על חופשה וגאווה: טסה לחופשה ביוון והשיבה את הכבוד הישראלי

20 שנה אני נשואה לבעל הבית. 15 מתוכן הוא מפציר בי לצאת ליוון, ואני נותרת איתנה בסירובי. לפני חמש שנים נשברתי, נעתרתי להפצרות הילדים וטסנו לצפון יוון. פסח בכפרי זגוריה וצומרקה, עצירה יפה במטאורה וסיום בסלוניקי.

חזרתי ארצה שמוטת לסתות, מאוהבת עד מעל לראש ביוון, בשפתה, באנשיה ובנופיה המרהיבים, ובעיקר חדורת מטרה לנסות ולהדביק פער של 15 שנה עיקשות וחסרות בסיס.

מאז טסנו עוד מספר פעמים ליוון, ולא זו בלבד אלא שבכל פעם שאני חוזרת - אני כבר מתגעגעת לשוב. והיוצרות, כדרכו של עולם, התהפכו שוב ושוב, כי כעת אני מצויה בעמדת המפצירה בפני בעל הבית והמתבגרים לחזור ליוון. אז את חופשת טרום הקיץ השנה החלטנו להקדיש לאזור הפלופונס: אוזו, ים, שמש, דגים והכי הכי - צזיקי.

נחיתה בשעת ערב מאוחרת ונסיעה ארוכה לדרום הסתיימה בנאפְפְּלִיוֹ Nafplio), עיירת נמל בפלופונס, בחלק הצפוני ביותר של מפרץ ארגוליס. היא שימשה כעיר הבירה הראשונה של יוון המודרנית ומשכה אליה בני אצולה בימי הביניים. מאוחר יותר נמכרה לוונציאנים וכונתה בפיהם "נאפולי של האימפריה הביזאנטית". עד היום שוררת בה אווירה איטלקית.

התמקמנו בדירה מקסימה, 5 דקות ברגל מהמרכז העתיק ונרדמנו אחרי יום ארוך ומתיש. את הבוקר לקחנו בעצלתיים ויצאנו לטייל במבצר פלמידי, בעיר העתיקה על רחובותיה ואנשיה הטובים ועם אצבע על הדופק של מדינה אהובה על סף רתיחה שהותרנו מאחור.

יומיים בילינו בעיר הקטנה והיפה הזו על סימטאותיה הצבעוניות, תוך שאנחנו מחוברים כל הזמן לחדשות מהארץ. אנחנו נפרדים מנאפפיליו ובדרך דרומה מבחינים במה שנראה לאורך כל הטיול שלנו מעת לעת: כתובות פרו-פלסטיניות מרתיחות לב וגרפיטי אנטי ישראלי. אני מתקשה להישאר שוות נפש ומצטיידת בספריי צבע כחול לתיקון מוצדק והכרחי על אחד הקירות כדי להשיב, ולו במעט, את הכבוד הלאומי.

הנסיעה ארוכה ומפותלת, מעלה-מטה דרך חופים ומפרצים עד גית'יו (Gytheio), בה נבלה את היומיים הבאים שלנו. גית'יו היא עיר נמל מרכזית בחבל מאני (Mani) של חצי האי פלופונס. בתיה הצבעוניים פרוסים על צלע ההר ומשקיפים לטיילת ארוכה. הדרך אליה עוברת בסמוך לחוף וכוללת נסיעה בדרך נוף מפותלת כשמצוקים מזדקרים מולנו בכל עיקול. למגיעים בעונת השלכת בונוס נוסף כשהדרך נצבעת בצבעי אש.

כדי להקל על הנסיעה הארוכה, עצרנו להתרעננות ולגלידה בחוף Tyros. נשמנו אוויר טוב ולאחר שעה קלה וקפה נינוח באחד מבתי הקפה הפזורים לאורך החוף - המשכנו בדרכנו לגית'יו. לעת ערב הגענו למקום האירוח שלנו ויצאנו לטיול ולארוחה קלה בטברנה מקומית.

את הבקרים החלטנו לקחת בנינוחות ובאף אחד מימי הטיול שלנו לא יצאנו לפני 10:00 ממקום האירוח. השתדלנו לשלב בין הרצונות השונים של כולם עד כמה שניתן, והרצון המידי של שני מתבגרים היה בעיקר לישון ולקום בעצלתיים אל יום הטיול הבא. בתמורה, נרשם יותר אורך רוח לעצירות המיועדות לצילום, למרות שהטיול הוגדר מראש כחופשה משפחתית ולא כטיול צלמים. אבל פטור בלא כלום אי אפשר הלא.

