"חיים מושלמים": הישראלים שטיילו בעולם בזמן הקורונה, ועדיין ממשיכים

את מיכל אלעד (24), מוזיקאית בתחילת דרכה מראשון לציון, תפסה מגפת הקורונה בהפתעה גמורה. בחודש מרץ 2020, לקראת סיום הטיול שלה במזרח, היא החליטה לבצע את הטרק "אראונד אנפורנה", אחד הטרקים הפופולריים בהרי ההימלאיה שבנפאל. "זה טרק של שבועיים, ועשיתי אותו בלי טלפון. ברגע שסיימתי אותו, מישהו אמר לי 'מותק, יש מגפה שמסתובבת בעולם. או שתחזרי הביתה ממש היום או שתצטרכי להישאר פה עד שאלוהים יודע מתי'".

מיכל החליטה שהיא נשארת, ובחרה את אחד המקומות היפים בנפאל להעביר בו את ימי הקורונה: העיר פוקארה, השוכנת למרגלות ההימלאיה ובלבה אגם ציורי. "הרבה מטיילים נבהלו וחזרו מיד ארצה. אני החלטתי שאני לוקחת את העניין בפרופורציה. יום לאחר מכן, כבר הוטל סגר בנפאל. אין תחבורה ציבורית, אין כלום".

ההורים לא לחצו עליך לחזור?
"דיברתי איתם בטלפון. לזכותם ייאמר שהם אמרו לי שגם פה וגם שם יש סגר, ואם טוב לי פה - אז שאשאר. ובאמת, נשארתי בפוקארה ממרץ ועד אוקטובר".

רוב המסעדות והגסט האוסים היו סגורים. איך הסתדרת?
"פניתי למשפחה נפאלית שיש להם גסט האוס ושכרתי מהם חדר מעל ביתם. איתם חייתי את שמונת החודשים הבאים. מצד אחד, קשה להיות תייר במקום תיירותי שבו הכל סגור, אבל פגשתי מלאכים. ישראלי בשם עודד שיש לו פה מסעדה והזמין את הישראלים לארוחות, וגם מקומיים רבים, שהמון פעמים הכינו לנו ארוחות בחינם".

היית תלויה בחסדי המקומיים?
"לגמרי, במיוחד בהתחלה. מצד שני, התקופה הזו באה לי כל כך טוב. הייתי צריכה את השינוי. היינו כמה עשרות תיירים במשך התקופה הזו בפוקארה. התחברנו מאוד. היה אמנם סגר, אבל לא היתה אכיפה".

שמונה חודשים בפוקארה. מה עושים במשך היום?
"קמה בחמש-שש, יושבת ליד האגם, עושה יוגה, מנגנת בחליל, מתאמנת בגיטרה, עוסקת בפיתוח קול. ובעיקר חושבת מה אני רוצה מחיי. וכך גם הבנתי שאני רוצה להתמקד במוזיקה. עם הזמן התחברנו כמה חבר'ה והתחלנו להופיע בברים ובמסעדות. העולם היה בפאוזה, ולי היה זמן לעשות את כל מה שרציתי וחלמתי לעשות. חייתי חיים מושלמים".

איך היה הקשר עם המקומיים?
"תוך זמן קצר, הרגשתי שאני כבר לא עוברת אורח אלא בת המקום. פגשתי המון אנשים עם לב ענק. התחברתי מאוד למשפחה שגרתי איתה, ואפילו היה לי בן זוג נפאלי, שאיתו הלכתי לטקסים הינדיים משפחתיים. נפאל נכנסה לי עמוק ללב".

איך התייחסת לדיווחים מהארץ?
"הייתי מנותקת. ידעתי מה קורה רק משיחות הטלפון עם ההורים, ואחרי כל שיחה הבנתי כמה טוב שנשארתי בנפאל - בישראל היו מגפה, בחירות, דברים שלא רציתי לחוות".

את ממשיכה עם המוזיקה גם עכשיו, בארץ?
"כן, ואני עושה את זה הרבה, בזכות העובדה שנתקעתי שם. זה היה ממש מסר שקיבלתי. דברים קורים מסיבות מסוימות".

משפחת פשדנובק הם משפחה חרדית שמטיילת בעולם כבר שנה וחצי, עם ארבעת ילדיהם, כאשר הצעירה שבבנות נולדה במהלך המסע עצמו. תקראו את המשפט הזה שוב. מתישהו, הוא ייראה לכם נורמלי לגמרי. ולמה לא, בעצם?

