כביש בעיר יואנינה (Ioannina), בירת מחוז אפירוס שבצפון-מערב יוון. נהג אוטובוס חותך פתאום את המיניבוס שבו אנחנו נוסעים, וניקוס הנהג שלו פותח את החלון ויורה כמה מילים לעבר הנהג השני. אני מתכווצת בידיעה שהנה מגיעה סצנת אלימות-הכבישים הכל כך מוכרת מהארץ. אני כבר מתכוננת לצעקות, אולי לתנועות מגונות, אלא שניקוס מחייך וגם נהג האוטובוס. הם מחליפים כמה מילים ונפרדים לשלום. כשניקוס ממשיך בנסיעה הוא מספר לנו, שהוא ונהג האוטובוס הם בני אותו כפר בהרים. נהג האוטובוס הוא רועה, וניקוס בירך אותו על קנייה טרייה של 50 פרות. אני מתרווחת בכיסא שלי בהקלה, מסתכלת על הנופים המרהיבים שנשקפים מהחלון ונזכרת שוב במובן מאליו - כשחיים בגן עדן באמת אין סיבה להתעצבן.
הישראלים היו בין הראשונים שגילו את האזור
במהלך ארבעת הימים שטיילנו בו, חבל אפירוס ההררי התגלה כפנינת טבע נדירה ונדיבה. זהו אזור שבו הכחול-לבן הים תיכוני של האיים מפנה מקום לשלל גוונים של ירוק בלקני ותכלת של מי אגמים ונהרות אלפיניים. יש פה נופי הרים דרמטיים, שבילי הליכה ופעילויות אקסטרים, היסטוריה עות'מאנית, מסורת מטבח מפוארת וגם זווית יהודית. זהו מקום שעד לפני כמה עשורים לא היו אליו דרכי גישה, ותיירים לא הגיעו אליו כלל. עבודות פיתוח אמנם הנגישו אותו, ובעשור האחרון יותר ויותר תיירים מגיעים אליו, אבל החבל שומר עדיין על הקצב והאופי של פעם, וחלקים רבים ממנו עדיין נותרו בבתוליותם.
הישראלים, כך מספרת לי ארטי סטסינו יועצת במשרד התיירות היווני של אפירוס, לא רק שהיו מבין הראשונים שגילו את האזור, אלא שגם כיום הם מהווים לא פחות מ-70 אחוזים מהמטיילים פה (אה, כן, כולם שואלים אותה כמה עולה לקנות פה בית). בקיץ הזה מספר המטיילים הישראלים לאזור אף צפוי להאמיר עם פתיחת קו הטיסות הישיר של אייג'יאן איירליינס מישראל ליואנינה, שיצא פעמיים בשבוע עד אוקטובר.
יואנינה: אווירה סטודנטיאלית והיסטוריה לגדות אגם
יואנינה, בירת המחוז, היא נקודת ההתחלה של הטיול שלנו. העיר היא נקודה מצוינת לצאת ממנה לטיולי כוכב, אבל גם מציעה לא מעט משל עצמה. היא מוקפת בהרים ושוכנת לגדות אגם פמבוטיס (Pamvotis) , וכעיר אוניברסיטה יש בה וייב צעיר וגם שפע של ברים במרכזה וטברנות ובתי קפה לגדות האגם. בטיול רגלי נינוח במרכז ההיסטורי בתוך המצודה העות'מאנית העתיקה אפשר למצוא מוזיאונים שמגוללים את העבר, כמו מוזיאון הצורפות והמוזיאון הביזנטי. למרגלות המוזיאון הביזנטי במצודה יש שטחים ירוקים פסטורליים להפליא שמאחוריהם טרגדיה. כאן רוכזו בעבר יהודי העיר ונשלחו לתאי הגזים באושוויץ. כיום הקהילה מונה רק 32 איש. את סיפורה של הקהילה מספרת אלגרה מצא, בת הקהילה, בבית הכנסת העתיק שבתוך החומה.