נאמנים להחלטה שלנו, יצאנו בשעת בוקר לא מאוחרת למערות דירוס לשיט בסירות צרות בין מערות נטיפים מרהיבות, עד ליציאה מהמערה אל מפרץ דירוס הכחול. נוף מרהיב ליווה אותנו בירידה אל פתח המערות. פרחי בר ושיחים צבעוניים עיטרו את ההרים שעטפו את המפרץ, ואינספור דבורים עמלניות זמזמו סביב הפריחה האביבית.

משם יצאנו לביקור בשני כפרי דייגים, האחד יפה ממשנהו: מתחילים בכפר יירולימנס (Gerolimenas), אחד היפים והמסורתיים בחבל מאני. משם ללימאני (Limeni), כפר דייגים נוסף, עוצר נשימה. מצוק ענק ממסגר את הכפר, סירות פורקות את שלל הדגה הטרייה היישר לניקוי ולגריל הענק. סלט יווני, אוזו, שמש טובה. בן הזקונים נעמד על המזח, משליך חכה אל המים ומעלה דג אחר דג בהצלחה יתרה. אנחנו מביטים בו וצוחקים למראה השפע, לרגע נדמה כאילו הדגים קופצים מיוזמתם אל קרס החכה שלו, ללא מאמץ. ארוחת הצהריים הטריה והטובה כאן מסתיימת, כמנהג המקומיים, בהשלכת פיסות לחם אל המים לטובת הדגים שמתקבצים סביבן ומחסלים אותן תוך שניות.

למחרת היום אנחנו מעמיסים את הציוד שלנו ויוצאים לנסיעה לא ארוכה מדי לקוסטה נברינו. שקט ושלווה מסביב, מזור חלקי לנשמה הסדוקה אבל לא מספיק כדי לגרום לנו להתמכר ממש ולהתנתק ממבזקי החדשות. אנחנו עוצרים במבט מעלמעגן הסירות בעיירה סְטוֹפָּה (Stoupa) ובקלמטה (Kalamata), כן, זו של הזיתים), מתנחמים במעט עננים שהתקבצו סופסוף בשמייםויוצאים לסיור קצר בעיר. למדנו כבר לחפש את הכנסיה בכל עיר עתיקה. הכנסיה ממוקמת תמיד באזור הטוב ביותר בסביבה, צופה על נוף מרהיב וסביבה אתרי ביקור נוספים. בעוד בעל הבית והילדים יושבים לסעוד את ליבם, אני מנצלת את הזמן לצילומי רחוב ולניסיון לפתות את היונים על גג הכנסיה לעוף היישר אל המיקום הנכון בפריים.

לעת ערב אנחנו מגיעים אל מקום הלינה הבא שלנו, כמעט האחרון. בשונה מדירות האירוח הפונקציונליות והנעימות בהן לנו עד כה, החלטנו מראש להתפנק כאן, ואת הבחירה הותרנו בידיה של בכורתנו. לפנינו, אם כן, שלושה לילות במתחם נעים ומפנק, עם Wi-Fi יציב מספיק שאיפשר לילדים לשקוע במה שהם הכי אוהבים, ולנו - לצאת לתפוס קרני שמש אחרונות טרם שקיעה.

עונת התיירות בדרום יוון ואולי ביוון כולה, מתחילה במאי. היתרון בטיול מחוץ לעונה הוא מיעוט המטיילים באתרי הטבע ובמקומות האירוח. מזג האוויר נעים, אבל לא חם מספיק כדי לרחוץ בבריכה הסמוכה או בחופי הים המרהיבים.

יש משהו ביוון או בדרומה או אולי בטיול עם שני מתבגרים שמותח את המושג "לקחת את הזמן" עד לקצה. מראש החלטנו לאפשר בחירה לשני המתבגרים, ומשכך - יצאנו למחרת היום לטיול בוקר מאוחר, שלא לומר צוהריים מוקדמים ב-Polilimnio Waterfalls, הכי קרוב שיש כאן לנחל השופט. הדרך עוברת בין כרמים ומטעי זיתים שהאור והצל משחקים ביניהם. שני נחשים חצו מולנו את הכביש. הראשון היה אטרקציה, את השני פשוט עקפנו באדישות.