דבורי (32) וישראל (32) הם חסידי גור מבני ברק, וכיום תוכלו למצוא אותם בקוסטה ריקה, יחד עם ילדיהם רותי (12), יהונתן (7), יעל (5), ושני בת השנה, שנולדה בינואר 2020 בניו יורק.

תוך כדי מסע, פתחה דבורי חשבון אינסטגרם שהפך למצליח וזכה ליותר מ-12,000 עוקבים. לצדו, היא מתפעלת באדיקות בלוג העונה לשם "חו"ל כשר", שבו הם משתפים את חוויותיהם, כמו גם טיפים להמלצות על מקומות כשרים בעולם.

דבורי מספרת כי מאז שהיא זוכרת את עצמה, חלומה היה לבקר בכל מדינות העולם. בגיל מסוים, היא הבינה שהחלום אולי שאפתני מדי, אבל זה בהחלט לא אומר שאי אפשר לנסות. בספטמבר 2019, הם יצאו לדרך. "הבנתי שהחיים שלנו לא נכונים. הפריע לי שאנחנו לא מבלים יחד מספיק כמשפחה. בסופו של דבר הבנתי שהדרך הטובה ביותר היא לחיות כמו נוודים, יחד".

מאז, הם טיילו בווייטנאם, בפיליפינים, הונג קונג, סינגפור, ארצות הברית, מקסיקו, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה וכעת - בקוסטה ריקה".

החברים ובני המשפחה שלכם פרגנו להחלטה?
"קיבלנו את כל קשת התגובות. היו מי שקראו לנו משוגעים וצעקו שאנחנו חסרי אחריות, והיו מי שאמרו לנו כל הכבוד ושיבחו את האומץ".

לא חששת ללדת בחו"ל, תוך כדי מסע?
"חששתי מאוד. פעם לא הייתי מוכנה לטוס בהיריון. בהיריון הזה, טסתי 13 טיסות בפחות מחודשיים. כשאתה רוצה משהו - שום דבר לא יעצור אותך. שבועיים בלבד אחרי הלידה, בניו יורק, כבר המשכנו במסע שלנו. אנחנו לא נמצאים במקום אחד יותר משבוע. כל הזמן בתנועה. מדירת Airbnb לדירת Airbnb".

ביקרתם במדינות רבות בזמן קצר. מגפת הקורונה לא הטרידה אתכם?
"למעט גבול סגור בין ארצות הברית לקנדה, לא נתקלנו בקורונה ולא היה חשש. לא היינו בסגרים ולא היינו צריכים להסתובב עם מסכות במרחב החיצוני".

בטח שמעתם על הסגרים והמגבלות בארץ. איך התייחסתם לכך?
"זה זעזע אותנו. היה נראה שישראל הלכה רחוק עם העניין של הסגרים וההגבלות, ואפילו עם חיסונים בשלב כה מוקדם. שמחתי שיצאנו בדיוק בתקופה הזו, ושלא היינו צריכים להיות חלק מכל זה".

אתם משפחה חרדית שמטיילת באזורים כפריים במדינות מרכז אמריקה. אנשים מגיבים לכך?
"מסתבר שאם אתה הולך עם כיפה ברחוב, במקסיקו ובמיוחד בגואטמלה וכל המדינות שמדרום לה, אתה זוכה ליחס מועדף. מזהים אותנו כיהודים ומאוד מכבדים אותנו. אנחנו אטרקציה ברחוב. באזורים כפריים יותר, שבהם לא מזהים, יש התלחששויות. בכל מקרה, אנחנו אטרקציה".

הילדים שלכם מתחברים עם ילדים מקומיים?
"הם מתחברים עם ילדים בגילם בכל מקום. מדהים לראות כיצד ילדים בכלל לא צריכים שפה. הם מדברים עם ילדים מקומיים בעברית, ומיד מתחברים. הכל בסדר".

יש לכם מועד חזרה?
"אנחנו לא חושבים על זה. מכרנו את הבית, מכרנו את הרכב. אין לנו כלום עכשיו בארץ".

"יום אחד אתה מתעורר ומבין שהשנים חולפות מהר ובעצם, רוב חייך אתה חי כחלק מ'עדר' על נהג אוטומטי (זוגיות, ילדים, פרנסה). יום אחד נתקלתי בתמונה של אדם יושב על צוק ומסתכל על הנוף ולצדו כתוב: 'כשתהיה על ערש דווי, על מה תצטער? אני אצטער על הדברים שלא הספקתי לעשות", כך מספר בבלוג המשפחתי זיו רדומסקי (50), המטייל מאז סתיו 2020 עם זוגתו יעל לוין (47) וילדיהם אריאל (בת 12), נועם (בת 11) ואמיתי (8.5).

