פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו: המדינה המוסלמית שרוצה את הישראלים

      כמה כיף לגלות מדינה שעוד לא מפותחת מספיק תיירותית, שלא תמצאו בה עומס מבקרים, שהיא מרתקת מבחינת האטרקציות שהיא מציעה, וגם זולה. זוהי בדיוק אוזבקיסטן שבמרכז אסיה, שנפתחת לישראלים עם ביטול הצורך בוויזה וגם עם טיסות ישירות

      והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו: המדינה המוסלמית שרוצה את הישראלים

      אתה נוחת בשדה תעופה לא מוכר לראשונה בחייך, וממש לפני שגלגלי המטוס נוגעים במסלול אתה מזהה כמה דמויות אדם מחזיקות רובה-ציד ומכוונות לירות. "קצת הזוי ומפחיד", חשבתי לעצמי, "בכל זאת מדובר במדינה שעד לא מכבר עוד היתה כבולה בשלשלאות רוסיות". רק כשגלגליו של המטוס בישרו על "טאצ'-דאון" מוצלח, הבנתי שאלו בעצם דמויות קרטון שנועדו להפחיד ציפורים, לבל יפריעו לציפורי-המתכת לנחות בשלום. ברוכים הבאים לאוזבקיסטן - המדינה הכי מפתיעה שיש.

      היא שוכנת במרכז אסיה, על דרך המשי, אין לה מוצא לים והיא מוקפת כולה במדינות עם סיומת "סטן" (בפרסית "מקום" או "מדינה") שגם להן אין מוצא לים פתוח. יש רק עוד מדינה אחת בעולם עם נתון גיאוגרפי כזה - ליכטנשטיין. את העצמאות שלה קיבלה אוזבקיסטן ב-1 בספטמבר 1991 עם התפוררות הגוש הסובייטי, ומאז שלט עליה נשיאה הראשון והבלתי מעורער - אסלאם קרימוב - עד שב-2016 החזיר נשמתו לאללה, ומי שירש אותו הוא ראש הממשלה שלו - שבקט מירומונוביץ' מירזייאיב. בניגוד לתדמית המוסלמית של מדינתו, ובניגוד לרוחו של פוטין, מירזייאיב קורץ למערב והחל במדיניות הרבה יותר חופשית של כלכלה, פיתוח ותיירות מאשר קודמו, וכמי שהיה אמון על הממשלה הוא נכנס לתפקיד הנשיא חם ומיומן, ממש כמו לחם אוזבקי שיוצא מהטאבון. והמערב? המערב מחבק אותו בשתי ידיים, בטח ארה"ב, שלה אחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים בעולם במרכז אסיה, העוזרים לה לשלוט באפגניסן ועירק.

      במסגרת העדפת המערב והבנה כי התיירות תביא לצמיחה כלכלית ורווחה לתושבים, ששכרם הממוצע עומד על 200 דולרים לחודש, ביטל בחודש פברואר השנה סגן ראש הממשלה, ומי שהיה בעברו גם שר התיירות האוזבקי, עזיז עבדוחכימוב, את הוויזה לתיירים משבע מדינות, בהן גם ישראל, ופתח את הגבולות עם השכנים. מה שאומר, שאלפי המוצ'ילרים הישראלים שמשתמשים בשירותי אוזבקיסטן איירווייס כדי להגיע למזרח, יוכלו גם להישאר בה כמה ימים ולגלות את המדינה המפתיעה הזו.

      "בתקופת קרימוב המדינה היתה כושלת וכל השינויים בה קרו לאט כמדיניות מכוונת של השלטון, וזאת כדי לשמור על יציבות שלטונית, בטחונית ודתית אחרי העידן הקומוניסטי", מסביר אדי שפירא, שגריר ישראל באוזבקיסטן. לדבריו, נוצרה סטגנציה כלכלית-חברתית ומחסור באליטות ובשכבות המשכילות שעזבו את המדינה. "אבל מירזייאיב, הנשיא החדש ששימש כראש ממשלה כ-12 שנים, רק חיכה להיכנס לנעלי הנשיא המנוח ולהתחיל עם הרפורמות, כשכל האמצעים כשרים כדי לשפר את המצב הכלכלי, ולכך מגייסים גם את התיירות", הוא מוסיף.

