המדינה המוסלמית שמחבקת תיירים מ"ישראל ריפאבליק דֶמוֹקְרָאסִי!"

מזל שהבת של גנרל אברמוב נסעה ללמוד בפריז. מספרים שאבא, שהיה המושל הצבאי הראשון של סמרקנד מטעם השלטון הרוסי, התרשם עמוקות מתמונת השדרה הפריזאית ששלחה לו הילדה, והחליט שגם לסמרקנד מגיע שדרה כזאת. אברמוב בולווארד, ירוקה, אלגנטית ונקייה, מקדמת את פנינו אחרי חמש שעות וחצי טיסה ישירה מנתב"ג לסמרקנד שבאוזבקיסטן, שהחלה להפעיל חברת התעופה Qanot Sharq במאי השנה. אבל לא רק בולווארד אברמוב. כל העיר נקייה להפתיע, ועם כל שעה של היכרות עם האומה הזאת, מסתבר שהיא הספיקה לא מעט ב-32 שנות העצמאות שלאחר נפילת המשטר הסובייטי, עצמאות שחגגו כאן בחודש שעבר די בצניעות.

נחתנו בסמרקנד אחר הצוהריים. נמל תעופה מהניילונים. נפתח לפני שנתיים. בדרך למרכז העיר אנחנו חולפים על פני פסלו של אמיר טימור, אבי האומה ומייסד האימפריה האגדי של אוזבקיסטן במאה ה-15. אנחנו עוד נפגוש אותו הרבה. הוא חי 69 שנים, גיל מופלג במונחי התקופה, והשאיר אחריו מפעלות רבים. שושלתו, ששלטה במרכז אסיה במאות ה-14 עד ה-16, הותירה אוצרות, "מאסטרפיס של יצירה תרבותית איסלמית" כהגדרת אונסק"ו, וכבר בערב הראשון אנחנו מתוודעים למרהיבה שבהן. כיכר רגיסטאן.

המקום הזה מעורר השתאות. קומפלקס המבנים אדיר המימדים, מואר בלילה באופן שמקנה לו עוד יותר עוצמה ויופי. זהו מקבץ של שלוש מדראסות (קולג'ים דתיים). הראשונה נבנתה במאה ה-15 על ידי אולוג בק מירזה, נכדו של אמיר טימור. השתיים האחרות נבנו במאה ה-17. הכתלים מחופים במוזאיקות טורקיז בתצורות גיאומטריות יוצאות דופן ביופיין. הטורקיז ילווה אותנו בכל מבני הציבור והפולחן של שושלת טימור בעריה הגדולות של אוזבקיסטן.

למחרת בבוקר אנחנו חוזרים לחקור את רגיסטאן לאור יום. פנים המבנים מעוטר בפאר רב עוד יותר. במאדרסה Tilya-Kori העיטורים מצופים בזהב ועולים על כולם קישוטי המיחראב - הגומחה שפונה למכה, ופנים הכיפה, שמתאר את מעגל החיים. ברחבה העצומה בלב המדראסות יש קבר גדול אחד. מי זכה לכבוד הזה? לא קיסר ולא סולטן. זהו קברו של הקצב, שסיפק את הבשר למאסטרים שבנו את אחת המדראסות במשך 14 שנה, סוג של ספונסר תקופתי. אם מחשבים את היקף התרומה, פייר, מגיע לו.
טיול רגלי מרגיסטאן אל מסגד ביבי חאנים מוביל על פני 1,200 מטרים של גנים ושדרה יפה, שתחומה בחנויות מזכרות, רקמות וכלי קרמיקה.

את מסגד ביבי חאנום (Bibi Khanum) בנה אמיר טימור לכבוד אשתו היפה והאהובה, שגם קבורה שם. זה היה המסגד הגדול ביותר במרכז אסיה במאה ה-15, עם מקום ל-10,000 מאמינים, כראוי למיקומו המרכזי על דרך המשי.

כמו לפי הזמנה, בשלב שבו כבר היינו זקוקים לקצת יותר חומר מאשר רוח, הופיע, צמוד למסגד, סיאה בזאר, השוק הגדול של סמרקנד, 700 שנה של מסחר, שופינג ואקשן חברתי.

