המסתורין סביב "השער לגיהנום" שבטורקיה סוף כל סוף נפתר, לאחר שבמשך אלפי שנים המקום היה אפוף בפולקלור ובסיפורים משונים. הפּלוּטוֹנִיוֹן בהייראפּוֹליס, המכונה גם "שער פלוטו", שער האדס או "השער לגיהנום", התגלה בשנת 1965 על ידי ארכאולוגים איטלקים, כשעל פי המסורת הרומית העתיקה - המערה באתר משמשת ככניסה לגיהנום. מדוע? כי כל מי שהעז לעבור דרך פתח המערה מצא שם את מותו.
המיתוס היווני העתיק לפיו "הנשימה של האדס" תהרוג את כל מי שעובר דרך "השער לגיהנום" קיבל הסבר מדעי המציג בדיוק מדוע בעלי חיים שעוברים דרכו נמצאים מתים. היוונים והרומאים הקדומים האמינו שמערת האבן המסתורית מתחת למקדש הייראפוליס מהווה שער כניסה לגיהנום, שם ממתין להם האדס, אל השאול, העושר ומעמקי האדמה.
בשנת 2013 המקום נחקר שוב על ידי ארכאולוגים איטלקיים בראשות פרנצ'סקו ד'אנדריאה, פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטת סלנטו, והם הגיעו למסקנות מפתיעות. השער הוא למעשה מערה קטנה, גדולה מספיק למעבר של אדם אחד, שמעבר לה יש גרם מדרגות היורד לעבר מאגר גז מסוג פחמן דו חמצני. הגז הקטלני בכמותו דולף מסדק עמוק בסלע שדרכו עובר זרם עז של מים חמים. החשיפה של בעלי החיים לגז הקטלני הזה מביאה למותם תוך דקות ספורות.
הרומאים האמינו שהגז נשלח על ידי פלוטו, אל השאול, כשהגיאוגרף וההיסטוריון היווני העתיק סטארבון הסביר בספרו בן 2,000 השנים, "גאוגרפיקה", כיצד זה עובד: "זהו פתח בגודל בינוני בלבד, גדול מספיק כדי שאדם יעבור דרכו, אבל הוא מגיע לעומק ניכר והחלל הזה מלא באדים וערפילים דחוסים כל כך עד שבקושי רואים את האדמה. כל בעלי החיים שנכנסים אל תוך הפלוטוניון מוצאים את מותם באופן מידי. אלו שמובלים אליו, נופלים ונגררים החוצה מתים. שחררתי שם ציפורי דרור והן מיד נשמו את נשימתם האחרונה ונפלו".
היחידים ששרדו את הכניסה למערה היו ה"גאלי", כוהנים סריסים שירדו אל הפלוטוניון לצורך הקרבת קורבנות. משום שפחמן דו-חמצני כבד מהאוויר, הוא מתיישב בשקעים באדמה - ולכן הכהנים לא נפגעו ממנו. ההמון הסיק מכך שהם חסינים מפני הגז בזכות "הגנה אלוהית", אך החוקרים טענו שזה היה גובהם של הכוהנים שסייע להם לשרוד במקום - שכן הגזים הגיעו רק לגובה שהיה נמוך מהם משמעותית.
עוד בנושא:
"השער לגיהנום": תיירים חוששים להיכנס למערה ממנה לא יצליחו לצאת בחיים
מה מצאו האנשים הראשונים שהעזו לרדת לבולען "באר הגיהנום"?
בזמנו הכמרים מכרו למבקרים ציפורים וחיות אחרות כדי שיוכלו לראות עד כמה קטלני האזור הסגור. המבקרים יכלו תמורת תשלום לשאול שאלות את האורקל של פלוטו - מה ששימש מקור הכנסה משמעותי למקדש. ראיות ארכאולוגיות מראות כי המזבח היה בשימוש כוהני ה"גאלי" עד למאה ה-4 לספירה, כש-200 שנים לאחר מכן האתר הושמד ע"י הנוצרים ולפתח המערה נגרם נזק בעקבות רעידות אדמה באזור.
בשנת 2018, צוות חוקרים בראשותו של פרופ' הרדי פאנז, גאולוג מאוניברסיטת דיסבורג-אסן הגרמנית אשר מתמחה בפעילויות וולקניות, ביצעו סדרה של בדיקות, בעיקר בדיקה של רמות הפחמן הדו-חמצני במקום. הפרופסור הגיע למסקנה כי התופעה מתחוללת בעקבות פעילות ערה מתחת לקרקע המערה, כפי שהסיקו בעבר, ושסדק עמוק מביא לפליטת כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני שנאגר בשטח המערה.
בבדיקות נמצא כי הגז בפנים המערה סמיך כל כך עד שהוא יוצר מעין אגם בעומק של כ-40 ס"מ. הפרופסור טוען גם שהזמן המסוכן ביותר להיכנס למערה הוא כשרמות הפחמן הדו-חמצני עולות בשעת השקיעה. בזמן הריכוז הגבוה ביותר של הגז הרעיל, אדם שנושם את האוויר יכול למצוא את מותו תוך דקה אחת בלבד. הוא הוסיף שבזמנו כוהני ה"גאלי" נהגו להוביל פנימה את קורבנותיהם, לרוב שוורים ועיזים - ונותרו עומדים על אבנים גבוהות כדי להימנע מנשימת הגז המסוכן - מה שמראה שגם הם ידעו שהמוות הוא לא באמת בגלל "הנשימה של האדס" אלא בגלל גזים בקרקעית המערה.