      וביטול הוויזה כבר נותן את אותותיו. במחצית הראשונה של 2018 כבר ביקרו באוזבקיסטן כ-4,000 ישראלים - פי שניים מהתקופה המקבילה אשתקד, כמו גם כ-3.5 מיליון תיירים מכל העולם. בנוסף, העונה החמה במדינה היא דווקא בין ספטמבר לנובמבר, אז מצטנן מזג האוויר ויותר נעים לטייל בה מאשר בקיץ הלוהט, ועל כן מצפים באוזבקיסטן לעבור את רף הארבעה מיליון תיירים עד סוף השנה - עלייה מזהירה של כמעט 100 אחוזים מ-2017.

      טשקנט אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      לא קשה להתאהב בה. אוזבקיסטן (צילום: זיו ריינשטיין)
      טשקנט מלון אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      בנייה סובייטית מסגירה את עברה של המדינה. מלון "אוזבקיסטן" בטשקנט (צילום: זיו ריינשטיין)

      הנסיעה ברחובותיה של טשקנט, עיר הבירה שבה כ-2.5 מיליון תושבים מתוך 30 מיליון בכל המדינה, טורפת מיד כל סטיגמה שאולי תהיה לכם, או לפחות היתה לי, על מדינה לא מפותחת, אקס-קומוניסטית ומוסלמית. לא תראו בה כמעט עוני או לכלוך ברחובות, אלא שדרות רחבות לצד בניינים גדולים מהתקופה הקומוניסטית ומונומנטים שמאדירים את האזרח המקומי ותעוזתו, המוכרים ממדינות ברה"מ לשעבר. ויש גם מלון (אחד אומנם) ברמת חמישה כוכבים ("הייאט"). הרחובות מקושטים בצמחייה ועצי ירק נעימים לעין, ועל הכביש נעות מכוניות פיאט ישנות לצד אלפי שברולטים חדישות שמיוצרות במפעל של החברה במדינה. למעשה, כל מכונית שלישית שם היא שברולט. אבל מי צריך מכונית שכמיטב המסורת הרוסית, גם לטשקנט יש "סאבוויי" משלה וסיבוב בין תחנותיה המרשימות והמיוחדות, הוא חוויה בפני עצמה.

      אז השדרות יפות ונעים לנסוע בהן, אבל מה שחסר בטשקנט הן רחובות קטנים וסמטאות לשיטוט ומפגש עם האוזבקי המצוי, שכמעט ואינו דובר אנגלית. רוסית, דווקא בשפע.. אין מקומות רבים שניתן לטייל בהן ברגל או לאורך חנויות כאלה ואחרות, אבל אם כבר אז כדאי לנסות את רחוב מטבואוטצ'ילאר (Matbuotchilar), שבו גם קניון וגם כמה חנויות כמו ה"זארה" המקומי (Zarafshan) וגם אמני רחוב שמציגים את עבודותיהם ומזכרות של שוק פשפשים, כמו מטבעות מהתקופה הקומוניסטית.

      אבל את מנת השופינג החופשתית שלכם כדאי לעשות בבזארים הגדולים של טשקנט. יש לה שניים כאלו, לעיר, אבל המוכר והגדול שבהם הוא "בזאר צ'ורסו", שעבורו כדאי לפנות לכם בשקט חצי יום. יש כאן הכל - מהלחם האוזבקי הטעים שאופים לכם מול העיניים, דרך הפירות והירקות הכי צבעוניים וטעימים שתטעמו, עבור בבגדי ילדים ומשחקים וכלה, איך לא, בפירות יבשים על סוגיהם הרבים. למעשה, קומה שלמה שבה פירמידות סימטריות של פיסטוקים, שקדים, צימוקים, אגוזי מלך וכמובן המשמש האוזבקי המפורסם. המקורי. שום דבר שתטעמו שם לא דומה בטעמו ובטריות שלו למה שאתם מכירים משוק לווינסקי או מקום אחר שמכבד את עצמו מבחינת פיצוחים. מעניין היה לדעת, שהאוזבקים לוקחים את הגלעין של המשמש, חורצים אותו וקולים במלח. מה שמתקבל זה גרעין טעים להפליא, דומה בטעמו לשקד קלוי. מי ידע שלגוגו יש עוד תכלית מעבר למשחק בקופסת נעליים. והמחירים? חצי קילו של כמעט הכל ב-4-3 דולרים. בדיחה. תכינו מקום במזוודה.