משם אנחנו מגיעים אל החוף הסמוך למקום האירוח שלנו, חוף שנשוב אליו שוב ושוב במהלך הימים הבאים - חוף וויד'וקיליה (Voidokilia Beach). לפנינו לגונות, מצוקי ענק ואפילו מבצר שבצבץ מראש המצוק. השמועות מדברות על צבי ים ענקיים ועל מקום כינוס לעופות מים רבים בעונה. אנחנו הסתפקנו במראות המרהיבים של החוף, מכל עבריו.

למחרת אנחנו יוצאים לשעתיים נעימות בעיר הנמל פילוס על מעגן הסירות שלה. מעלינו מצע עננים מהפנט, למולנו כנסייה מקומית צופה אל החוף וקפה קטן כדי לנשום שלווה ולהתנתק קצת מהדאגות שטסו איתנו לכאן. בדרך חזרה טריפונס מנעים לנו את מראות הדרך עם בום-פם שלו.

ערב אחרון בפלופונס הוקדש לכפר מת'וני (Methoni), מהיפים שראינו לאורך הטיול שלנו. סיור בין ערביים על המצודה היפהפייה, המשקיפה אל גלים שוצפים המתנפצים בקצף לבן וסמיך למולנו. אנחנו ממשיכים לכנסייה עתיקה ולא פעילה ומסיימים בארוחת ערב מהאגדות, ששום דבר ממרכיביה לא הספיק להצטלם מרוב רעב. למחרת אנחנו נפרדים ממקום האירוח המפנק שלנו ונוסעים לאתונה.

שנים שאנחנו מטיילים ביוון. אתונה היתה תמיד תחנת מעבר עבורנו - בדרך לצפון, לדרום או לאיים. הפעם הילדים התעקשו ואיזה מזל שהתעקשו, כי העיר התגלתה לנו במלוא יופיה, בקצב משגע ויוצא דופן, בטברנות שמחות ומסבירות פנים ובפריימים מבטיחים.

לפני הכניסה לעיר, אנחנו עוצרים לתצפית עוצרת נשימה בתעלת קורינתוס. התעלה חוצה את מצר היבשה איסתמוס של קורינתוס ומחברת את המפרץ הסרוני עם מפרץ קורינתוס. כלי שיט לא עוברים בה בתקופה זו בגלל שיפוצים של דפנות התעלה, אולם תצפית מהגשר שעל התעלה אפשרית בהחלט. שעה נסיעה מאוחר יותר ואנחנו מגיעים אל דירת אירוח נהדרת, נעימה הממוקמת 10 דק' הליכה מהמרכז התיירותי של העיר.

בבוקר גילינו שהרכב נפרץ, אבל שום דבר לא יכול היה לקלקל את הסקרנות כלפי העיר הזו. שמש יפה האירה את הסימטאות של אתונה ותהלוכה שמחה ליוותה אותנו כל הדרך אל בניין הפרלמנט, ואפילו הפגנה (קטנה יש לומר) פרו-פלסטינית ומרתיחת-דם במרומי המדרגות לא יכלה לקלקל את סיפור האהבה שהלך ונרקם פה עם העיר הנהדרת הזו.

אנחנו מביטים על האקרופוליס מלמטה וממשיכים לשכונת Plaka שלמרגלות האקרופוליס. מדובר בשכונה המפורסמת והעתיקה ביותר באתונה, היא גובלת בכיכר מונסטיראקי ובשוק הפשפשים וגם בשכונת פסירי (Psyri) הנהדרת. בעוד המתבגרים יצאו לקניות אחרונות במדרחוב Ermou, בעל הבית ואנוכי יצאנו לשוק הפשפשים מעוטר הגרפיטי, ובעוד בעל הבית מתפנק בתספורת ובתגלחת, אני התמקמתי מול פס האור לצילומי רחוב אחרונים.

משם לשוק הדגים והבשר, המיועד לבעלי לב חזק. תוצרת-ים טריה ונהדרת נפרסה על הדוכנים וביניהם עוברי אורח שעצרו לבחור את המרכיב העיקרי לארוחת הצהריים. אנחנו התיישבנו בצד אחד הדוכנים, הרמנו כוס אוזו אחרונה לחיים והזמנו צלחת טעימות מייצגת לפרידה מהעיר היפה הזו. בדרך לשדה התעופה, בעוד בעל הבית עסוק בענייניו - נפל דבר: בדצמבר הקרוב חוזרים לאתונה, בזוג, לחופשת חורף על רקע חגי האור, ועד אז: קליספרה אתונה.

טל-זהרה לביא, צלמת ולקטת חוויות. עוד טיולים בחשבון האינסטגרם שלה.