במדינה - הגיע כמעט לידי סיום כשהנשיא ג'ובנאל הביארימנה הוביל שיחות שלום ופשרה בין שני הצדדים. באפריל 1994, כששב מביקורו אצל בני הטוטסי הגולים באוגנדה לקראת הסכם - הופל מטוסו מעל שמי רואנדה. היה זה האות לפרוץ מהומות חסרות תקדים. בני ההוטו יצאו מבתיהם מצויידים במצ'טות, סכינים, גרזינים - וטבחו ללא רחם בבני הטוטסי. בעלים בני הוטו טבחו את נשותיהם בנות הטוטסי ולהיפך. אמהות רצחו את ילדיהן ואלו שסירבו - נרצחו בעצמן. כך במשך מאה ימים, יום אחר יום, נאנסו ונרצחו מעל מיליון בני טוטסי. חיילי האו"ם עזבו את רואנדה בנימוק שמדובר בסכסוך שבטי פנימי. העולם הזדעזע מרחוק, אך לא התערב.

פול קגאמה, שניצח בבחירות שהתקיימו ארבעה ימים טרם הגעתנו, שולט ברואנדה כבר 24 שנים ברציפות. קגאמה, בן טוטסי שגדל באוגנדה, הוביל מתקפה מוצלחת של המורדים על השלטון הרואנדי. לאחר הניצחון היה למנהיג החזק במדינה. עוד בגלות הבין היטב שאם יחלו מסעות נקמה, רואנדה לא תשתקם לעולם. לפיכך קבע מנגנון שאין לו אח ורע ונועד להשיב את רואנדה למסלול של שיקום ותקומה: בני ההוטו יעמדו מול בני הטוטסי, הפוגע מול הנפגע, הטובח מול זה שבני משפחתו נטבחו. הם יכירו בפשע לו הם אחראים ויבקשו סליחה. הצד השני יתחייב שלא לנקום את נקמת קרוביו הטבוחים. מי שיחרוג מהנוסחה המדוייקת הזו - ייענש. אנחנו מקשיבים לדברים ברוב קשב. חלקנו בדמעות כשמראות ועדויות 7 באוקטובר חרוטים בזיכרון המדמם שלנו, אלפי קילומטרים מכאן. לא כולם עמדו בזה, קני מספר. היו כאלו שנאלצו לגור בשכנות לאלו שטבחו בהוריהם, באחיהם, בילדיהם. חלקם נקמו ומאחר שידעו מה צפוי להם - התאבדו מיד לאחר מכן.

לימים קגאמה ביטל את עונש המוות במדינה, הפך את האנגלית לשפה הלאומית הרשמית והקים מערכת בריאות ציבורית. בעזרת סיוע כספי שקיבל מהמערב, הצליח קאגמה לשקם את רואנדה, וכיום כאמור, מדובר במדינה שבמושגים אפריקניים נחשבת למשגשגת, בטוחה, ירוקה ובעיקר - נקייה מאוד.

בשבת האחרונה של כל חודש נקראים אזרחי רואנדה לאוּמוּגׇנְדׇה. ביום הזה יוצאים כל בני המשפחה עם כלי העבודה המצויים בביתם למבצע ניקיון ועזרה לשכנים. מה שהחל כחובה מעיקה, הפך לאירוע שהתושבים מצפים לו. בתומו הם מתיישבים במקום כינוס מרכזי, משוחחים, שואלים זה לשלומו של זה. רואנדה היא המדינה הנקייה ביותר באפריקה, ולא בכדי. מי שלוקח חלק בשמירה על הניקיון והחזות הציבוריים - גם שומר עליהם לאורך זמן.

