יצאתי להתאוורר בהר שכניה - האזור הכי יפה לטייל בו כרגע

כשהגליל העליון-העליון (כלומר זה שממש על גבול הלבנון) לא רלוונטי לטיולים בתקופה זו, וכך גם הגולן שאליו יש מי שמפחד להגיע, אחת האפשרויות היחידות שעוד נשארו לנו בצפון הארץ הוא הגליל התחתון. זה שעדיין מספק מספיק גובה והרים בשביל נוף, מספיק טבע ופריחה עונתית והמון אטרקציות ותיירנים שמשוועים למטיילים בתקופה כל כך מורכבת.

הגליל התחתון הוא אזור שיספק לכם את מנת הוונטילציה הרצויה, וגם אם זה נשמע לא נעים, או אולי לא מתאים לנפוש כרגע - מי שצריך התאווררות יוכל למצוא שם את כל מבוקשו. הפעם ניקח אתכם לאזור ספציפי במיוחד - רכס שכניה - שקרוי על שם משמרת הכהנים "שכניה" שישבה באזור הכפר כבול הסמוך במאה ה-3 לספירה.

הר שכניה (460 מטרים מעל פני הים) הוא חלק מרכס יודפת, ועליו "שוכנים" שלושה ישובים: שכניה, מנוף וקורנית - שלושתם שייכים למועצה האזורית משגב, שבה 35 ישובים קהילתיים, קיבוצים מתחדשים וכפרים ערבים. את ישובי משגב ("משגב חזק לבני הגליל", כתב יוסף בן מתתיהו על יודפת) ועוד שבע רשויות אזוריות: ראמה, נחף, כרמיאל, בענה, סאג'ור, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום, מאגד אשכול בית הכרם (על שם בקעת בית הכרם שמבדילה בין הגליל התחתון לעליון), שנולד בשנת 2014 כדי למנף את התיירות, המסחר, שמירת הסביבה והעסקים שכולם ניזונים אלו מאלו במרחב.

איתן עומר, שמנהל את ענף התיירות באשכול, אומר שלאזור יש שלוש חוזקות: טבע מרהיב של מצוקים ואתרים ארכיאולוגיים, אתנוגרפיה מגוונת שכוללת דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים וקולינריה רחבה, והוא צודק. קחו, לדוגמה את פסטיבל "בא לי גליל" שיזם האשכול בשילוב האוצר הקולינרי והמדריך אוהד רוט, שמתקיים בשני סופ"שים בכל שנה ויש בו 100 סדנאות של בישול ביתי שבו לומדים להכין מאכלים בלאדיים כמו מנסף בכפר בענה, או קובה אצל אום בילאל בכפר נחף. "הסיפור שלנו זה לא רק כסף אלא מפגש בין אנשים, והאתנוגרפיה היא כוח מרכזי. זו שליחות מעבר לתיירות, שאנשים יכולים לחיות פה ביחד", הוא מסביר על המרקם הייחודי באשכול.

ולמי שנפתח התיאבון, אז האשכול מפתח את התיירות במספר פרויקטים שכבר קורים, כמו "המטבח הכשר" שבו בשלנים/ות בכפרים ערבים קיבלו כשרות מרבנים מקומיים שלא מחמירים מדי, למשל "צהר". "יש כבר שלוש מסעדות כשרות באוהלים בדואים בישובים כמאנה, סלאמה ומג'ד אל-כרום", מוסיף איתן. פרויקט אחר שכבר קורם עור ושבילים הוא "שביל בית הכרם", שהוא שביל מרכזי של 130 ק"מ שאליו מתחברים 12 שבילים אזוריים בפרויקט משל עצמו בשם "שביל גרעין הכפר" המשלב את הקהילה שלידה עובר השביל. בקיצור, יש איפה לטייל, יש איפה לאכול - רק תבואו.

אז תיאבון יש, ולשם כך התחלתי את היום במקום מקסים שאתם פוסחים עליו משתי סיבות: א' הוא בתוך הכפר כאוכב אבו אל היג'א, שממש סמוך ליודפת. שנית, לא רואים אותו בעין על הדרך. אבל פנייה קטנה מזרחה (ימינה) מכביש 784 לכאוכב, תגלה לכם מקום מקסים בשם "אינקולינה" (Incolina). "הפירוש הוא 'על הגבעה' - שם הכפר שבו נולד בעלי באיטליה וגם שם המסעדה שהיתה לנו שם", מספרת סלעית אלאור, שלפני שנתיים את המקום למוצרי טבע ומרפא.

