שיעור בצניעות: מסע בזמן לחיי הכפריים ברומניה

צלצול פעמונים עדין הסב את תשומת ליבי. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ואני סובבתי את ראשי וראיתי לתדהמתי שורה ארוכה של פרות מגיחות מאחת החצרות, חולפות על פניי וצועדות כמו במסדר לאורך הרחוב אל הגבעה ממול.

האם חלמתם פעם לחוות מסע בזמן? בחודש מאי האחרון, הגעתי עם חבורת צלמים למסע צילום בצד הכפרי של רומניה, שאותו הובילו שני צלמים ידועי שם ברומניה. עמדנו משתאים מול החיים בכפרים המסורתיים שהחיים המודרנים טרם נגעו בהם.

את הטיול שלנו התחלנו בחבל ארץ מרוחק ומבודד בשם מאראמורש (Maramureș) - שמורת טבע אנושית, שם פגשנו אנשים המתניידים בסוסים ועגלות, כפריים העובדים את האדמה בחצר ביתם, פרות ותרנגולות מסתובבות חופשי ברחובות, קשישים חרושי קמטים הנראים בריאים וחיוניים, ילדים משחקים בחוץ במשחקי רחוב ולא שקועים בטלפונים ניידים.

מאראמורש ממוקמת בצפון-מערב רומניה וגובלת באוקראינה. חבל ארץ זה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה, תחת ממלכות ואימפריות שונות ואף היה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית במאה ה-19. רק במאה ה-20, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה מאראמורש לחלק מרומניה.

החיים בכפרים אלה אינם קלים - לעיתים קרובות אין להם חשמל או מים זורמים בבית, והם שואבים מים מהבאר בחצר, אך הם מלאים בשלווה וביופי. עבודה קשה, קשר אמיתי לטבע וחיבור עמוק למסורת הם רק חלק מהקסם המיוחד של מקום זה. הכפריים באזורים אלו מתפרנסים בעיקר מחקלאות, גידול בעלי חיים ויצירה ידנית. הם חיים חיים פשוטים, בקהילה מגובשת, תוך שמירה על ערכי משפחה וחברות.

למרות המודרניזציה והשינויים בעולם, שמרו התושבים המקומיים על זהותם הייחודית לאורך השנים, ופיתחו תרבות עשירה הכוללת מוזיקה, ריקודים, אומנות, אוכל ומסורת ומציעים הצצה לרומניה של פעם.

במאראמורש שהינו בכפר Leud, בפנסיון מקומי יפה עם חדרים מרווחים ונעימים, המוקף במדשאות עם ערסלים ופינות ישיבה מקסימות. עם הגיענו לכפר, יצאנו לסיבוב לראות את כנסיות העץ המפורסמות של חבל מאראמורש.

מאראמורש ידועה בכנסיות העץ העתיקות שלה, המהוות עדות מרתקת להיסטוריה, לאמונה ולתרבות הייחודית של האזור. רובן נבנו במאות ה-17 וה-19 והן הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הכנסיות שימשו לא רק כמקום תפילה, אלא גם כמרכז קהילתי חברתי ותרבותי חשוב, ואף כמגן מפני פולשים.

גם כיום הדת והאמונה משחקות תפקיד חשוב בחיי התושבים במאראמורש, המקפידים להגיע מדי יום ראשון לכנסייה בלבוש מסורתי.

במאראמורש פגשנו אוסף של בעלי מלאכה שהולכים ונעלמים מהעולם, אך מתקיימים פה תוך שמירה על המסורת.

בכפר שבו שהינו, פגשנו אישה מבוגרת לבושה בלבוש מסורתי, שהדגימה לנו טוויית חוטים מצמר כבשים וליפופם על מקל - עבודה ידנית מסורתית הדורשת סבלנות רבה. טוויית החוטים מצמר כבשים, פשתן או כותנה, היא מלאכה עתיקה ברומניה שהועברה מדור לדור במשך שנים. ומשמשת להכנת אריגים, בגדים מסורתיים, שטיחים ועוד. יש גם טווייה ידנית באמצעות כישור ופלך, וכן שימוש בנולי אריגה מסורתיים.
המלאכה נחשבת לחלק חשוב מהזהות הרומנית ומשמרת את המסורת הכפרית.