גם ביבי חאנום היתה עפה על חנויות הטקסטיל של סיאה בזאר. קוראים לה סוּזַאנֶה, לעבודת הרקמה האוזבקית הנהדרת. בולטים בה הרימונים, סמל לאושר ופיריון. נהוג לומר שאם הרימונים יפים סימן שמי שרקמה אותם מאושרת בנישואיה. אם הרוקמת היתה מרוצה פחות, ייראו הרימונים שלה כמו עגבניות. דוכני כלי הקרמיקה בסיאה בזאר הציעו מבחר מסחרר ובמחירים מצחיקים. באגף הפירות היבשים השופע כל טוב מצאנו את סנג'אר, שידע עלינו הכל:
"בנימין נתניהו...פריים מיניסטר...בִּיפוֹר הִים נפתלי בנט, פריים מיניסטר... ישראל ריפאבליק דֶמוֹקְרָאסִי!"
איך אתה יודע?
"אִינְטֵרֵסְטִי", הוא אומר. שאפו על ההתעניינות. וגם על הצימוקים. אצל סאנג'ר טעמנו לראשונה את הצימוקים האוזבקיים הנפלאים.

ב"בית התה ביבי חאנים" אכלנו את הפלאף הראשון - סוג של מאכל לאומי. שכבות מוקפדות של אורז - אחת, גזר צהוב, צימוקים וגרגרי חומוס - שתיים, בשר בקר - שלוש. טעים! 11 שקל למנה נדיבה ביותר.

עוד אתר חשוב ומרשים ביותר הוא המאוזוליאום של אמיר טימור. טימור בנה אותו עבור נכדו מוחמד סולטן, שמת בגיל צעיר, ושנתיים מאוחר יותר נקבר בו טימור עצמו ובהמשך כל בני השושלת. מי שמתעניין באדריכלות לא ידלג על מתחם Shahi-Zinda - מקבץ של 20 מבנים ואתרי קבורה מרהיבים ביופיים, על פי האגדה מקום קבורתו של קוטאם אבן עבאס, בן דודו של הנביא מוחמד.

סמרקנד משמרת בקפדנות את עברה אבל מיישרת קו עם מגמות עכשוויות. כשהשמש שוקעת וחם פחות יוצאים בני סמרקנד לפוש ב-Silk Road Samarkand Turistic City. זהו מתחם בונבוניירה תיירותי, מעין פארק אתנוגרפי, שמדמה עיר מדיבאלית עם שערים, כיפות, גשר מעל ערוץ מים ציורי, חנויות ומסעדות. מאוד תיירותי ומלאכותי, אבל בכל זאת מפגיש את התייר עם האמנים המקומיים, וגם עם תושבי סמרקנד, שבאים במיטב בגדיהם, ילדיהם וזוגות האוהבים שלהם, לטייל ולהצטלם. כדאי להיכנס אלHamida Inoytova art fashion, חנות יוקרה לתלבושות מסורתיות לחתונות ואירועי פעם בחיים, שבבית המלאכה הצמוד אליה אפשר לצפות בעבודת הריקמה וגם להתנסות בה.