בכניסה לבתי המלון ברואנדה, למרכזי הקניות, בוודאי לשדות התעופה ולמעברי הגבול - אנחנו נדרשים לעצור בצד, לפרוק את מטלטלינו לשיקוף ולעבור במגנומטר. כלב מאומן מרחרח את הכבודה עד שיורשה לנו לעבור. אוגנדה לעומתה, נותרה מאחור, והמעבר אליה ניכר לעין בצידי הדרכים הלא מטופחות, ובעיקר כשאנחנו נעצרים לביקורת על ידי שוטרת במדים שלוקחת את קני שלנו הצידה ומבקשת בקשיש לקפה. אירוע כזה ברואנדה, הוא מבהיר, היה מסתיים במעצר.

לעת ערב אנחנו מגיעים למלון רועדים מקור. העצים מתפצחים בקמין הדולק ואנחנו ממתינים למרק סמיך שיפשיר את עצמותינו. לאחר שאנחנו מוזהרים שלא לשתות ממי הברז ולצחצח שיניים במים מינרלים בלבד - אנחנו פורשים לשנת לילה ועם בוקר נוסעים לשמורת הגורילות.

שלוש מדינות חולשות על יער הגשם העצום, ביתן של גורילות ההרים: אוגנדה, רואנדה וקונגו. 800 דולר עולה הכניסה לשמורת בווינדי, הון עתק במונחים מקומיים בהם השכר הממוצע מסתכם ב-50 דולר. הביקור היקר מוסבר בצורך לשמר את פרנסת המקומיים כשחלק משמעותי מההכנסה חוזר לקהילה - תעשייה שלמה שסובבת סביב הגורילות: פורטרים, מדריכים, ריינג'רים - ולהפוך את שיתוף הפעולה של המקומיים עם הציד הלא חוקי ללא כדאי עבור כולם.

בטור ארוך יצאנו אל מעבה יער הגשם, כשריינג'ר מפלס את הדרך באמצעות מצ'טה, וריינג'ר נוסף צועד במאסף עם רובה ציד בהצלב, למקרה של, לא פחות, מתקפת פילים. מקץ שעתיים של טיפוס ב-90 מעלות כמעט בתוך צמחייה סבוכה ולחה, נראה לפתע ישבן של גורילה חומק מאיתנו. המסע האמיתי החל עד שהגענו וצפינו בבוס הגדול, הסילבר בק, שהיפנה לנו גב באדישות. בדיוק כשהגענו אל היעד הרעים מישבנו קול נפיחה שהבהיר לנו במדויק מה דעתו עלינו.

בחזרה לרואנדה, רחפן שחולף מעלינו מסתבר כיוזמה מקומית מוצלחת להעברת בדיקות דם למעבדה. מאחר שהמרפאות הקטנות המצויות בכפרים אינן יודעות להתמודד עם מקרים מורכבים, והמעבדות מרוחקות - נלקחות בדיקות דם מהתושבים ומועברות לבתי החולים או למעבדות באמצעות צי של רחפנים.

התה המקומי חם, סמיך, חריף במידה עם דבש וג'ינג'ר. חומר חיטוי ובעירה לגרון. לגימה ראשונה מלווה בצריבה, היתר תענוג. הבוקר שלנו החל במטעי התה. סל קש נקשר מאחור, ויאללה למשאית שהובילה את הקוטפים אל לב המטעים. תוך דקות נזנחו הכוונות הראשוניות לקחת חלק בקטיף. הסינר הוסר, המצלמות נחגרו והעיניים לא ידעו את נפשן. נשים חרוצות, על גבן תינוקות, קוטפות בזריזות את העלים הירוקים ומשליכות אותם אל הסל. היתה זו תחנה ראשונה ביום שהוקדש לעמל מפרך.

בחומר, בלבנים ובכל עבודה קשה בשדה, אני חושבת כשאני צופה במהלך היום של הכפריים. לבושים בבגדים דלים, הם יוצאים לעמל יומם המפרך. בצידי הדרכים גברים צרים לבנים לבנייה. משם אנחנו ממשיכים אל הכורים, עבודה שנדמה שחלפה מן העולם. אנחנו חובשים קסדה, אפוד זוהר, רוכנים ונכנסים אל מכרה המתכות החשוך, החם, המחניק. הביקור המהפנט נמשך דקות ספורות. הכורים בוקעים כפופים מהמכרה, אגלי זיעה מבהיקים על עורם, גופם מאובק. עבור חלקם חולפים חיים שלמים כמעט בבטן האדמה. מקץ דקות אני יוצאת החוצה, לנשום את האוויר שחסר לי בדקות האחרונות.