מבט נוסף על ההיסטוריה של העיר אפשר למצוא במוזיאון עלי פאשה עם החצר היפהפייה, שנמצא באי של יואנינה. כן ליואנינה יש אי, מיושב אפילו, שאפשר להגיע אליו בשיט מהנה של עשר דקות בסירה. האי הקטנטן (800 מטרים רוחבו המקסימלי) הוא אמנם תיירותי מאוד, אבל כיף להסתובב בסמטאותיו, ויש בו אפילו חוף שמאפשר כניסה למים ומנזר קטן עם פרסקאות מרשימים.
מסעדות טובות לא חסרות ביואנינה. חבל אפירוס ידוע באוכל המסורתי המשובח שלו, שמביא לידי ביטוי את המורשת החקלאית ואדמות המרעה השופעות שבהם פרות מסתובבות חופשי. במסעדת Thamon המצוינת אפשר ליהנות מפרשנות מודרנית למטבח המסורתי של החבל. אל תפספסו את קינוח הצורקי, לחם עם קראסט של קרמל, קרם זביונה ואבקת קינמון - כזה עוד לא טעמתם.
מטסובו ואגם המעיינות אאוס: גבינות, יין ופריחה
מיואנינה המשכנו בנסיעה של 45 דקות למטסובו (Metsovo), כפר רועים שנמצא בגובה 1,165 מטרים. הנסיעה עוברת בהרי הפינדוס בין יערות עבותים של עצי אשוח. יופיו וקרבתו למנזר מטאורה המפורסם הפכו את הכפר לתיירותי, אבל שווה להגיע לכאן ולטייל ברחובות מרוצפי האבן בין הבתים המסורתיים עם גגות הצפחה, לקנות מהגבינות המקומיות ולהשקיף על הנופים המרהיבים.
במקום נמצאת גלריית האמנות של אברוף (Averoff Art Gallery) שבה אוסף של אמנות יוונית ובינלאומית, ויקב אברוף (Katogi Averoff Winery) שבו תוכלו לטעום מיינות האזור, ולהתרשם מהעיצוב המיוחד של תצוגת היינות והחביות, התאורה המיוחדת ומיצבי האמנות. את המטבח המסורתי כהלכתו תוכלו לחוות במסעדת Apokentro - מסעדה מסורתית עם אווירה חמה (ואל תפספסו את מנת הקישואים המטוגנים).
משם אנחנו ממשיכים לאגם המעיינות אאוס (Aoos Springs Lake) בפארק הלאומי וליה קלדה (Valia Kalda). לאורך כל הדרך אנחנו צריכים לעצור בשביל חיות שחוצות את הכביש - פעם זה עדר של פרות עם פעמונים מדנדנים, פעם עדר כבשים ועזים, ולא פעם ולא פעמיים זה צב שחוצה את הכביש בהילוך יווני נונשלנטי. דובים וזאבים אמנם לא פגשנו, אבל היערות משמשים בית גם לאלה. האגם הענקי, שנמצא במרכז הפארק, נוצר מבניית סכר לאצירת מי מעיינות. אפשר להגיע עם המכונית ממש קרוב לגדותיו, ופשוט לשוטט בנוף היפהפה (השחייה באגם אסורה) לצד צבעי הקובלט של המים והצמחייה הנהדרת שמקיפה אותו מכל עבר. אנחנו מטיילים בתחילת יוני והאזור צבוע בשלל גוונים של פריחה אביבית, שרק תלך ותתעצם במהלך החודש. אנחנו מוצאים לא מעט פרחים מוכרים מהארץ בגרסה מוגדלת. הפרגים ענקיים כמו ורדים, הסגול של החלמיות מעולם לא נראה עז ומרשים יותר, ואפילו ראשו הצהוב של השינן הרפואי הופך לכדור סבא ענקי.