כמה עובדות מעניינות על אוזבקיסטן וכמה טיפים לתייר המזדמן:
- במסעדות לא מוגשים סכינים. אם תרצו תבקשו ולפעמים אין. איך חותכים את הבשר? לא ברור. בכף.
- אוזבקיסטן זולה. מאוד. מחיר סים מקומי של 6GB - כשני דולר. מחיר קילו ענבים מצויינים - 1 דולר.
משכורת חודשית ממוצעת שמספיקה למשפחה של 4 נפשות: 600-500 דולר. הרוב גרים בבית משלהם.
- יעד חופשה מועדף על האוזבקים? טג'יקיסטן השכנה. "טבע הררי נהדר והמון אגמים. שווייץ של מרכז אסיה".
- מחיר נסיעת מונית של כעשר דקות ויותר בטשקנט - 2 דולר גג. ארבעה נהגי המוניות שהסיעו אותנו בטשקנט במסע דילוגים לילי בעזרת אפליקציית Yandex Go היעילה, היו בלי ספק נהגי מירוצים.
- כמעט כל מי שפגשנו בדרך, ממורה דרך ועד מלצר, הגיש בקשה לגרין קארד. על פי סקר של סוכנויות התיירות המקומיות אוזבקיסטן נמצאת בראש רשימת הזוכים בגרין קארד מבין מדינות האזור - סך הכל 5,500 לשנה. מספר הזוכים אצל השכנה טורקמניסטן - 1,313 בלבד.
- הגברים המסוקסים במדים המגוהצים, שניצבים באתרי התיירות הם משטרת התיירות - מהגשת עזרה ראשונה ועד מציאת אבידות, וצילומי סלפי עם כל מי שמבקש כמובן.
- אחרי כמה ימים באוזבקיסטן מסתבר שהמילה נורמלי פירושה - טוב. נהג הוואן שואל אותי אחרי הארוחה: "נרמל?". נרמל מאוד. פקיד הקבלה במלון על החדר: "נרמל?". פחות נרמל.
כמעט שלא ניתן להשיג משקאות דיאט. קולה זירו - נדיר.
- קל יותר להחליף דולרים מאשר אירו.
- מה מנשנשים עם בירה? אבני יוגורט. כדורים לבנים וקשים עם תיבול מגוון, שנראים כמו כדורי הנפתלין שסבתא שלי היתה שמה בארון בגדי החורף.
- סיפרו לנו שאין כמו מתיקות המלונים של אוזבקיסטן. אכן אין.

הרכבת המהירה והנוחה מאוד, מובילה אותנו מסמרקנד לבוכרה. מבין עריה הגדולות של אוזבקיסטן בוכרה היא זו שנכנסת ללב. נעים לשוטט בעיר העתיקה היפה שלה. במרכזה בריכת מים מוקפת עצי תות ובתי קפה. ברחוב לאבי האוס כדאי להיכנס אל בית המלאכה לבובות ולבית בן ה-200 שנה, שבו משמרים בציפורניים את תולדות הקהילה היהודית של בוכרה.

בסמוך נמצא החמאם של הגברים. מחיר מסאז' מצויין של שעה כולל סקראב בדבש וג'ינג'ר - כ-110 שקלים. החמאם של הנשים צמוד למונומנט ההיסטורי המרכזי של בוכרה, בלב העיר העתיקה: מינרט קאלון. המאסטרפיס הארכיטקוני, שגובהו 46 מטרים, נבנה במאה ה-12 כדי לקרוא למאמינים לתפילה וגם שימש כמגדל תצפית ושמירה, והיה ככל הנראה המבנה הגבוה ביותר במרכז אסיה באותה תקופה. הוא הרשים כל כך את ג'ינג'יס חאן עד שפקד לא לגעת בו בעוד חייליו מחריבים את העיר. ברצועות היפות המעטרות אותו נעשה לראשונה שימוש באריחים הכחולים, שכה מאפיינים את האדריכלות הטימורית.

הביקור אצל צייר המיניאטורות, מאסטר דאוולאט טושב, מתחיל במטבח של אשתו, סלומה. אנחנו מוזמנים להפשיל שרוולים וללמוד איך מקפלים את כיסוני המַנְטוּ הממולאים בבצל ודלעת, שנאכל כמנה ראשונה בארוחת הצהריים. בעוד המנטו הולך לאידוי, אנחנו עולים לסדנה של דאוולאט בקומה השנייה. כל בני המשפחה הם אמנים. עבדולה, בנו בן ה-13, מכין את הרקעים למיניאטורות. בתו סרווינוס מציירת. גם בעלה, גם הדוד שלהם. רק סלומה מבשלת, אבל מה שיוצא מהמטבח שלה הוא לא פחות אמנות. המנטו היה נפלא, אבל מרק ה- Kuza Shurva (מרק בשר וירקות שמתבשל בקדירת חרס) היה השוס.

בית האמנים המשפחתי בעיר העתיקה של בוכרה היה בעבר קאראוואן סאראי - אכסנייה לשיירות דרך המשי, והן מתוארות במיניאטורות העדינות הססגוניות של בעל הבית. אפשר להזמין ביקור שכולל מאסטר קלאס עם דאוולאט וארוחה של סלומה. מומלץ בחום.