מסע ברואנדה מעלה תהיות באשר לעבדות המודרנית, כשמחלון הרכב אנחנו קולטים בזווית העין עשרות אנשים רצים, ממלאים שקים לבנים בטוף שחור ומעמיסים אותם על סיפונה של אונית משא. מעליהם צופה המשגיח, מאיץ במשרוקית להגביר את הקצב. בפנקס הוא רושם את שם העובד ואת התפוקה המדוייקת שלו. מי שלא עמד במיכסה - איבד את פרנסתו.

הדרך מוכיחה שוב שאין סוף להפתעות: טור ארוך של ילדים, נערים, נשים וגברים עולים משדה עגבניות לאחר הקטיף. על ראשיהם קערות פלסטיק גדושות בעגבניות שזה עתה נקטפו. מולנו נשים שעל גבן מלופף בד רחב ובתוכו, כמו גור קנגורו, עטוף תינוק שמתלווה לעמל יומה של אמו ונשלף מעטיפתו כשמגיעה העת לינוק. מעגל החיים נמשך ללא הפרעה וכל אחד יודע את מקומו. התוצרת נישאת אל שוק העגבניות הסמוך וממויינת לארגזי ענק, כשאני חושבת על בכורתי ועל ידיה הטובות - איזו מטבוחה לתפארת היתה מכינה מהשפע הזה.

יומיים על שפת אגם קיוו, מהגדולים שבאגמי מזרח אפריקה, סיפקו לנו אתנחתא. לעת ערב יצאנו לאגם כשרוח קרה מכה בנו, כדי לפגוש את הדייגים השורקים. בסירות עץ מעוטרות במוטות דמויי מחושים פגשנו גברים שיוצאים לדוג בשיטה מסורתית. כדי לצלוח את המלאכה הקשה הם שורקים, שרים ומעודדים זה את זה. הקפיטן רוכן פנימה ומדליק עששיות שייתלו על גב הסירה וימשכו את הדגים אל הרשתות. למחרת, טרם זריחה, יצאנו שוב בקור מקפיא כדי לצפות בדייגים שולים את הרשתות. כל דייג יורשה לאסוף חופן אחד לצרכי משפחתו, היתר יישלח לשוק הדגים ותמורתו הדלה תתחלק ביניהם.

החזרה לקיגאלי מתנהלת בשקט. לארוחת הערב האחרונה שלנו מתלווה השגרירה עינת ווייס, ובעלה אביעד. השגרירה הצעירה ביותר במערך החוץ מכונה בפי בעלה בחיבה "הגברת הראשונה" ומתגלה בשעתיים הבאות כאשת שיחה עתירת ידע, בקיאה לעומק בפוליטיקה הרואנדית-אפריקנית. כשאנחנו מקשיבים לה, הלב מתרחב להיווכח שאלו הם פניה של ישראל ביבשת. יממה אחר כך אנחנו יוצאים משדה התעופה אל החום הישראלי המהביל. הקרירות האפריקנית הופכת די מהר לזיכרון מתוק, כמו השקט המעוטר ירוק שהותרנו מאחור. שבנו אל הארץ היפה שלנו, השסועה, הכואבת לקראת סבב נוסף שמי ישורנו. הלוואי שאפילו רק חלק מהטוב שראינו יוכל לסייע לצלוח את הבאות.


טל-זהרה לביא, צלמת ולקטת חוויות. עוד טיולים בחשבון האינסטגרם או בפייס שלה.

לכתבה הקודמת שלה.