באחד הימים ביקרנו בסדנא של נפח צועני, שהדגים לנו איך הוא מכין פרסות לסוסים. נדהמנו איך הוא עובד ללא כפפות או משקפי מגן, כשהניצוצות התעופפו לכל עבר.

ברומניה, במיוחד באזורים כפריים, סוסים עדיין משמשים לעבודה חקלאית ותחבורה, מה שהופך את עבודת הפרזול והנפחות לחיונית. הנפחים צריכים להיות בעלי ידע נרחב במתכות, טכניקות חימום וכיפוף, ובאנטומיה של רגלי הסוס.

קשה להאמין אבל בכפרים ברומניה חולבים כבשים ופרות בידיים ומכינים את הגבינות בשיטות מסורתיות. את הכבשים קשה מאוד לחלוב כי הן נוטות לברוח, ולכן צריך להפרידן מהעדר ולהחזיקן במכלאה כדי חלוב אותן. את הפרות המיניקות קל יותר לחלוב, אך צריך להפרידן מהעגלים שלהן עד לסיום החליבה. ביקרנו בכמה חוות של כבשים ופרות, וראינו מקרוב את החוואים המטפלים בעדרים ואת תהליך הכנת הגבינה מהחלב.

מרחבי המרעה של העדרים הם עצומים והם נהנים משפע של מרחבים ירוקים ועשב ירוק כמעט כל השנה. מרבית העדרים גדלים על עשב מרעה. למעשה, גידול צאן ובקר היה חלק בלתי נפרד מהכלכלה והתרבות של מאראמורש במשך מאות שנים. האזור אף היה ידוע בצמר האיכותי שלו, שיוצא לכל רחבי אירופה. במאה ה-19, התפתחה תעשיית מוצרי חלב משגשגת, והאזור הפך לספק מרכזי של גבינה, חמאה וחלב. העבודה בחוות אלו קשה ומפרכת. העובדים שפגשנו בחוות היו חרושי קמטים ונראו קשי יום, לעיתים אף ללא שיניים, העובדים מהבוקר עד הערב בטיפול בצאן ובבקר.

באחד הימים באנו לצלם את פסטיבל חריש האביב, המתקיים מדי חודש מאי בכפר הוטני (Hoteni) שבמראמורש. תושבי הכפר, בתלבושות מסורתיות, חגגו כדי לפאר את החריש הראשון של השדות. כשהגענו למקום, התלהבנו ממראה המקומיים המבוגרים והילדים לבושי הבגדים הצבעוניים המסורתיים, ממקהלת הילדים הצעירים ומאווירת החג. שיא הפסטיבל היתה תהלוכה מרשימה והיתולית של בחורים חסונים, שנשאו לאורך המסלול גזעי עץ כבדים במיוחד, המקושטים בפרחים המחוברים זה לזה שנעו קדימה ואחורה כשיכורים גוררים אחד את השני. זהו אחד מהפסטיבלים הרבים שמתקיימים באזור, כגון פסטיבלי מוזיקה עממית, פסטיבל הרועים, הדבש, הפטריות העץ ועוד.

במסע שלנו ברומניה ניקרו על דרכינו קשישים רבים. הם נראו לרוב בחברת קשישים אחרים, חלקם בחבורות והיו תקשורתיים ופוטוגנים במיוחד. רובם שמחו לדבר עם המדריכים הרומנים שלנו ושיתפו פעולה עם המצלמה.

נראה כי במראמורש יש מגמה של הזדקנות האוכלוסייה בעשורים האחרונים. זאת בעיקר בשל שיעורי ילודה נמוכים והגירה של צעירים לערים גדולות יותר, או למדינות אחרות באיחוד האירופי.

רבים מהם עובדים בחקלאות מסורתית או תלויים בקצבאות פנסייה. ראינו קשישים לא מעטים עובדים בגינה ואולי זה הסוד השומר על אריכות ימיהם. גם לקהילות המחבקות שלהן ולקשרי המשפחה יש חלק בבריאותם וחוסנם.