זגוריה: הגשרים של חבל אפירוס
אחד הדברים שהבנתי בטיול הזה די מהר הוא שבכל פעם שאני בטוחה שראיתי את המקום הכי יפה, מתברר לי שהטוב עוד לפניי. חבל זגוריה, שפירוש שמו הוא "מאחורי ההרים", נמצא צפונית ליואנינה ומקבץ בתוכו 46 כפרים קטנים, ששמם הכולל זגורוכוריה (Zagorochoria). הם שוכנים בנופים מרהיבים בין הרים וקניונים עמוקים שמאפשרים שפע של מסלולי הליכה וגם פעילויות אקסטרים. לדברי אלינה קנלופולו, המדריכה שלנו שהיא נכדה לבן המקום, "עד לפני 70 שנה לא היו פה כבישים כלל, והיו מגיעים ממקום למקום ברגל ועל חמורים. כפריים כמו סבא שלי היו מייצרים הכול בעצמם - בשר, חלב, לחם, ירקות גינה", היא אומרת, ומוסיפה כי גם היום הכול פה עדיין בקצב איטי. "פה לא ממהרים לשום מקום ואין תרבות צריכה. עד היום יש בכל זגורוכוריה רק שני מרכולים".
גשרי אבן יפהפיים, לעומת זאת, יש לא מעט. הם נבנו לפני כ-200 שנה ושימשו את התושבים להעברת משאות על גבי חמורים. המפורסמים ביותר הם גשר קוקוריס (Kokkkoris) וגשר שלוש הקשתות קלוגריקו (Kalogeriko). גשר זה שנבנה על קניון ויקוס (Vikos), זכה לשיא גינס כקניון הצר העמוק ביותר. בקרבת הכפר מונודנדרי (Monodendri), נמצאת נקודת התצפית אוקסיה (Oxia), שמשקיפה אל הקניון. במקום יש מרפסת הזאת שאפשר להביט ממנה על הנופים הדרמטיים של המצוקים התלולים, כשמכל עבר משטחים של ירוק עז ופריחה אביבית על צבעיה וריחותיה.
משם אנחנו ממשיכים לנהר הווידומאטיס (Voidomatis), שזורם לאורך פארק לאומי ויקוס-אאוס (Vikos-Aoös National Park). הוא נחשב אחד הנהרות הנקיים ביותר באירופה. פעילות הראפטינג מאוד פופולרית פה, אם כי היא מתאימה יותר למשפחות עם ילדים ופחות לחובבי אדרנלין. הנהר שקט מאוד ות'כלס, עדיף פשוט לצאת לטיול רגלי לגדותיו בתוך הצמחייה העשירה ובין העצים שנראים מכושפים לגמרי. בסוף המסלול מחכה מסעדת Voidomatis עם הנוף הנפלא של הנהר.
טזומרקה: עולם המים היווני
חבל טזומרקה (Tzoumerka), מדרום-מזרח ליואנינה, הוא אחד המקומות הפחות מתוירים, היותר בתוליים, ואין ספק שגם היותר מתגמלים פה בחבל אפירוס. הנסיעה מיואנינה לטזומרקה ידועה לשמצה בשל הפיתולים הרבים והסיבובים החדים בטיפוס לאזור ההררי. אבל יש עוד סיבה שבגללה הנסיעה הזאת מתישה - אי אפשר שלא לעצור לצלם כל רגע. הנוף ההררי פראי ועוצמתי מאוד, הפריחה צבעונית להפליא, בצדי הדרכים מפכים מפלונים קטנים ובשמיים אפילו חגים עופות דורסים (האמת, אפילו כל עצירה לפיפי הפכה לחגיגת טבע שחזרנו ממנה נפעמים). לא פלא שבכל מקום שבו אנחנו עוברים יש ספסל שצופה אל הנוף ומפתה להתיישב אליו.
האזור הזה מתפקע ממים מכל עבר - נהרות, נחלים, מפלים, מעיינות. אנחנו נוסעים לגשר פלאקה (Plaka), גשר מהמאה ה-18, שהקשת שלו מהגדולות ביוון. הוא שופץ לאחרונה לאחר שהתמוטט בשיטפון, ולא בפעם הראשונה. הקשת תלולה, 23 מטרים גובהה, אבל לגמרי שווה לעלות עליה ולהביט אל נהר אראכתוס (Arachthos) הנובע בהרי הפינדוס, ניזון ממי הפשרת שלגים ונחלים ושוצף בכחול אלפיני מתחת.