      מבחינת אטרקציות, חובה לבקר במסגד הלבן, המוכר גם כ"מינור". הוא אומנם די חדש בשטח ונבנה רק ב-2014, אבל מדובר בפאר היצירה המוסלמית של העיר. המסגד הוא יוזמה של הנשיא קרימוב, ונבנה כולו בשיש לבן (ומכאן כינויו). הוא משלב בנייה מסורתית ומודרנית כאחד, ויכול להכיל כ-7,000 מתפללים. כדאי לבוא מעט לפני השקיעה ולקבל זוויות וצבעים מדהימים, עת החמה שולחת קרניים כתומות על המבנה הלבן והמואזין קורא לגברי העיר להתקבץ ולזכור שאין אלוהים מלבד אלוהים.

      תחנת רכבת תחתית סאבוויי טשקנט אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      מסורת סובייטית של תחנות רכבת תחתית מיוחדות. הסאבווי של טשקנט (צילום: זיו ריינשטיין)
      פירות יבשים שוק "בזאר צ'ורסו" טשקנט אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      תקדישו לפה לפחות חצי יום. פירות יבשים בבזאר צ'ורסו בטשקנט (צילום: זיו ריינשטיין)
      המסגד הלבן מינור טשקנט אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      נבנה ב-2014 כולו משיש. המסגד הלבן "מינור" (צילום: זיו ריינשטיין)

      החוויה של חיווה

      שעה ו-20 דקות טיסה מטשקנט, ינחיתו אתכם בעיר אורג'נץ' (Urgench) שבמערב אוזבקיסטן. למה כדאי להגיע לשם? כי 20 דקות נסיעה ממנה נמצאת העיר שאסור להחמיץ - חיווה (Khiva). זוהי עיר שהוקמה ב-712 לספירה על ידי המוסלמים ששלטו בה, ואחריהם בנו בה גם המונגולים, הפרסים וכמובן הרוסים. עיקר הפאר של חיווה הוא במדרסות, המסגדים והמינרטים שלה, ובסך הכל כ-50 מונומנטים מרהיבים ביופיים מתקופות שונות. מבט אחד בחומה שלה, ולא קשה להבנין מדוע הוכרזה ב-1990 אתר מורשת עולם של אונסק"ו.

      חיווה מחולקת לעיר חיצונית ועיר פנימית ("איצ'ן קאלה"), שבה עיקר העניין. אחד המבנים המרשימים בה הוא המדרסה של מוחמד חאן, שבה גרו ולמדו נערי העיר את תורת האסלאם. כיום הפך המקום למלון בוטיק מתוק שלו 78 חדרים. המחיר ללילה בחדר רגיל לא זול יחסית למדינה - החל מ-570 אלף סום (המטבע המקומי) שהם כ-70 דולרים. בסמוך לו, נמצא "קאלטה מינור" (Kalta Minor), שפירושו "המינרט הנמוך או הלא גמור", והוא אחד מ-18 מינרטים בעיר. בנייתו שהחלה ב-1851 לא הושלמה עקב מות השליט המקומי, אבל עדיין הוא מרהיב בעיטורים הכחולים-חומים-לבנים שבו. מעל לכל המינרטים והמבנים המסוגננים של חיווה, מתנוסס המינרט "אסלאם קודג'ה" (Islam-Khodja) שהוא הגבוה באוזבקיסטן ואחד המרשימים בה. ניתן לטפס את 118 המדרגות שבו ולהשקיף לעת שקיעה על יופיה של חיווה הנצבעת בזהב.

      אתר מרשים אחר הוא קברו של פחלאבן מחמוד, משורר אמן ומתאבק בלתי מנוצח שהפך לאגדה מקומית. פחלאבן נשבה על ידי מלך הודי, שהסכים לתת לו כל מה שהוא רוצה אם יצליח לנצח את האלוף המקומי בקרב האבקות. כמובן שפחלבאן ידידנו גבר על ההודי, ולכן ביקש מן המלך לשחרר את אלפי השבויים האוזבקים שהיו בידיו. פחלבאן סימן על האדמה עיגול בחבל וביקש מהמלך לשחרר את מספר השבויים שיוכלו להיכנס לעיגול. המלך לא התנגד, הרי כמה כבר יכולים להיכנס בעיגול קטן, אבל פחלבאן הצליח לדחוס את כל השבויים האוזבקים לתוך העיגול, ובסך הכל 5,000 איש. המלך נאלץ לעמוד במילתו, ושחרר אותם לחופשי.

      קחו לכם יום-יומיים לחיווה, אין מה לראות בה מעבר לכך היות והיא רק המתאבן לארכיטקטורה המוסלמית שמחכה לכם בבוכרה או סמרקנד - שתי ערים עתיקות שהיו בעבר תחנות חובה על דרך המשי העתיקה - וכיום הן תחנות חובה בביקור שלכם במדינה.