סלעית, נטורופטית מהישוב יודפת השכן שבו גם רוקחת את המוצרים, למדה רפואה טבעית, הרבליסטיקה, הומאופתיה ונתורופתיה. "גם במסעדה באיטליה היתה לנו פינה נטורופתית, והחלטנו ללכת על הכיוון הזה ולפתוח חנות בחירבה עזובה. ידענו שנעשה ממנה פנינה", היא אומרת. היא התחילה עם קוסמטיקה טבעית, ושמנים ואז עברה לצמחי מרפא. בחנות תמצאו מוצרי מזון ומרפא, כשהמוצר הכי פופולרי הוא לנשים שבאות לקנות ג'ל להבראת הנרתיק, "שטוב גם לפצעים וחתכים", היא מוסיפה. לדבריה, המקומיים בכפר לא הרימו גבה כש"היהודיה פתחה בכפר חנות, יש לי פה כבר חברות מקומיות שמספרות לי דברים אישיים, בעיות רפואיות ואפילו רופא הכפר נעזר בי". בימי שישי מתקיים ברחבה שוק של עבודות מסורת שמייצרות נשים מהכפר ויש גם מעדניית בריאות. סגור בשבת. ואל תשכחו לטעום את הפטאייר המעולה שהיא אופה.

זו תקופה מאוד יפה לטייל בה. אולי הכי יפה שיש, לפחות עבורי. הגשם שיורד מצמיח את העלווה הירוקה על הגליל ובכלל, והפרחים מתחילים להתגלות, בזה אחר זה, בזמנם האיטי הבלתי מתחשב. את הטיול המתוק הבא אי אפשר שלא לקשר למלחמה בעזה, למצב בארץ, למילואימניקים הגיבורים וכן, גם למוות שמלווה את חיינו בארץ הזו.

את המסלולון החמוד בישוב קורנית (המוכר כצמח טימין), הנושא את השם "הדרך של בן", יזמה יהודית אימו של בן סלע, לוחם בפלחה"ן צנחנים, שנהרג עם עוד שמונה חיילים במלחמת לבנון השנייה כשהוא בן 24 בלבד. עת השתחרר יצא לטייל בעולם וזו היתה אהבתו הגדולה. "הוא ספג את הטבע ואהב אדם", אומרת יהודית. בשלוש שנים שבהן טייל ביקר בהמון מקומות בעולם, כמו במונגוליה ואפילו צעד בטרק של הקמינו דה סנטיאגו שאורכו כ-800 ק"מ, שם הוא ניהל יומן מסע וכתב: "כשטיילנו נורא נהנתי מהשקט שמסביב, מציוץ הציפורים, מכל הירוק שמקיף אותנו ומההרים העצומים שתוחמים אותנו, פשוט תענוג. אתה לא חושב על התיק שאתה סוחב ולא על הכאב המעיק ברגליים, תחושת שיכרון של חופש והנאה מכל הנוף שסביבנו".

"בחרנו במשפט הזה כצוואה", אומרת יהודית שהנציחה ביחד עם בעלה יוסי את שכתב בנם במצפה, שבו מפת פסיפס של כל הישובים באזור. "היה לנו מאוד חשוב שלא ישכחו את בן ובחרנו בדרך הזו, שזו גם דרך הליכה וגם דרך חיים". הדרך שנסללה מכילה פינות ישיבה תחת גפני ענבים, שעון שמש מקסים, אזור לקמפינג עם מטבחון עם מים שבנה ערבי מהעיר עראבה השכנה ששמע על בן והתרגש, טאבון שטח ופינת פויקה שהקימו הוריו של בן ביחד עם הקהילה שהתגייסה לנקות, לעדור ולשתול עצי פרי שהמטיילים יכולים לקטוף. תוך הקמת פרויקט ההנצחה, גילה יוסי סלע ענק בצורת לב. "הוא מת בט"ו באב וזה עוד סמל", הוא אומר, "השביל אומנם הוקם ב2007 אבל עוד לא סיימנו אותו". "אתה מבין שהדרך של בן נמשכת?" מוסיפה יהודית, שתשמח לסייר איתכם בתיאום (050-6945588) וגם לתרומה עבור הסיור לתחזוקת המקום.

עדיין בקורנית, מסוף הדרך של בן, מתחיל שביל חדש בן כמה חודשים שהוא אגדה. או יותר נכון "שביל האגדות וההרפתקאות".

אילן פרוידנטל מהישוב יצר מסלול משפחתי קל ונעים בשמורת יער שכניה, היוצא מתוך שער ברזל בדמות ארז הלבנון. "לאורך השנים נפרצו שבילי טיול ביער פה, ולפני שנה החלטתי לשדרג את החוויה", הוא אומר. אילן לקח 18 אגדות ילדים ושילב בשביל. אתה פוסע בשביל במדרון ולפתע מוצא עץ אלון כשעליו שלט עם חידה ומתחתיו קופסת פלסטיק עם האגדה עצמה. ראשית, צריך לפתור את החידה ואז נמצא הספר שגם מגלה את התשובה למי שמתקשה וגם מאפשר לעצור קצת בצל ולקרוא. למשל: "בצריף ריק ביער עבות, מצאתי על שולחן שלוש צלחות. רק הדייסה שבקערה הקטנה היתה לי טעימה. מי אני?"