לפני שאנחנו נפרדים נחשף הקשר הישראלי של דאוולאט. מי שעזר לו להקים את הגלריה שלו הוא אחד משלנו, האמן סעיד אבו שקרה, מהגלריה לאמנות אום אל פאחם, שגם הציגה תערוכת עבודות של דאוולאט.

Davlat Toshev, רח' Arabon מס' 10. Center for Applied Arts "Ustos shogird".

במרחק נסיעה של שעה מהעיר, במחוז Gijduvan, נמצא מוזיאון הקרמיקה, הרקמות והשטיחים של עבדולו נארזואייב. נארזואייב מוביל אותנו על פני הנכסים של משפחתו, עם אנגלית שוטפת וטאץ' שיווקי - כלי הקרמיקה העתיקים והחדשים, סדנת הרקמה ששלוש נשים טורחות בה על הנולים, הסוזאנה היפהפה שעשתה סבתא, וסדנת הקרמיקה שבה מדגים לנו בנו את העשייה. קיר התהילה המשפחתי מלא בתמונות עם ידידים - פוטין וארדואן סוקרים את הסוזאנֶה שמציגה להם אחותו בכנס בינלאומי בסמרקנד בשנה שעברה. גם הילארי קלינטון על הקיר. ביקור במוזיאון וארוחת צוהריים ליחיד: 15-10 דולר. מאסטר קלאס בקרמיקה - 10 דולר לאיש, ויומיים אחרי תקבלו את הכלי שלכם למלון. Gijduvan Cramics Museum - Abdullo Narzullaev

האחוזה של אקמאל נוחיטדינוב במחוז Gala Osiyo, בחבל בוכרה, מרשימה ביותר והמארחים מסבירי פנים. בעל הבית הוא מאסטר בייצור מסורתי של הנייר הבוכרי ואמן גילוף בעץ. הוא מדגים לנו את ייצור נייר המשי ובסדנה של אשתו, מעצבת הטקסטיל, אנחנו מתוודעים אל טכניקות הריקמה במחט ובוו ולתבלינים והפירות המשמשים לצביעת החוטים. המשפחה קיבלה מהממשלה את האדמה לעשר שנים, בנתה עליה את הבית ואת בתי המלאכה ובמשך 10 שנים לא תשלם מיסים. בתמורה היא משמרת ומציגה את המלאכות המסורתיות של בוכרה. את ארוחת הצוהריים מבשלת אשתו של אקמאל בחצר. פלאף מצויין במרחשת הגדולה, וסמסה במילוי דלעת בטנדור האבן. המתחם כולל גם מלון, ואם תבואו תקבלו סיור במקום וארוחת צהריים במחיר 10-15 דולר ליחיד. Naqshband Craft Center & Hotel

אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית נעימה ומאירת פנים. לא מובן מאליו. ברחובות עריה נראים שני טיפוסים של נשים: אלה בלבוש המערבי ואלה שעוטות חיג'אב ועטופות מכף רגל ועד ראש. בימי שלטונו של הנשיא הראשון, איסלם קרימוב, נאסר על נשים לעטות חיג'אב ולהתעטף. נראה שמה שנדמה בעינינו כהקצנה דתית וצמצום החופש האישי הוא ההיפך עבור האוזבקים. "בחוקה שלנו אוזבקיסטן היא מדינה חילונית בהגדרה", מדגישה עזיזה לאטיפובה, המדריכה שלנו בסמרקנד. "קרימוב אסר על נשים להתעטף מסיבות פוליטיות וטרור המתאבדות, שהגיע מהשכנה אפגניסטן. ב-2017 הנשיא השני, מירזאייב, התיר לעטות חיג'אב. זה חופש פולחן". "בימי הנשיא הראשון המדינה היתה סגורה", הוסיף נורידין ידגרוב, המדריך שלנו בבוכרה. "עכשיו היא פתוחה. התקדמנו מאוד. ממדינות רבות אפשר להיכנס לאוזבקיסטן בלי ויזה. הרבה נוסעים לחו"ל ללמוד, נאסרה העסקת ילדים ויש חופש פולחן מלא. לילדים מתחת לגיל 16 כבר מותר להיכנס למסגדים".