שיטוט בבלוג שלהם, העונה לשם "חמישה בעולם הגדול", חושף שפע של הרפתקאות שמסופרות בידי כל אחד ואחת מבני המשפחה. יעל מספרת כי בשנת 2020 הם החליטו לארוז מזוודות ולצאת למסע משפחתי חובק עולם. את נובמבר ודצמבר 2020 הם העבירו באזורים הכפריים של חצי האי פלופונס שביוון, ולאחר מכן עברו לאי קופנגן שבתאילנד, שם הם נמצאים עד היום.

"היה לנו עסק, עבדנו מסביב לשעון והרגשנו עבדים", מציינת יעל כאשר היא נשאלת את שאלת ה"למה" המתבקשת. "לצאת למסע היה חלום, והרגשנו שככל שהילדים גדלים, כך החלום הולך ומתרחק. החלטנו לעצור את הזמן ולצאת לפני שהילדים גדלים מדי לבוא איתנו. רצינו לשמר את זמן האיכות המשפחתי. היום אנחנו רואים זריחות ושקיעות יחד, אוכלים אוכל מקומי ומעבירים זמן איכות משפחתי. זה פרייסלס".

לא היתה דילמה בעניין 'שליפת' הילדים מבתי הספר?
"זו היתה החלטה ממש קלה. ידענו שלילדים שלנו יש כלים רבים ללימוד עצמאי, סקרנות ורצון לחקור. הבאנו חוברות לימוד מהארץ ולמדנו הרבה און-ליין. אנחנו קוראים לזה 'לימוד דרך אגב', כעת, בקופנגן, הם לומדים עם ילדים אחרים בבתי ספר בינלאומיים".

זיו מציין כי "היום, מה שחשוב באמת זה מתמטיקה ושפות, אך מיומנויות החיים, מפגש עם תרבויות, חוויות וזמן איכות משפחתי בטיול מסוג זה - ילוו אותם כל החיים".

יעל מוסיפה כי בקופנגן מתגוררת כיום קהילה ישראלית גדולה מאוד, ישראלים שחלקם נתקעו על האי בזמן המגפה, ופשוט נשארו בו. לדבריה, ברוב התקופה שבה שהו באי, המגפה לא הורגשה. רק בימים אלו חודש הסגר, אך בשעות הלילה בלבד, וכל המסעדות עדיין פתוחות.

מתי תחזרו לארץ?
"אנחנו חיים את הרגע. זה לא משהו שאנחנו חושבים עליו כעת".

במשפחת חדד מכפר יונה חולמים כבר שנים לצאת למסע גדול בכיוון אחד. אבל מי שגרמה להם לעשות מעשה ולצאת לדרך היתה מגפת הקורונה. רק בזמן הסגר, הבינו בני המשפחה עד כמה ה"ביחד" המשפחתי עושה להם טוב, ומאידך - עד כמה הריצות והמרדף הגדול נראה לפתע חסר חשיבות. וכך, מאז סוף 2020, מטיילים רחלי (32) ודני (33) עם ארבעת ילדיהם, גיל (9), רועי (8), אביה (6) והלל (3) ברחבי מקסיקו. הם מכרו את ביתם, לא מביטים לאחור, ואת החוויות שלהם הם מתעדים בעמוד הפייסבוק המשפחתי.

למה דווקא מקסיקו?
"מקסיקו בכלל לא היתה חלק מהחלום שלנו, אבל זו אחת המדינות היחידות שאיפשרה לתיירים להגיע מבלי להטיל מגבלות רבות. אז נסענו".

מה המצב שם?
"הכל רגוע פה. לא חששנו. הרגשנו שהמצב בישראל גרוע יותר. כאילו בארץ לקחו אותנו לקצה. ואם תהיה לנו בעיה כאן, פשוט נמשיך למקום אחר".

