יואנינה, אפירוס: הסוד השמור ביותר ביוון

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "יוון"? אם התשובה היא שמש, חופים לוהטים וצלחות שבורות בטברנה - אתם כנראה לא לבד. אלא שיוון, כפי שלמדתי על בשרי לאחרונה, היא הרבה מעבר לחופשת "הכול כלול" בסנטוריני או מיקונוס. כשהציעו לי לטוס למדינה הבלקנית ולספר על חוויותיי, בעיקר לא הבנתי מה רוצים מחיי: דווקא אני, הבעל המסור, אאלץ לנטוש את רעייתי לשישה ימים תמימים? דווקא עכשיו, כשהילדה בדיוק בגמילה מחיתולים וההרדמות אינסופיות? ובכלל - יוון? הם לא לובשים שם עכשיו חביות עם שלייקס ומקבצים נדבות?

מזל שהממונה אישרה, וכך זכיתי לכמעט שבוע שכולו תענוג אחד ארוך ומתמשך. במילה אחת, לתענוג הזה קוראים אפירוס (Epirus): המחוז הרביעי בגודלו ביוון השוכן בצפון-מערב המדינה, ואחד המרשימים לא רק בבלקן אלא באירופה כולה. בששת ימיי ביוון אפירוס ואני הפכנו לחברים הכי טובים, בעיקר משום שהוא עמוס בכל הטוב שיש לאמא טבע להציע: הרי ענק מוריקים וקניונים מרהיבים, נהרות גועשים ומפלי מים שוצפים, חופי תכלת צלולים ושקיעות קסומות, והכול פרוס על פני כ-9,200 קמ"ר - בסך הכול ארבע שעות נסיעה מקצה לקצה. לכל הטוב הזה תוסיפו עוד שני מרכיבים ידי אדם - אוכל משובח ובתי מלון מפנקים - ותקבלו את גרסת המציאות של "ערוץ החיים הטובים".

"הסוד השמור ביותר ביוון", הגדירו כאן רבים את אפירוס, ובמידה לא קטנה של צדק: נראה שיד האדם הממוסחרת עדיין לא הצליחה להשחית את האזור, ורוב המקומות שבהם ביקרנו נותרו בתוליים ויפים וגם ממש לא יקרים, לפחות בינתיים.

את מסענו פתחנו בעיר יואנינה, יאנינה בפי המקומיים, בירת המחוז השוכנת על גדות אגם פמבוטיס (Pamvotis), ועיר עם היסטוריה יהודית עשירה שתחילתה כבר בשנת 71 לספירה. היהודים הראשונים שהגיעו לכאן מירושלים אחרי חורבן הבית השני, התאהבו בעיר ככל הנראה בשל הדמיון לעיר הבית שלהם, ולא קשה להבין למה. אוויר ההרים אמנם לא צלול כיין, אך הוא בהחלט צלול כמו ציפורו, הארק המקומי הנשפך פה כמים לאורך כל שעות היממה.

את פנינו מקבלת אלגרה מצא, מזכירת הקהילה היהודית של יואנינה ופצצת אנרגיה אדמונית, אוצר בלום של ידע מרתק בן מאות שנים העובר בעיקר מפה לאוזן וכמעט נמחק לחלוטין בשואה. אנחנו צועדים אחר אלגרה הנמרצת בסמטאות היפהפיות של הרובע היהודי, והעבר וההווה מתמזגים מול עינינו: הנה מגן דוד על חזית אחד הבתים הישנים, הנה חור על משקוף הדלת המעיד כי פעם הייתה קבועה כאן מזוזה והנה עוד כתובת בעברית המלמדת על בניין שנבנה לפני 115 שנה.

