אין מקום המכיל בתוכו את הקסם, הכאב והיופי של הודו כמו העיר וארנסי, עירו של שיווה ושל הנשמות הפורחות מן הגוף. כל מי שרוצה לקבל קורס מזורז בהינדואיזם, בקצב ובמוזיקה, בפערי מעמדות ובצ'אי משובח, מוטב שיסור לעיר. אני עצמי הגעתי לעיר, בעידן שטרום המגפה, כדי לבצע תחקיר לרומן שביקשתי לכתוב, אבל תוכניות לחוד וכוחה של הודו לחוד.
מצאתי את עצמי משוטט יום אחרי יום מול הנהר, מביט על המתים עולים באש ועל עדרי הבאפולו יורדים למים. האמונה ההינדית סוברת כי מוות בוארנסי, שריפה ומהילת האפר בנהר משחררת את האדם מגלגול נשמות אין-סופי. גם טבילה פשוטה בנהר מסייעת בדרכה בהיחלצות משיבה לעולם בתור, למשל, חיית בית. העניין הזה יוצר פעילות חסרת מנוח בתחנת הרכבת המרכזית, לשם נפלטים נוסעים שיש אך ורק בוארנסי: נשים וגברים שמגיעים כדי למות בעיר. הם ישכרו חדר קטן וימתינו עוד מותם. שערו בנפשכם שהייתם לוקחים רכבת לירושלים וממתינים בה עד לעלייה לשמיים.
כולם זורקים אל הפה כדור בהנג וממשיכים עם היום
על הגתות, ליד המים, תמצאו עוד תופעה די ייחודית לוארנסי: חסידי קאלי. קאלי היא אלה בפנתיאון ההינדי, אשר פירוש שמה הוא "שחור" וכך גם חלק מהתפיסות ביחס לכוחה, כוח של השמדה ואלימות, כוח הרס. האגדות מספרות כי לאלה הוקרבו קורבנות אדם על ידי אותם נזירים. אגדה אחרת מספרת שהם ניזונים מהמתים שגופם מושלך לנהר. אבל גם אם נניח לאגדות ונתבונן בהווה, המראה עדיין די מצמרר. בכוך קטן של אחד החסידים מונחת גולגולת ליד הדוני, אתר האש המקודשת. החסיד, צבוע באפר, עיניו מזוגגות ואדומות, מעביר צ'ילום עם כמה דמויות המצויות בדרגות שונות של בהייה. לצווארו שרשרת העשויה גולגולות והוא מביט בי במבט רושף ומבקש בבוז כסף, ואם לא כסף, אז קנאביס, ואם לא זה ולא זה - להסתלק.
בכל ערב, אחרי שיעור היום בקבלה של המוות והתיידדות עמו, התיישבתי בדוכן הצ'אי של פאפו, במעלה שכונת אסי, בוהה ברחוב. השמועה מספרת שאותו פאפו היה אחד ממליצי היושר על ראש הממשלה נרנדה מודי. מתברר שכל מועמד פרלמנט זקוק לשלושה אזרחים שיאשרו את פרטיו האישיים, ואותו פאפו היה אחד מאלה שהעידו לטובת מודי. כדרכה של הודו, גיליתי (לפחות) שלוש דעות שונות: השמועה נכונה, השמועה היא שטות מוחלטת ופועל יוצא של האגו הכרסתני של פאפו, ודעה הגורסת כי הוא אכן הציע להעיד לטובת מודי אבל נדחה בנימוס על ידי המפלגה, שרמזה לו שיש דמויות ידועות יותר שישמחו לערוב לראש הממשלה. אבל כל זה אינו גורע כלל ממה שקורה בדוכן של פאפו, שידוע בתור הפרלמנט של אסי. כל ערב יושבים שם גברי האזור ומחסלים בקולות רועמים כל פוליטיקאי, איש דת, מנהיג ועשיר מהסביבה ומהודו כולה. רק מודי יוצא נקי, פאפו דואג לכך.
רק לאחר שבוע התגלה הסוד שעומד מאחורי הפופולאריות של דוכן הצ'אי של פאפו. אמנם הצ'אי שהוא מכין הוא ללא ספק מהגרועים בשכונה (הצ'אי של הבנגלי במורד הרחוב ושל הבחור הצעיר מול פאפו טוב בהרבה), אבל אצל פאפו יושב, לאורך כל היום, בן משפחה ולפניו קערת כסף קטנה. בקערה מונחת תערובת בהנג, קאנביס מקומי שנטחן לאבק ומעורבב במים בכדי להשיג עיסה דביקה עם איכויות הרגעה לא מבוטלות. לאורך היום כולו עוצרים מול הדוכן אזרחי השכונה וכולם - נהגי הריקשה, העובדים במערך התיירות, עובדי מדינה, מוכרים וסוחרים, סוללי הכביש, מוכרי הירקות והפוליטיקאים המקומיים - כולם זורקים אל הפה כדור בהנג וממשיכים עם היום. השכונה כולה, כך התגלה לי, מרחפת כמה סנטימטרים באוויר.
לפני עשור, כשהייתי בשכונה, אז בלבוש של אחד ההיפים, לא יותר מלונגי על החלציים ושרשרת זרעים על הצוואר, ללא מטבעות ועם הלהט לשנות את החיים היה הארטי - טקס הערב שמבצע הכהן הברהמין - נעשה על ידי פאנדיט בא בימים, כפוף ואיטי. הוא היה מגיע עם מגש הכסף הקטן שלו ובו אביזרי הטקס, שאותו היה מבצע באיטיות מול המים, כשסביבו כמה אנשי שכונה, כמה תיירים וכמה מאזרחי השכונה הזמניים, כולם שקטים ומהורהרים. בסיום הטקס היה נותר מניין מול הנרות במים, ומישהו היה מנגן שירי דבקות בגיטרה חבוטה.