יש שם תיירים רבים שמטיילים כמוכם?
"יש הרבה מאוד תיירים מארצות הברית, וגם לא מעט ישראלים. את סדר פסח עשינו בבית חב"ד באי קוזומל, עם עוד 600 אנשים! אנחנו מטיילים הרבה, וגרים בדירות במתחמים סגורים, עם בריכת שחייה. כל אחד מאיתנו קם בבוקר מתי שבא לו. קצת מטיילים, נהנים, לומדים. לימודים זה לא רק לשבת עם מחברת ועט - לימודים זה להכיר ארצות אחרות. אני מרגישה שאנחנו נמצאים במקום הכי טוב ובזמן הכי טוב".

מה אתם מתכננים בהמשך?
"הקורונה לימדה אותי לא לתכנן יותר מדי. חוץ משבוע קדימה, אין לי מושג מה יהיה".

סיפורה של אנאל גולדברג (33) מתל אביב, השוהה מזה כשנתיים בהודו עם בן זוגה דניאל, מעניין במיוחד. בימים אלו מעבירים השניים את זמנם בחופי ארמבול שבצפון גואה, וניכר כי מגפת הקורונה חלפה לידם. "נסענו לפני שנתיים לשלושה חודשים, אבל הארכנו את השהות שוב ושוב", היא מספרת. "באפריל 2020 התחיל סגר בהודו. המון ישראלים נלחצו וחזרו לארץ. אני הייתי בבועה משלי. עשיתי קורס מורי יוגה ברישיקש, והחיים התנהלו באופן רגוע".

בשבועות האחרונים, יש דיווחים מטרידים מאוד מהודו. את חוששת מהמצב?
"בגואה המצב טוב יותר מבשאר חלקי הודו. עד לפני כמה שבועות, לא הרגשנו כלום. עכשיו יש סגרים, אבל הם פחות מחמירים מאלו של הגל הראשון. רק כשאני בודקת את החדשות בישראל ורואה מה קורה בהודו, זה נראה נורא. מכאן הדברים נראים אחרת".

אבל יש פחות תיירים, לא?
"ארמבול היא מרכז תיירות מפותח, ובדרך כלל יש פה עומס מטורף של תיירים. כעת הכל פחות צפוף. יש פה חיי קהילה עשירים, עם הרבה תרבות, אמנות, מוזיקה. אנחנו מוקפים באנשים שאנחנו מכירים כבר חודשים ארוכים. הולכים לים, עושים יוגה, משתתפים בסדנאות. אף אחד סביבי לא מרגיש כלוא ואין תחושה של היסטריה".

גם בני משפחת סמלסון העבירו את ימי הקורונה בפוקארה שבנפאל, והם עדיין שם, גם בימים אלו. ההרכב המשפחתי כולל את דניאל (51), הילה (49) וילדיהם נור (11), קורן אור (13) ואוריה (15).

הם יצאו מישראל בספטמבר 2019 כדי לערוך מסע בלי תאריך תפוגה. את חצי השנה הראשונה העבירו בהודו, ובתחילת מרץ 2020 נסעו לנפאל כדי לחדש את הוויזה. התפרצות המגפה השאירה אותם במדינה, תחת סגר. "נדרשו לנו כעשרה ימים כדי לנשום, להירגע ולהבין שזה מה שהיקום זימן לנו. החלטנו להישאר. בשום שלב לא עלה על דעתנו לחזור ארצה", מספר דניאל.

בחודשים הראשונים, הילה והילדים כלל לא יצאו מהדירה שבה התגוררו, אך לאחר זמן קצר נכנסו כולם לשגרה של קריאה ופעילות גופנית. "הלחץ שהיה קודם לכם נעלם. התאהבנו בנפאל. ראינו במגפה הזדמנות מיוחדת להתחבר לאנשים, לקהילה ולתרבות כאן".

חששתם להידבק בקורונה?
"אוריה ואני חלינו בקורונה ביוני 2020, וזה עבר. הכל חזר לשגרה".

דניאל, מורה לרפואה סינית ומדריך צ'י-קונג, מספר כי הם הגיעו להודו עם 600 דולר בלבד. כיום, מדי בוקר הוא מלמד צ'י קונג בזום, ויש לו תלמידים קבועים בישראל. "אנחנו לא מרגישים בטיול. אלה החיים שלנו. אנחנו יושבים ליד האגם, מסתובבים בשוק, עושים טיולים בטבע הקרוב. אנחנו פשוט חיים את החיים. בתחושה שלי - אם אתה לא נותן לפחד לנהל אותך, אז הכל אפשרי".

עשיתם טיול מטריף בעולם? כתבו לנו ל-tourism@walla.net.il ואולי נפרסם אותו בוואלה!