בין האגדות שפוזרו: סינדרלה, כיפה אדומה, אליסה בארץ הפלאות, גוליבר, פינוקיו ועוד רבות וטובות. "שילבתי במסלול את האגדות שגדלתי עליהן בילדותי", הוא אומר, "חלק מהספרים קניתי, חלק סיפקה הספרייה במימון הישוב". אורך השביל כ-400 מטרים, והוא מעגלי ומסומן בירוק. חמוד לאללה ומושלם למשפחות עם ילדים.

עדיין בטיולים, כל מי שטייל בעבר בהר שכניה מכיר את טיילת הר שכניה, שיש המכנים טיילת מנוף. היא מתפרסת על פני כ-1,500 מטרים ונסללה על ידי קק"ל בתכנון אדריכלית הנוף חנה לבנה. הטיילת נהדרת ומונגשת, יש בה פינות לעצירה, מנוחה ותצפית לדרום-מערב. אבל מה שמדליק בה בעיקר אלו ספסלים זעירים שטובים לישיבה שהקים עדן אוריון מקורנית, כחלק מספסלים שבנה לפסטיבל "מידברן". כחובב אסטרונומיה, שילב אוריון בספסל שלט עם מידע על כוכבי הלכת, והמחיש לאנשים את המרחקים בין כדורי הלכת השונים לבין השמש. אולי לא לשווא קוראים לו אוריון (Orion - קבוצת כוכבים)?!

המשכתי בטיילת שמסומנת בסימון שחור-לבן, ביחד עם קרן לויזון דוקטורנטית ללימודי תיירות בבן גוריון ומורת דרך מקומית, שלקחה אותי לאנדרטה לזכר שומר היערות ישראל בן זאב לויפר, שנרצח ב-1938 על ידי בדואים מקומיים - ממש אלכסנדר זייד גרסת עמק זבולון. מה שמעניין בסיפור הכמעט זהה שלו ושל זייד, הוא שרק ב-1990 נמצאו עצמותיו של לויפר מתחת לגל אבנים במערת שכניה הסמוכה, שניתן להגיע אליה מהטיילת (אבל לא בין נובמבר למרץ שכן שוכנים שם עטלפים מוגנים).

עדיין בטיילת, אל תחמיצו את גן הפסלים של רמי פלדשטיין ממנוף, ממש בכניסה לישוב. פלדשטיין פסל ואמן רב תחומי, שמתמחה בעבודות נופיות ואנדרטאות, כמו אנדרטת אסון המסוקים, הקים את גן הפסלים ב-2005. "חצי שבוע אני עושה רק אמנות שלא מועמדת למכירה, רק לשם אומנות", הוא אומר.

את הסלעים שמהם הוא מפסל דמויות וצורות, הוא מביא בדרך כלל מהר שכניה. "אני בוחר נושא, וכל עבודה מדברת על משהו אחר", הוא מסביר כשאנחנו פוסעים בין פסלי אבן הגיר הענקיים בגן. "בהקשר לטבח של ה-7 באוקטובר, הוא לקח גוש של 8 טון והפך אותן לאבנים שכמעט מתמוטטות ומפסל על הגוש פרחים, "כי זה הסמל הכי מיני שיש בטבע, כלומר יש אופטימיות בכאב", הוא אומר. "אין לי אתר אינטרנט, אין לי פייסבוק ואין לי כלום, יש לי את הפסלים ואני רק רוצה לפסל". תעשו לעצמכם טובה, עצרו את הרכב או את הרגליים בטיילת מול מנוף, והכינסו (ללא תשלום) אל גן הפסלים המרהיב, שהזכיר לי את "בזלתון", גם הפסלים של דגן שקלובסקי בעין כרמל.

צמוד, אבל ממש צמוד לגן של רמי, תמצאו משהו ממש מתוק. "ג'ונקולד" הוא מפעל קטן ליצור שוקולד שהקים ג'ון אלפורד, ני-זילנדי שהגיע למנוף ב-1982 ומתעסק בשוקולד מזה 30 שנה, לאחר שעבד כשף במלון וגם ניהל אחד. בשנת 2000 הוא פתח מפעל קטן לשוקולד, שבו עושה פרלינים וכדורי שוקולד במכונה.

בסיור החינמי מקבלים הסבר על השוקולד, על פולי הקקאו, מה הוא באמת שוקולד אמיתי ומה תפקידה של חמאת הקקאו, ומי שרוצה - רוכש (ואתם תרכשו). ג'ון מדגים איך השוקולד הופך לכדורי שוקולד במכונה, ואז אין ברירה ואתם קונים. "אנשים הכי אוהבים את הפקאן סיני מצופה בשוקולד", הוא אומר, ומרות שהוא מוכר בעיקר לרשתות שיווק, הוא ישמח להעביר סיור גם לאדם אחד שייכנס לממלכת השוקולד של צ'ארלי, כלומר ג'ון. 054-4724458, לא בשבת. והפקאן הסיני אכן חלומי.

