הייתם פעם בהודו? זה אולי לא יפתיע אתכם אבל מסתבר שהמדינה הזו מכילה בתוכה את "העיר הכי מטונפת בעולם". העיר דלהי היא תוהו ובוהו של ביוב פתוח וערימות אשפה עצומות. דלהי, עיר הבירה של הודו, היא המטרופולין ה-8 בגודלו בעולם מבחינת גודל האוכלוסייה, והשני בהודו (אחרי מומבאי) - במטרופולין דלהי מתגוררים למעלה מ-18 מיליון בני אדם. בארבע השנים האחרונות היא זכתה ברצף בתואר המפוקפק "עיר הבירה המזוהמת ביותר בעולם".
רק בשנת 2023 נסגרו בה בתי ספר ומכללות יום אחרי יום בניסיון להלחם בזיהום, אולם דלהי מתמודדת עם קו רקיע של הרי אשפה עצומים ברוחב של מספר קילומטרים וגובה של 6 מטרים.
ההרים הפכו כל כך גדולים עד שניתן לראות אותם מכל רחבי העיר. גושי הזבל העצומים מאיימים על המטרופולין בו מתגוררים עשרות מיליוני בני אדם. איכות האוויר בדלהי, על פי סקר של ארגון הבריאות העולמי שנערך בקרב 1,650 ערים וסקר של 7,000 ערים שנערך על ידי המכון להשפעות בריאות בארה"ב באוגוסט 2022, היא הגרועה מכל הערים הגדולות בעולם. התוצאה של זה היא שהמצב הפך כל כך קשה, עד שלתושבי דלהי יש סיכון מוגבר ללקות בחַסֶּמֶת הריאה (מחלת ריאות חסימתית כרונית) ועוד מחלות נוראיות רבות.
ג'אזיפור, בהלסווה ואוקלה הן שלוש השכונות שבהן נמצאות ערימות האשפה הגדולות ביותר בעיר. הכול נמצא שם בערימות האשפה העצומות הללו - משאריות מזון ועד פלסטיק שייקח לו מאות שנים להתכלות, מסוללות ועד פריטי לבוש.
בסך הכל, כ-10,000 טונות של פסולת מגיעות לשלישיית המגדלים בכל יום. כמובן שלא רק המראה שלהם מהווה בעיה, שנוצרה עקב היעדר מערכת מיון זבל יישומית באופן קפדני,אלא ש ההרים גם מסריחים והם כמובן מושכים מזיקים, זבובים וציפורים. במקביל, נתוני לוויין הצביעו על כך שההרים הם גם מוקדים לייצור מתאן, שנקרא גם גז הביצות והוא גז חממה הגורם להתחממות כדור הארץ.
תושבי דלהי, אשר נושמים לעתים קרובות את האוויר הגרוע ביותר בעולם, מחשיבים את אתרי הזבל הללו כמקומות אפוקליפטיים, אנדרטאות אפלות לכישלונותיה של הנהלת העיר והממשלה להתמודד עם הבעיה ההולכת וגוברת של אשפה וזיהום.
ללא שום מערכת מוקפדת של הפרדת אשפה בדלהי - הפסולת הרטובה ברובה אינה מופרדת משאר הזבל ונשארת להירקב. בזמן שהיא מתפרקת, היא מייצרת כמויות אדירות של מתאן. באתרי הזבל בג'אזיפור, הלסווה ואוקלה, אין מערכת לכידת גז, שיטה הנהוגה במדינות מפותחות, כלומר המתאן חופשי לעלות לאטמוספירה.
עוד על הודו
אנשים מגיעים לעיר הזו כדי למות - וחברי הכת הזו אוכלים אותם וושותים מהגולגולות שלהם
היעד שהישראלים הכי אוהבים בהודו הופך למלכודת פשע
"לדלהי יש רמות הפרדת פסולת גרועות מאוד, במיוחד עבור פסולת רטובה", אמרה בהראטי צ'טורוודי, מייסדת ומנהלת קבוצת המחקר והפעולה הסביבתית של צ'ינטאן, הפועלת בנושאי ניהול זבל בר-קיימא בהודו. "ברגע שזה מגיע למזבלה, העירייה תקועה: אין מה לעשות כדי למנוע ממנה לייצר מתאן, שגורם אז לכל השריפות והזיהום האלה".