אחת הקשישות המיוחדות שהותירה חותמה עלינו הייתה קשישה בת 101. כדי לפגוש אותה נאלצנו לטפס במעלה גבעה תלולה במשך כ-15 דקות וכשהגענו חסרי נשימה לביתה, הבנו שהיא עולה ויורדת לבדה מהגבעה מזה שנים רבות. פגשנו קשישה זקופה וחיונית, מדברת ללא הפסקה ואפילו קטפה זר פרחים מגינתה לכבוד הצילומים. היא מתגוררת בגפה מרצונה החופשי ללא טלוויזייה, תנור, מקלחת או מכונת כביסה. היא מבשלת לעצמה ודואגת לצרכיה. יש לה בן בן 80 שמגיע לבקרה מעת לעת ודואג לצרכיה. בסלון ביתה תלויות תעודות הוקרה שקיבלה מהממשלה עם הגיעה לגיל 100.

ממאראמורש עברנו לטרנסילבניה, אזור שהיה עשרות שנים בשליטת הונגריה. הוא ידוע בנופיו המרהיבים, בערים העתיקות ובהיסטוריה העשירה שלו. פירוש השם טרנסילבניה = "מעבר ליער", בזכות היערות המכסים את הרי הקרפטים שבתחומה. אנו שהינו בכפר "קריט" (Criț) הממוקם 25 ק"מ מהעיר סיגישוארה, בפנסיון ביתי פשוט אך מקסים, שם הכינו לנו כל ערב ארוחות רומניות טעימות ומיוחדות, וקיבלנו מהמארחים יחס שירותי ולבבי.

הכפר בו שהינו נמצא באזור שנשלט על ידי תושבים סקסוניים החל מימי הביניים, והיו בו כפרים ציוריים שהידוע בהם הוא הכפר היפהפה ויסקרי (Viscri). המראה העתיק והמשומר של הכפר, עם חזיתות הבתים העתיקים, מחזיר אותך אחורה בזמן. האזור התפרסם במיוחד בשל העובדה שמלך בריטניה צ'רלס (עוד בהיותו נסיך), רכש אחוזה בכפר בשנת 2006 והפך אותה למקלט לחקלאות בת קיימא ולשימור מורשת תרבות. הוא הקים קרן התורמת לשימור המסורת, התרבות והחינוך בכפר.

ילדה צעירה כבת 12 הציצה עליי בביישנות ובסקרנות מבעד לווילון בפתח הבית. העוני והעזובה ניכרו בכל פינה: תרנגולות, כלבים וחתולים הסתובבו חופשי בחצר, וההורי - חסרי השיניים - חייכו אלינו במבוכה.

זו היתה משפחה קטנה שהגענו אליה תוך כדי סיבוב בכפר - ללא תיאום והכנה מראש - והם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, פיטפטו עם המדריך שלנו ברומנית ולא התנגדו שנצלם אותם.

הקהילה הצוענית ברומניה היא הגדולה ביותר באירופה והיא מרוכזת בעיקר בטרנסילבניה (יש המעריכים שמספרם בין 200 ל-600 אלף). הקהילה ידעה תקופות קשות של אפלייה ורדיפה, אך שמרה על אורח חיים מסורתי.

מרבית הצוענים שפגשנו גרים בשכונות נפרדות, בצפיפות ובעוני. הם תמיד הסבירו לנו פנים, חלקם ביקשו בעדינות כסף, וגם כשלא קיבלו המשיכו לחייך. פגשנו אותם לרוב בחבורות גדולות מרובות ילדים. למרות תנאי החיים הקשים שלהם, הם תמיד היו חייכנים ושמחים בחלקם, דבר המלמד על חוסן פנימי וסביבה תומכת המאפשרים להם למצוא אושר גם בתוך קשיים.

אחרי שבוע גדוש ברומניה, שבנו ארצה למציאות אחרת, אבל עם הרבה תובנות לחיים. המסע לצד הכפרי של רומניה היה ללא ספק חוויה תרבותית מרתקת, שפתחה לנו צוהר לרומניה של פעם, הצצה נדירה לחיים בקפסולת זמן, שמחכה שיגלו אותה.

אורטל צבר היא צלמת טבע וסביבה. לאתר שלה