אלגרה מובילה אותנו אל בית הכנסת השוכן בתוך החומות של יואנינה, ועדיין משרת את חברי הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר, המונה פחות מ-40 נפשות. יהודי יואנינה האמינו כי הגרמנים שכבשו את העיר לא יפגעו בהם, אך אמונה זו התנפצה ביום אחד, 25 במרץ 1944, שהוא גם יום העצמאות של יוון. חודשים ספורים לפני שחרור אושוויץ, אספו הנאצים את יהודי העיר ושלחו אותם אל מותם במחנות ההשמדה. כ-1,830 מיהודי יואנינה נרצחו על ידי הנאצים, 96% מיהודי העיר דאז, וכ-150 בלבד שרדו. על קירות בית הכנסת, שבו ניתן למצוא ספרי קודש בני מאות שנים, נחקקו מזיכרון שמות הנספים. "רצינו שהנשמות שלהם יהיו איתנו בזמן התפילה", מסבירה אלגרה בהתרגשות.

צעידה קצרה אל מחוץ לחומות ולפתע מתגלה מולנו אגם פמבוטיס במלוא הדרו, שפירוש שמו "יש לה הכול" - ועכשיו גם ברור למה. אנחנו שטים אל האי המיושב שבמרכז האגם, אי יפהפה ונטול שם המגדיר מחדש את משמעות המילה "פסטורליה". אחרי ביקור בזק באי, אנחנו שבים ליואנינה עצמה ונוסעים לארוחת צהריים בגבעת פרונצו פוליטיה (Frontzou Politia) המשקיפה על העיר. הדגים הטריים, הגבינות הנהדרות והיין המשובח הם אפילו לא הסיבה הכי טובה להגיע לשם: התצפית המרהיבה על יואנינה היא שהופכת את הביקור במסעדה הזאת לחובה. אם תרצו - אפשר אפילו לישון במלון שם, ולהתעורר עם הנוף זה מחלון החדר.

אנחנו נפרדים מיואנינה ונוסעים לאזור הצומרקה (Tzoumerka) - רכס עוצר נשימה בהרי הפינדוס (Pindus), המושך מטיילים מכל העולם לשלל פעילויות - מסלולי הליכה, טיולי ג'יפים, ראפטינג או סקי בחודשי החורף. בעיירה פרמנטה (Pramanta) אנחנו עוצרים לקפה במלון אנאבסי (Anavasi Mountain Resort) - פנינת חן בלב ההרים שמושכת ישראלים רבים, בעיקר בשל היחס החם מצד בעלת המקום קונסטנטינה קלמארה המכונה דינה, ואולי גם בשל המחיר הנוח (70 אירו בלבד ללילה).

אני שואל אותה בעדינות על התייר הישראלי המכוער והיא ממש לא מבינה על מה אני מדבר. "מימיי לא שמעתי על התנהגות רעה מצד ישראלים", היא מכריזה באוזניי בעודה מסדרת את החדר עבור משפחה מישראל שתגיע מחר, "התיירים הצרפתים והאיטלקים גרועים בהרבה".

לא הרחק מפרמנטה אנחנו עוצרים ליד מה שנחשבה עד פברואר האחרון לאטרקציה של האזור ב-ה' הידיעה: גשר הקשתות ההיסטורי של פלקה (Plaka). גשר האבן, שנבנה ב-1866, ספג הפצצות כבדות על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, אך יצא בפגיעות קלות בלבד. את החורף האחרון, לעומת זאת, הגשר לא שרד וחלקו הגדול התמוטט כתוצאה מהגשמים הכבדים שירדו באזור. למרות זאת, אין סיבה לדאגה: גשרים פחות מוכרים אך לא פחות יפים פזורים להם ברחבי אפירוס ורק מחכים לסלפים שלכם.

מחוז אפירוס ההררי רצוף כפרים קטנים וציוריים. אנחנו מבקרים בכפר אחד כזה, פפיגו (Papigo), שאת בתי האבן המקסימים שלו פשוט קשה להפסיק לצלם. מאה תושבים בלבד חיים בפפיגו, מרביתם מתפרנסים מהתיירות באזור, אם כי פרט לקבוצת חברים מבלגיה אנחנו לא פוגשים כאן איש. סוד שמור, כבר אמרנו?