היא הוסיפה: "אפילו האמצעים הפשוטים ביותר להפחתת מתאן אינם מופעלים בדלהי. אנחנו צריכים לעשות קומפוסט לפסולת הזו בקנה מידה גדול, אבל יש בעיה אחת גדולה - אין אדמה לעשות את זה. אין גם שוק לקומפוסט, אז אין תמריץ כספי לעשות שום דבר מלבד השלכת פסולת אורגנית".
ההערכה היא ש-כ-50% מהתוצרת שמגיעה לאתרי הזבל הללו היא מה שמכונה "פסולת רטובה" הכוללת קליפות של ירקות. בקיץ, הריח וכמויות החיות בהררי הזבל מגיעים לשיא, ואפילו קרו מקרים בהם המתאן הדליק שנוצר בהם מתלקח ויוצר תופת אש רעילה ומעופשת.
האנשים המתגוררים באזורים הקרובים לאתרים מתארים את חודשי הקיץ כ"גיהנום". מוחמד ריזוואן, בן 36, בעל חנות ליד אתר הזבל של ג'אזיפור, אמר שהתושבים הסמוכים אליו הם "האנשים הכי חסרי מזל בדלהי".
"צפיתי בהר הזבל צומח מערימת אשפה קטנה להר הענק הזה במהלך 20 השנים האחרונות," הוא אמר, והצביע על קיר האשפה המתנשא. "במהלך הקיץ זה עולה באש כל שבוע בגלל כל הגז ואז נהיה פה אפילו יותר מגעיל. אי אפשר לנשום וכולם חולים בגלל האדים והעשן שאנחנו צריכים לשאוף. זה מרגיש כל כך מסוכן לגור כאן אבל אין לי ברירה, כאן נמצאים הבית והפרנסה שלי".
מחטטי הסמרטוטים: הילדים שמתפרנסים מהרי הזבל
עבור אלפי "מחטטי הסמרטוטים" של דלהי, שמתפרנסים מטיפוס על הרי האשפה בכל יום כדי למצוא חומרים - כמו פלסטיק, זכוכית, חוטים או מתכות - שהם יכולים למכור בכמה רופי, שריפות המתאן יכולות להיות קטלניות במיוחד. למרות שזה לא חוקי להיכנס לאתרי האשפה, המנהג המסוכן הזה נמשך. כתבי הגרדיאן אפילו פגשו מחטטי סמרטוטים בני ארבע שעבדו באתרי הזבל, כשהם אוספים ומפרידים אשפה.
ריזוואן שייח' בן השבע סיפר להם שהוא מטפס על הר האשפה לפעמים פעמיים ביום - כדי לאסוף פלסטיק ומתכות למכירה, אבל הוא נאלץ לעבור דרך מסוכנת מלאה פסולת מזון, זכוכיות שבורה ומחטים משומשות. ביום טוב, הוא אמר, הוא ירוויח 150 רופי (6.5 שקלים), שזה מספיק כדי לקנות לעצמו לארוחת הערב ביריאני, תבשיל אורז שהוא הארוחה האהובה עליו.
"בקיץ זה יכול להיות מפחיד ומאוד קשה מאוד בגלל כל השריפות", אמר ריזוואן, "לפעמים אני לא רוצה לעלות אבל אני חייב. אבא שלי מת אז אני צריך להרוויח כסף".
כאשר כתב ה"גרדיאן" ביקר בכפר שמתחת למזבלה בהלסווה, התקיימה שם הלוויה של אדם בשנות ה-30 לחייו שעבד במקום ומת מבעיות בריאות וכליות. "זה קורה כאן כל הזמן, אנשים מתים צעירים מבעיות בריאות", אמר מוחמד אינסאב, בן 32, "אנחנו יודעים שאנחנו מורעלים מהמזבלה הזו אבל הממשלה לא עושה כלום והאשפה ממשיכה להגיע".