      העיר חיווה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      אתר מורשת עולם של אונסק"ו. העיר חיווה (צילום: זיו ריינשטיין)
      מינרט קאלטה מינור חיווה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      בנייתו לא הסתיימה. המינרט "קאלטה מינור" בחיווה (צילום: זיו ריינשטיין)
      מינרט "אסלאם קודג'ה" העיר חיווה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      כדאי לטפס את 118 המדרגות שלו ולקבל פנורמה מרהיבה. המינרט "אסלאם קודג'ה" בחיווה (צילום: זיו ריינשטיין)

      מעשה בבוכרי אחד

      בוכרה היא עיר נהדרת ואחת העתיקות באוזבקיסטן. החפירות הארכיאולגיות בה מצאו התיישבות כבר מלפני 2,500 שנים, בתקופה הפרסית של כמה ממכרינו מהתנ"ך - אחשוורוש וכורש - וגם שורשי הקהילה היהודית בה בני 2,000 שנה ויותר. בעבר חיו בה כ-23 אלף יהודים, אבל רובם היגרו לישראל, אוסטריה וארה"ב עקב אנטישמיות בשנות ה-90-70.

      בכניסה לעיר העתיקה, באחת הסמטאות הצרות שבה, שוכן בית הכנסת "עטרת חזקיה". בפנים אני פוגש את ראש הקהילה, יצחקוב אברהם בריסוביץ', שמנסה בכל כוחו לשמר את הקהילה היהודית הקטנה שנשארה בעיר ומונה כ-500 איש בלבד. בית הכנסת הזה הוא אחד משניים שפעילים (השני בטשקנט), במדינה שבה היו 11 בתי כנסת, ונחשב לאחד העתיקים במרכז אסיה. בריסוביץ' החביב, כבר אינו איש צעיר. במשך כ-40 שנה עבד כעיתונאי ועורך בעיתון בבוכרה, ולמרות שביקר פעמים רבות בישראל, הוא אינו חושב להגר אליה. בבוכרה הוא נולד ובבוכרה הוא ימות, גם אם יש בפתח תקווה רחוב על-שם אביו.

      בריסוביץ' מספר, עת אנחנו נמצאים בבית התפילה הזעיר שהוא מנהל, שבתקופה הקומוניסטית היה אסור לעבוד את אלוהי ישראל והם נאלצו להחביא את מנהגיהם ואת קיום המצוות, כמו גם ספרי תורה ולימוד עתיקים שהוסתרו בבתים. אבל עם נפילת הקומוניזם, הנשיא קרימוב החזיר את חופש הפולחן ואפילו פעל להקמת בית ספר יהודי ראשון בעיר ב-1996, שבו לומדים גם לא יהודים סובלנות אתנית מהי.

      יהדות בוכרה, שם שניתן ליהודי מרכז אסיה שהגיעו ארצה מטג'קיסטן ואוזבקיסטן, הביאה לארץ את המטעמים מהמטבח המקומי שלהם, אבל בריסוב מספר שבעבר לא היה שוחט בבוכרה והיהודים נאלצו להביא בשר מטשקנט או להזמין את השוחט העירה. הקהילה שומרת שבת וחגים, אבל כמובן מתקשה בנישואים בתוך הקהילה, שלא לדבר על ברית - או אז יש להסיע את הרב מטשקנט.

      עבור תיירים לא יהודים שמבקרים באוזבקיסטן, ביקור בבית הכנסת הוא בגדר אטרקציה בעיר ויש גם שילוט המכוון אליו. הם נדרשים לשלם עבור הביקור במקום - כסף שנאסף ועוזר לתחזק את בית הכנסת הרעוע - כיוון שאין לקהילה תמיכה מישראל או מיהודים בוכרים אחרים בעולם (לבייב, שומע?)

      לקראת פרידה, עומד בריסוביץ' על שטיחי המשי האדומים והשחוקים שמכסים את רצפת בית הכנסת, ופוצח בשירת "יעשה שלום" מרגשת. אני נפרד ממנו בלחיצת יד חמה וברגשי תודה על פעילותו לשמירת הגחלת, משלשל כמה שטרות סומים לתיבת הצדקה, ועושה לו שלום בחזרה.