אבל כעת משפחה ברהמינית בעלת עצמה וכוח השתלטה על הגת. הם פתחו מסעדה מול הנהר, מסעדה שאין סיכוי שקיבלה אישור בדרכים מקובלות, ומול אותה מסעדה הם הנהיגו טקס ערב מנופח וראוותני. חמישה כוהנים צעירים עולים ערב ערב למופע ממושך של אש, קטורת, מים וצלילים. המון מתאסף על המדרגות והמופע מושך אליו תיירים רבים. השמועה אומרת שהכהן הזקן, אותו כהן של לפני עשור ערך את טקס הערב שבר את רגליו באופן מסתורי.
"הודו, או שאתה נמלט ממנה או שאתה נמלט אליה"
הבן של בעלי המלון שבו אני שוהה הוא מתמודד צעיר בשורות מפלגת השלטון, שמודי מנהיג ושהאלמנט ההינדי בתוכה הולך וגובר על חשבון המיעוטים הגדולים. הכסף שהמעומד זקוק לו הוא עצום במונחים הודים. מה עושים? כמו תמיד, פונים לעשירים, למשל אל הכהן שאחראי על מקדש סנקט מוצ'אן, המקדש השני בחשיבותו בעיר, שמוקדש לאל הפופולארי והאהוב הנומאן.
כהן הפך, בעקבות השליטה בתרומות למקדש ומכירת המנחות, לאחד מעשירי העיר. לכן בתחרות היאבקות שנערכה ברחבת האבן שמול הגנגס היה אותו כהן האורח הראשי וכולם, ובעיקר הפוליטיקאים לובשי הלבן מיהרו לזנק ולגעת ברגליו של הכהן לאות כבוד. הנה לכם סגירת המעגל של הפוליטיקה, הדת והכסף בתת-היבשת.
הימים חולפים. ארוחת בוקר על הגג, התיידדות עם המוות מול המדורות והאבלים, טיול שקיעה לאורך הגתות ההומות בילדים המעיפים עפיפונים. בערב, טקס ארטי עם צעירים בקבוצות ובזוגות, צ'אי מאוחר אצל הבנגלי ושיחת ערב עם צמד חברים שצמחו מתוך הישיבה בדוכן הצ'אי: סונול, בן המקום, בטלן כרוני החולם על מסחר בנדל"ן, אב לשלושה ילדים המתגורר יחד עם אימו ואחיו הגדול באותו מבנה משפחתי, וכריס, גבר צרפתי בן שישים אשר לאחר גירושים ומכירת הבית ופנסיה העביר את חייו לווארנסי. הוא חי חיים רזים ואיטיים, עושה את מה שהעיר כולה מציעה, אותו דבר שווארנסי מלאה בו: הכנה למוות. אני מקבל ממנו את השיעור המזוקק ביותר.
" כמה שפחות משקל", הוא אומר, "כדי שיהיה קל לנפש להמשיך הלאה". הוא צוחק, ופיו נפתח, שיניו הרוסות, אבל לא החיוך. סונול סעד את כריס כשזה חלה במלריה, כריס לימד את ילדיו של סונול אנגלית. ישבנו מדי ערב, שותים צ'אי ומאזינים לכריס. הוא סיפר על השנים הארוכות עם המשפחה והעבודה בשדות. הילדים והגירושים. שלושים שנה נכנסו למזוודה אחת. כשהיה צעיר חלף עם אשתו בהודו במהירות, ומיד כשיצא מהבית המשותף ידע להיכן הוא נוסע.
"הודו, או שאתה נמלט ממנה או שאתה נמלט אליה", סיכמתי עבורו. ליוונו אותו באחד הערבים לחדר שלו במעלה השכונה, כוך נזירי שהוא שכר מאלמנה. תיבת ברזל ועליה סיר פח, מזרון וכמה בדים, גומחה בקיר ובה מקום לפוג'ה אישית, כמה שפחות משקל. בערב לפני שנפרדנו אמר לי כריס כי הוא ימתין בסבלנות ובשקט למוות. "לא נזרז אותו, אבל גם לא נבהל". גופו הרזה עד כאב, זנב הבידי בידו, ההשלמה, כל אלו נותרו אתי.
עזבתי את וארנסי, כשאני מוכן להמשך חיי ולמה שיבוא בסופם
כמה בקרים אחר כך כבר המשכתי בדרכי לערי הפאר של רג'סטאן, אבל עזבתי את וארנסי, עירו של שיווה, כשאני מוכן יותר להמשך חיי ולמה שיבוא בסופם. על עוד רגעים מהחוויה בעיר, למשל על ערב חג השיוורטרי, לילו הגדול של שיווה, ערב ולילה בהם רחובות העיר מלאים דודים עצומים ובהם תערובת בהאנג, ומסביב, מכל עבר, עולים שירי בוליווד וההמונים רוקדים בדבקות דתית תוכלו לשמוע בשיר המצורף, שבו מנגן אהוד בנאי על הגיטרה המכושפת שלו. גיטרה של מסעות, לילות ערים בגליל ולילות ערים בלב תת-היבשת ההודית, מלאת המסתורין והקסם.
ספר השירים "אור וזמן" של יונתן ברג קיים להורדה בחינם ביחד עם מיני-אלבום בשיתוף אהוד בנאי.