וסיליס מאתיו, בעל מלון סוויטות קטן בכפר, אומר כי אחרי 25 שנה בלונדון ובאתונה, השקט של פפיגו הוא בדיוק מה שהוא מחפש. "הקמתי את המלון כתחביב", הוא מספר לי כשמולנו הנוף המרהיב הנשקף מקצה פפיגו. "אני בא לכאן כבר 30 שנה, הייתי בא לאזור כדי לצוד והתאהבתי".

"לא משעמם?", אני שואל, ווסיליס משיב בנחרצות: "בכלל לא. אני מטייל קצת בהרים, שותה את הציפורו שלי, קורא את הספרים שלי, מה רע?".

אנחנו עוצרים לצהריים במונודנדרי (Monodendri) - כפר נוסף הממוקם בחבל זגוריה (Zagori), כ-40 ק"מ צפונית ליואנינה, ובגובה של 1,092 מטרים מעל פני הים. בכניסה מקדם את פנינו שלט "ברוכים הבאים" בעברית, ובחנות הסמוכה אנחנו מוצאים שלט "ממולאים, אוכל מסורתי, בורקס! כאן יש מזכרות נחמדות" - עדות ראשונה במסענו לכך שתיירים מישראל אכן פוקדים את המקום, ומסתבר שלא מעט. האטרקציה העיקרית שמושכת את הישראלים, ולא רק אותם לאזור, היא קניון ויקוס (Vikos Gorge), שהוכר על ידי ספר השיאים של גינס כערוץ הנחל העמוק ביותר בעולם. מונודנדרי משמשת בסיס יציאה נהדר לשלל הפעילויות כאן, בחורף או בקיץ.

אנחנו נשארים בזגוריה ומצפינים עד קוניצה - עיירה של כ-6,000 תושבים על גבול אלבניה. את הלילה אנחנו מעבירים במלון "בורזאני ויילדלייף ריזורט" (Bourazani Wildlife Risort) הביתי והבלתי נשכח, שם מקבלים את פנינו ראשי בעלי חיים מפוחלצים המשקיפים בדממה על הנוכחים בלובי. הבעלים, יורגוס טסוס, הוא נצר למשפחה שנמלטה מאלבניה בשלהי מלחמת העולם השנייה, ועסקה בציד. עם השנים זנחה המשפחה את עסקי הציד והפכה את השטח החקלאי העצום שברשותה, המשתרע על פני כ-800 דונם, לשמורת טבע שאף הוכרה על ידי אונסק"ו. למרות המהפך שעברה משפחת טסוס, המלון עצמו המשמש גם כמסעדה מעוצב עדיין כפונדק ציידים, זכר למסורת המשפחתית.

יורגוס, שמעדיף שיקראו לו ג'ורג', לוקח אותנו לסיור בפארק שבו לדבריו נשמרים כעת כ-850 בעלי חיים ובהם מינים שונים של צבאים, איילים, חזירי בר, כבשים ועוד. את כספי המבקרים במלון ובפארק משקיע יורגוס בשדרוג השמורה ובטיפוחה. "לא קיבלנו שום דבר מהממשלה", הוא מספר לנו בתסכול במהלך הסיור, "במדינות אחרות לבטח היו מסייעים ליוזמה כזאת, אבל בגלל המצב הכלכלי ביוון הממשלה לא עוזרת לנו כלל".

למרות שאתרי האינטרנט מעניקים לו ארבעה כוכבים בלבד, פונדק הדרכים של יורגוס הוא הרבה מעבר לזה והוא מומלץ בחום. נדמה שיורגוס פשוט עושה פה הכול: רגע אחד הוא בסיור בשמורה, רגע אחר כך הוא מחלק חדרים בדלפק המלון, וברגע שאחרי הוא מסתובב בין הסועדים ומסביר להם בפרטי פרטים על המנות המיוחדות והכה טעימות שמוגשות להם. אחרי ארוחת הבוקר, מתלווה אלינו האיש החביב והפעלתן לסיור בטחנת המים הסמוכה, המשתמשת במימי נהר אאוס (Aoos) כדי לייצר חשמל, לטחון קמח ואפילו כדי לכבס בגדים. האדם וטבע מעולם לא נראו לי קרובים יותר.