      בית הכנסת "עטרת חזקיה" בבוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      כל תרומה להצלתו תתקבל בברכה בוכרית. בית הכנסת "עטרת חזקיה" בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      ראש הקהילה היהודית בבוכרה אוזבקיסטן יצחקוב אברהם בריסוביץ' (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      שומר הגחלת. יצחקוב אברהם בריסוביץ', ראש הקהילה היהודית בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)

      האגדה על ג'ינגס חאן

      יהודים בחו"ל, בטח במקומות נידחים, זה תמיד נחמד אבל עם כל הכבוד לבית הכנסת, הארכיטקטורה המרתקת של בוכרה שמקורה במאות ה-12 עד ה-16, היא מה שבשבילו כולם באים. המינרט של מסגד "פוי קאליין" (Po-i-Kalyan - מאוזבקית - "הרגל של הגדול מכולם"), הוא האטרקציה הכי פופולרית בעיר. המינרט שחולש על המסגד (שיכול להכיל עד 10 אלף איש) והמדרסה שלמרגלותיו (מ-1530), מתנשא לגובה של 45 מטרים. והאגדה (כן, עוד אחת) גורסת שג'ינגס חאן בזמן כיבושו את האזור תכנן להרוס אותו, אבל רוח העיפה את כובעו וגרמה לו להתכופף להרימו והמצביא המונגולי הבין שהוא משתחווה למינרט המרהיב, והחליט להותירו על כנו. המקומיים גורסים שהמינרט שימש גם כמגדל הוצאות להורג, שממנו השליכו את בני הבליעל.

      ממול למסגד נמצאת אטרקציה שאי אפשר להישאר אדישים אליה - חנות השטיחים הגדולה ביותר באוזבקיסטן. בעלת החנות, סוחרת ממולחת ואשת שיווק מרשימה ששולטת במספר שפות, מספקת נאום מרשים להמוני התיירים שצובאים על החנות שבה מאות שטיחים - ממשי טהור ועד צמר גמלים. ומי שלא נגע בשטיח ממשי אמיתי, לא יודע נעימות מהי. בחנות מגוון שטיחים בגדלים, צורות וצבעים, החל מ-100 דולר לשטיחון לדלת ועד 60 אלף דולרים לשטיח לתלייה על קיר. לדברי הסוחרת, שמחזיקה מספר גברברים צעירים שסרים למרותה ופורשים שטחים לעיניי התיירים, השטיח הנמכר ביותר הוא בגודל של 1X1.5 מטרים. שטיח משי כזה יכול לעלות גם 1,500 דולרים, כש-85 אחוזים ממחירו "הולכים", לטענתה, עבור העבודה עליו שנמשכת כשלושה חודשים. ולא, אל תדאגו, הם יודעים לקפל אותו יופי כך שיהיה קטן ויתאים למזוודה שלכם.

      המינרט של מסגד "פוי קאליין" בוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      חובה לראות אותו גם בלילה. המינרט של מסגד "פוי קאליין" בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      חנות שטיחים משי בוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      מ-100 ועד 60 אלף דולר. חנות השטיחים בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      בוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      התושבים אדיבים ומסבירי פנים. משפחה בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)

      רכבות מהירות ובורקס תרד

      המרחק בין בוכרה לסמרקנד ברכבת הבולט המהירה הוא כשעה וחצי ממערב למזרח. הרכבות החדישות הן פתרון נהדר לשינוע בין ערי התיירות שמחייבות ביקור במדינה. הן מהירות (יותר מ-200 קמ"ש) והמושבים בהן נוחים, והדיילים מגישים תה, קפה ובורקס תרד על חשבון הקטר. רוצים קצת מעבר, אז יש קיוסק-בר באחד הקרונות לחובבי בירה ופרינגלס.

      הדרך לסמרקנד חושפת את הרריה של אוזבקיסטן ואת הערבות הצחיחות והמדבריות שמאפיינות את אזור זה. פה ושם איכרים קוצרים את יבולם לפני החורף שמתקרב, וההרים שנישאים מעל בתי הבוץ והגגות מפח הגלילי עדיין לא מכוסים שלג לבן, שבוא גם יבוא. האדמה, היכן שאינה חקלאית, מכוסה בצמחיית בטה של כרים קוציים שרק הם מסוגלים לשרוד בקור הקיצוני של החורף שכמעט אינו גשום, אלא רבוי בקרה, שלג וטל שנאסף בלילות, כמצופה מהאזור האירנו-טורני.