כשעה נסיעה משם אנחנו זוכים להירטב מהרסס המרענן של הקטרקטיס (Katarraktis), מפלי התאומים ליד כפר באותו שם. הזרימה כעת בשיאה, ותחושה של התרגשות עצומה ממלאת אותנו מול המים הלבנים השוצפים מכל עבר ברעש גדול. זה לא יהיה המקום האחרון שבו נתרגש ממפלים.
אנחנו עוצרים לביקור קצרצר גם במערת הנטיפים אנמוטריפה (Anemotrypa) שנמצאת בכפר פרמנטה (Premanta) וממשיכים הלאה לכפר קלריטס (Kalarrites). בין בתי האבן של הכפר, אחד מ-65 הכפרים בטזומרקה, ביקרנו באקנתוס (Akanthos), טברנה קטנה של נפוליאון זגליס, גבר בן 72. לפני שלושה עשורים החליט נפוליאון לעזוב את ביתו באתונה, לשוב לכפר הולדתו, ולנהל את הטברנה שעוברת במשפחה כבר חמישה דורות. הוא מארח אותנו בקפה ותה הרים מקומי, וכשהוא פוצח בשיר בקול ערב, העיניים שלי הופכות למפלים ברוח המקום. אנחנו ממשיכים למנזר קיפינה (Kipina) שנחצב בתחילת המאה ה-13 בתוך צלע הר מעל נהר קלריטס. המראות עוצרי נשימה, וגם הביקור בתוך המנזר עצמו מעניין מאוד. במקום, שנבנה כמקום מחסה מהטורקים, יש מערה ששימשה למחבוא ואפשר גם לראות את חדרי המגורים של הנזירים.
את היום אנחנו חותמים במפלי קויאסה (Kouiasa). מסלול הליכה קליל של כעשר דקות לוקח אותנו למפלים עוצמתיים ובריכות טורקיז מרהיבות לצד עצים עטויי חזזית. רצוי מאוד להמשיך עוד עשר דקות למסלול העליון בהליכה מעט יותר מאתגרת. המראות של המפל הגדול שם מרהיבים ואפשר לטבול במים הקרירים של הבריכה היפהפייה. אחר כך אפשר לנוח בבית הקפה שמשקיף על המפלים היפים ופועל בעונת הקיץ.
אנחנו ממשיכים לכפר סירקו (Syrrako) לקראת הערב. כשאנחנו מגיעים לכפר, שבו נבלה את הלילה, אנחנו נפרדים מהרכב והולכים ברגל בתחושת אופוריה של ממש. הכפר כולו טבול בירוק עז ובין בתי האבן היפהפיים מפכים מעיינות. בכלל, יש תחושה כאילו הכפר כולו בנוי באמצע סנטרל פארק. בכל כמה מטרים יש ברז עם מי מעיינות קרים שאנחנו מוזמנים לשתות מהם. אין עכברת. אין מזהמים. הכול טהור, נקי וטבעי.
בלילה אנחנו ישנים במלון הבוטיק The Old School Guesthouse, מבנה לשימור ששימש בעבר כבית ספר. ארוחת הבוקר כוללת פשטידות תרד, גבינות ודבש מתוצרת הכפר, ריבה ושאר מטעמים מעשה ידיה של בעלת הבית, מטינה לולי, שרכשה ושיפצה את המלון עם בעלה לפני כשנתיים. המלון הביתי מעוטר בתמונות ישנות, מפות וספרים שמשמרים משהו מההיסטוריה של המקום. "רצינו שיהיה חדש, אבל לתת תחושה של פעם, לשמר את העבר", היא אומרת, ובשבילי היא מסכמת בעצם את קסמו של חבל הארץ היפהפה הזה כולו.
הכתבת הייתה אורחת של לשכת התיירות היוונית