לייצר שוקולד טעים זו אומנות, אבל עבור אומנות לשם האומנות פגשתי את שושי שושני, גם היא ממנוף, שביחד עם איילת צור מקורנית שמציירת על משי ובאקוורל, הקימו לפני שנתיים את "אומני הר שכניה", אחרי מיזם מוצלח של אומני הר גילון הסמוך. מדובר באיגוד של סופרים, דרך רקדנים ועד אומנים פלסטיים. "השאיפה שלנו שיכירו קצת ממה שיש פה", הן אומרות ומתכוונות לסדנאות ושת"פים אומנותיים. למשל, "מ(כ)חול" - שיתוף פעולה של איילת צור והדס האוזמן אגמון, רקדנית וכיאורוגרפית משכניה, שבה קבוצות יכולות לעבור סדנאות של ציור פוגש מחול. כשלוש שעות, 300 שקל לאדם.

אז קצת התמלאתי משוקולד ותמרים שאיילת הגישה לי בסטודיו שלה, ונכון שלא אוכלים מתוק לפני האוכל, אבל זה רק פתח לי את התיאבון. אז אחרי קורנית ומנוף נשאר לי רק לדגום את שכניה. הבית של אלונה הוכמן, AKA "אלונה לבנונה" הוא כנראה אחד היפים בישוב. הנוף שמשקיף מהחצר שלה אל בקעות סכנין והכרם ורכסי הגליל העליון שצפונים להן, גורם ללב שלך לחייך.

הוכמן היא צאצאית ליהדות לבנון, "שוויץ של המזרח התיכון", שעושה לנו בעיות בתקופה האחרונה. אמה ודודתה עלו ארצה מביירות בשנות ה-70 ופתחו כאן את מסעדת "מטעמי התאומות" המיתולוגית, שפעלה במשך 25 שנה והציעה את כל מה שהן גדלו עליו במולדתן - אוכל יהודי-לבנוני שכולל מאפים, ממולאים, סלטים ומה לא. אלונה מקיימת סדנאות בישול של האוכל שספגה בבית ומנסה להעביר מעט מהחיים שם, מעבר לגבול, את הסיפורים ששמעה, המטפלת הלבנונית שהגיעה אליהם בדרך לא-דרך ארצה והטעמים של המטבח היהודי הלבנוני, שהוא שונה מאוד מהמטבח הערבי האזורי. "זה אוכל שעושה קונוטציה של על-האש, אבל הוא בכלל מבוסס על המטבח הטורקי ומושפע מהצרפתי", היא מסבירה.

בסדנאות שאורכות כ-3.5 שעות (350 שקלים לאדם), תלמדו להכין מגוון מאכלים, בהם עלי מנגולד ממולאים, פטאייר בסבנח (תרד), קוסה מחשי (קישוא ממולא), עגבניות ממולאות ומאפה ממולא בגבינות מבצק עלי סיגר ועוד. בסיום הסדנה תשבו לאכול במטבח המושלם שלה, או שתצאו לחצר בליווי קפה, תה ועוגיות - הכל הום מייד. ואם מקודם הלב חייך, אז עכשיו גם הבטן תצטרף. 052-4435627.

הייתי חייב את הוונטילציה הזו - לצאת קצת לשטח, ללחוץ ידיים, להריח שיחי תבלין מהטבע, לפגוש אנשים שעוסקים בתיירות שקיבלו מכה לא קטנה כתוצאה מהמצב, לשמוע אותם. התיירנים הם הראשונים שנפגעים במשבר והאחרונים להתאושש. ככה זה בתיירות. תחום מסוכן שלא תמיד משתלם להתעסק בו. אבל כשזה בדם שלך, אין מה לעשות. אתה אבוד בתוך החיידק הזה, נושך שפתיים ומאמין שיהיה טוב.

והחבר'ה בהר שכניה חיים בדיוק בתפר שבין המון מפגשים ישראליים: ערבים-יהודים, דתיים-חילוניים, ו-וואלה יודעים להסתדר מצוין ויודעים שהם כאן ביחד בטוב וברע, אז עדיף כבר בטוב. איך אמר איתן, "האתנוגרפיה היא כוח מרכזי. זו שליחות מעבר לתיירות, שאנשים יכולים לחיות פה ביחד". אז איך אמר פעם מישהו, באתי לחזק ויצאתי מחוזק. עכשיו גם הזמן שלכם לחזק, וזה בסדר אם תרשו לעצמכם גם קצת להתנתק.