ואם כבר אדם וטבע, אי אפשר שלא להזכיר את הכפר הקטנטן דמאטי (Demati), השוכן בחלקו המזרחי של חבל זגוריה. באזור גדלות לא מעט פטריות כמהין יוקרתיות, ואנו מצטרפים ל-"ציד כמהין" - פעילות שתיירים מוזמנים לקחת בה חלק. הכמהין נחשבת לפטרייה היקרה בעולם בעיקר בשל הקושי הרב לאתרה בטבע ולגדלה באופן מלאכותי, ולשם מציאתה משתמשים בכלבים מאולפים שמסוגלים לזהותה באמצעות חוש הריח ולהוציאה מתוך האדמה מבלי לפגוע בה.

הכלבים עשו את שלהם והגשם שמתחיל לרדת מאלץ אותנו לקצר מעט את מסע ה"ציד". אלא שהכול לטובה: אנחנו ממשיכים לסעודה חלומית ממטבחה של קתרינה נולה, נגרית וטבחית מקומית, שהכינה - תאמינו או לא - גם את השולחן וגם את המנות שהוגשו עליו. אם בסוד שמור עסקינן, התחושה בדמאטי היא שאנחנו ממש מהבודדים ששמעו על הכפר.

מפתיע, אבל המקום שבו אכלנו את אחת הארוחות המופלאות ביותר בטיול, כולל מטעמי פטריות בר וכמהין, הוא עדיין לא מסעדה של ממש. אחד המארגנים אף מספר לי שמבחינתו זה רק תחביב - הוא בכלל עובד לפרנסתו ככלכלן ביואנינה. כנראה שבכלכלה הוא באמת מבין: המחיר עבור "ציד כמהין" וארוחת טעימות הוא לא זול, כ-80 אירו לזוג, אבל הוא ללא ספק שווה כל סנט.

אנחנו מסיימים את המסע שלנו במצובו - אחת העיירות היפות על הרי הפינדוס, המרוחקת כחצי שעת נסיעה מיואנינה ושוכנת כ-1,200 מטר מעל פני הים. העיירה הקסומה, שכבר זכתה לכינוי "שווייץ של יוון", מוצפת תיירים כמעט כל השנה: בחורף, בשל קרבתה לאחד מאתרי הסקי הכי פופולאריים במדינה, ובקיץ בשל יופיה, מיקומה והנופים המרהיבים הנשקפים ממנה. התיירים הרבים אולי פגמו קצת בבתוליות של מצובו, אך היא עדיין בגדר ביקור הכרחי לכל מי שמגיע לאזור.

את הלילה האחרון באפירוס אנחנו מעבירים במלון הפאר "גרנד פורסט" (Grand Forest) הצופה אל בתי האבן וגגות הרעפים האדומים של מצובו. המלון היוקרתי, שבו 62 חדרים מפנקים במיוחד - מכולם משתקף אותו נוף מדהים - הוא פרי חזונו של ת'מיס ברמפאקיאני, יזם מקומי שחלם על הפרויקט כבר לפני שנים. לפני כשנה וחצי, דווקא בשיאו של המשבר הכלכלי הגדול, הושלמה הקמת המלון, אותו מנהלת כעת בתו, אנה. "לפני שהמלון נבנה לא היה כאן כלום, רק שטח שבו חיו בעלי חיים", מספרת לי אנה. "אבא חשב שמשהו חסר במצובו והוא רואה במלון הזה את העתיד של אירופה. מבחינתו זה חלום שהתגשם, אבל יש לו עוד חלומות", היא צוחקת. נדמה לי שלי כבר אין, אולי חוץ מאחד: לחזור לפה שוב, עם האישה והילדה.

הסיור נערך בחסות מחוז אפירוס ובאמצעות מושל המחוז, מר אלכסנדרוס קחרימניס. הוא תוכנן על ידי קוסטס ולאכוס, נשיא איגוד המלונות של יואנינה, סם קודוניס, מנהל מלון גראנד סראי ואבי קפצן, מנכ"ל פורטל GreeceVisit.net של מחוז אפירוס.