      סמרקנד היתה בבת עיניו של האמיר טימור, הידוע גם כטימור לנג (1405-1336), ומי שנחשב הכובש הגדול של האימפריה הטימורית ואבי האוזבקים. הוא נולד לא רחוק ממנה, בעיר קש, ולימים שלט באימפריה השלישית בגודלה בעולם (אחרי זו של מוקדון ושל ג'ינגס חאן), ויש הסוברים שרגלו דרכה גם בארץ ישראל. המוזוליאום שבנה טימור עבור נכדו האהוב, מוחמד סולטן, מי שהיה אמור לרשת אותו אך מת בגיל 26, הוא אתר מרהיב שבו הושקע 100 ק"ג של זהב. ב-1990 שופץ המבנה המרשים, שחזיתו נבנתה כבר ב-1387, וכיום ניתן לראות בו את קברו של טימור עצמו (באבן ירקן שחורה) ואת של שאר בני שושלתו.

      אבל האתר המפורסם והכי יפה של סמרקנד, ואולי של אוזבקיסטן כולה, הוא כיכר רגיסטן. היא נבנתה ב-1417 בשלבים שונים, וכיום היא כוללת שלוש מדרסות מפוארות, שלכל אחת עיטורי ערבסקות כחולים ושונים אלו מאלו. בתוך המדרסות, שכיום אינן פעילות, "התנחלו" מוכרי מזכרות ותכשיטים ושאר פיצ'פקעס תיירותי מיותר. הראש מדמיין מה היה ניתן לעשות במקום כה יפה, שכבר הפך לאתר צילום פופולרי עבור חתנים וכלות.

      מוזוליאום לאמיר טימור סמרקנד אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      במקור נבנה לנכד האהוב שמת מוקדם מדי. המוזוליאום לאמיר טימור בסמרקנד (צילום: אדי גרלד)
      כיכר רגיסטן מדרסה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      אולי האתר הכי יפה במדינה. כיכר רגיסטן (צילום: זיו ריינשטיין)

      לכבוש את אסיה בכפפות של משי

      "תגיד, אבל הם לא מוסלמים שם?" שאלו אותי כשחזרתי לארץ. כן, הם מוסלמים, אבל כמה כיף לראות מוסלמים שהם מקבלים את כולם, ששונים ממה שאנחנו מכירים במזרח התיכון, שאפשר לשתות במסעדות שלהם בירה או יין ושלא מרימים גבה כשאתה אומר "אני מישראל". האסלאם כבש את את מרכז אסיה, אבל הוא לא כבש את לבבות התושבים. הם נחמדים, מסבירי פנים ואדיבים, ובעיקר צמאים לתיירים.

      לישראל שיתוף פעולה עם אוזבקיסטן בכמה מישורים - מהבטחוני, דרך הרפואי והחקלאי ועד הטכנולוגי. עכשיו מגיע תורו של השת"פ התיירותי. ועם מחייה זולה מאוד, שבה אפשר לאכול בכמה דולרים בודדים במסעדה, לישון במלון טוב בכמה עשרות דולרים ולקבל מדריך צמוד ב-50 דולר ליום שלם - נראה שאוזבקיסטן היא יעד נהדר ל"ואליו פור מאני" שלכם.

      חופשה משפחתית עם ילדים? כנראה שעוד לא. אוזבקיסטן היא עדיין לא "היער השחור" ולא יורודיסני, אבל בשביל חמש שעות טיסה מתל אביב, מחירים זולים ובעיקר חוויה אחרת ממה שאנחנו מכירים באירופה ובמזרח - ייתכן שאוזבקיסטן היא הפתח לכיבוש הישראלי של מרכז אסיה, ועוד בכפפות של משי.

      העיר חיווה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      העיר בכחול, לבן וחום. מגנטים של המונומנטים בחיווה (צילום: זיו ריינשטיין)
      מוזוליאום של האמיר טימור סמרקנד אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      אומנות האבלק בחזית המוזוליאום של האמיר טימור, סמרקנד אוזבקיסטן (צילום: זיו ריינשטיין)
      קבר הנביא דניאל בוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      18 מטרים של אבן. קבר הנביא דניאל בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)
      פולקלור אוזבקי אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      פולקלור אוזבקי שמציג תיאטרון "אל מרוסי" בסמרקנד (צילום: זיו ריינשטיין)
      טשקנט אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      אנדרטה לתושבי טשקנט האמיצים, שהתגברו על רעידת האדמה של 1966 (צילום: זיו ריינשטיין)
      מגנטים בוכרה אוזבקיסטן (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      פוי קאליין, הוא המינרט והאטרקציה הכי פופולרית בבוכרה (צילום: זיו ריינשטיין)

      *הכותב היה אורח של משרד התיירות באוזבקיסטן.