בניגוד לסמרקנד ובוכרה ההיסטוריות, טשקנט היא עיר מודרנית. רחובות רחבים, פארקים יפים. ברובע החדש Tashkent City כבר מתנשא מלון הילטון לגובה עצום ובסוף השנה ייפתח הקניון המפואר. דירת סטודיו בפרוייקט עולה 150,000 דולר, מחיר בשמיים במונחים מקומיים. אבל אנחנו באנו בשביל דברים אחרים. "מרכז הפלאף של מרכז אסיה", למשל. איזה מקום!

בחלל ענק מתרוצצים עשרות טבחים ושוליות סביב מרחשות ענק, שבוחשים בהן את מנת הדגל - הפלאף. פה מקצצים את הבשר, שם מערבבים הררי אורז ברוטב כהה, וגדודים של מלצרים נושאים מגשי ענק עם עשרות צלחות אל אולם המסעדה העצום הצמוד למטבח הפנטסטי הזה. היא מלאה עד אפס מקום. הפלאף היה נהדר, אבל הסיור ב"מטבח" היה מכת המחץ. מחיר מנה אישית נדיבה של פלאף - 12 שקלים.

אם עדיין לא שבעתם ממסורת איסלמית אוזבקית - לכו לראות את הקוראן העתיק במסגד Barak khan שנכתב על יריעות עור ענקיות ונחשב לאחד העתיקים בעולם. ממול תוכלו להתרשם מיופיו של קומפלקס Hasti Imom ולקנות צעיף משי או פיגורינות צבעוניות בבזאר הקטן והאיכותי שבו.

אבל היי, הגיע הזמן לצ'ורסו בזאר! עם כל הכבוד לבזארים הנהדרים של סמרקנד ובוכרה, הבזאר של טשקנט לוקח, לפחות בגודל ובהיקף התכולה. הוא ממוקם תחת כיפה ענקית וגם מקיף אותה במאות דוכנים וחנויות. שימו לב: איזור הטקסטיל סגור בימי שני בכל הבזארים במדינה! חובבי קולינריה: עלו ישר לקומה השנייה אל דוכני הפירות היבשים והתבלינים. אם אתם חובבי שווקים, פנו חצי יום לשוק הזה, לא פחות.

המטרו של טשקנט לא רק יעיל ומצוחצח. יש לו תחנות נושאיות שהן נכס תרבותי. אחת המעניינות מוקדשת לעידן החלל הסובייטי, עם דיוקנותיהם של הקוסמונאוטים הרוסיים, יורי גאגארין וולנטינה טרשקובה. תחנה אחרת מוקדשת לענף היצוא המיתולוגי של אוזבקיסטן - הכותנה. מנורות מסוגננות בצורת פקעות הכותנה הלבנות סדורות בטור לאורך הרציף. כדאי לראות וגם לחוות נסיעה.

ביום האחרון שלנו באוזבקיסטן לקחו אותנו ל-Magic City Park. "חשבתי שאני בא לשער הכניסה לדרך המשי והגעתי לדיסנילנד", קונן מישהו. פארק השעשועים הדיסנילנדי כולל טירת אגדות, סמטאות מפונפנות עם תא טלפון לונדוני אדום, מונית ניו יורקית צהובה, סלון המערב הפרוע ששמו Texas, אקווריום, מתחם משחקים גדול לילדים, חנויות, ומסעדות עם שמות כמו Feed Up ו-Max Way, כשבכל פיסת קיר פנויה נתקע לך בעין הלוגו של פפסי. תושבי טשקנט וילדיהם כנראה אוהבים על העיר הקסומה הזאת. magiccity.uz אנחנו נשארים בצ'ורסו בזאר!

אוזבקיסטן מרתקת ואין כמותה גם לשופינג! ובזול! צעיף משי (חובה. הם יפהפיים); סוזאנֵה (לא חייבים ממשי ב-200 דולר, גם אלה מהכותנה נפלאות); חצי קילו צימוקים; חצי קילו רצועות מלון מיובשות; חותמת לחם, מתנה למי שאופה לחם בבית; כמה קערות קרמיקה (הם אורזים אותן ממש טוב). טוב, די. אין יותר מקום במזוודה.

הכותבת היתה אורחת משרד התיירות של אוזבקיסטן