מכירים את "כפר המעיינות" של ישראל?

"תם סיורנו בכפר. כאמור, אין בו אתרים מעוררי עניין, אך יש בו איכות חיים: שלווה, נוף מקסים, אוויר הרים צלול ונדמה, כי אין בו גם פוליטיקה וכל אלה יחדיו הרי יפים הם לבריאות". במילים אלו סיכם העיתונאי אליעזר ירושלמי את כתבתו על עין קינייא שבגולן, בעיתון "⁨⁨דבר⁩⁩" מה-10 ביולי 1981.

אבל מאז, בדיוק 40 שנה אחרי, נראה שהכפר הדרוזי הקטן שלמרגלות החרמון צובר לו עוד ועוד אתרים מעוררי עניין, ואפשר שהוא בדרך למהפכה תיירותית. אז תכירו את "כפר המעיינות", כך לפחות החלו למתג את עין קינייא ברשות לפיתוח הגליל וגם בישוב עצמו, וזאת בזכות יותר מ-40 מעיינות שנספרו בתחומו, למרות שרובם נובעים רק בחורף. עם זאת, לאחרונה החלו בכפר לסדר ולשפץ את המעיינות שכן נובעים כל השנה, ואף תכננו שביל טיול של 4.5 ק"מ לאורך כמה מהם. למשל, עין ריחן שזורם לתוך בריכה נאה לצד מדשאות ושולחנות פיקניק, עין חמאם שבו נהגו להטביל את החתן, או עין שלאלה (מערבית "המפל"), שמספק שני קוב מים לדקה ומימיו נהגו לקרר את התפוחים שקטפו החקלאים.

בגובה של 750 מטרים מעל פני הים, שוכן לו עין קינייא מהמאה ה-14 על 2,400 תושביו הדרוזים. איך בדיוק כותבים את שם הכפר? לא ברור. בשיטוטי במועצה, וגם במרשתת, נתקלתי בלא פחות מחמש אפשרויות: עם י' אחת בהתחלה, עם שתיים בסוף, פעם זה מסתיים עם א' ופעם עם ה' - על שלט אחד כתוב בלי י' בין האות ק' לאות נ', על בניין המועצה כתוב בכלל אחרת, ובוויקיפדיה בכלל אין י' בהתחלה - בקיצור בלאגן אחד שלם. אז החלטתי לכתוב "עין קינייא", וזהו (Ein Qiniyye).

כבר מהשם "עין" אפשר להביא שהכפר קשור למעיינות, ו"קינייא היא תעלת מים", מסביר ואיל מוגרבי, ראש המועצה המקומית שיושב על כסאו מ-2018. מוגרבי הוא בעצם הוא ראש המועצה הראשון שנבחר על ידי התושבים, שרובם לא שש להצביע (קיבל רק 19 קולות, אבל עדיין רוב). עד כה מינו לכפר מועצה ממונה זמנית מטעם משרד הפנים, כמו לשאר כפרי הגולן. וזה לא היה קל, אתם יודעים, כל הנושא של נאמנות לישראל מול סוריה, הסממנים של המדינה בכפר וכדומה, שאליהם התנגדו זקני הכפר מול הדור החדש, הפרגמטי יותר. אבל מוגרבי, איש חינוך בעברו, הציב לעצמו מטרה, ודבק בה. "הזמנתי את כל המכובדים אליי הביתה ושכנעתי אותם", הוא מסביר כשהוא ישוב בלשכתו מתחת לשלוש תמונות של ראש הממשלה נתניהו, סמל המדינה והנשיא ריבלין. ומוגרבי אפילו חבר מרכז ליכוד, כך שהוא בהחלט יודע מאיפה העגל יונק.

למרות זאת, הוא מלין על כך שאין לכפר תוכנית חומש ומתוך 30 מגרשים לבנייה שניתנו להם לשיווק, אושרו רק שלושה. "האתגרים שלנו הם עם המנהל, כי בתים של נוצרים שעזבו את הכפר ונקנו על ידי דרוזים, לא מוכרים והם נחשבים בתי נפקדים", הוא אומר. אבל למרות הקשיים, מוגרבי ממשיך לקדם את עין קינייא ובקרוב ייבנה בו התיכון הראשון, כך שהנוער לא ייאלץ לנסוע עד למסעדה שלמעלה כדי ללמוד. מה שעוד נבנה לאחרונה הוא גן המשחקים הראשון בכפר. קשה להאמין, אבל לא היתה ולו נדנדה אחת או מגלשה קטנה לילדים במקום.

"מה שמייחד אותנו, זה שהעונה החקלאית מתחילה באפריל עם שזיף ירוק שגדל רק כאן בשם ג'אריק, ומסתיימת בדצמבר עם מסיק הזיתים", אומר מוגרבי בגאווה, "אה כן, וכמובן שגם מעיינות".

והמעיינות הם אלה שאמורים למשוך את הישראלים ולהביא אותם לישון ולטייל בכפר, ולא רק לעצור בו בדרך לחרמון. כחלק ממהלך השיווק של הכפר לתיירים, ובעיקר לספורטאים, יתקיים גם בחודש הבא לראשונה אולטרה מרתון - מרוץ של 80 ק"מ מעין קינייא ועד פסגת החרמון סובב ישובי הגולן - שוודאי יתן בוסט מבחינת לינה וחשיפה לכפר. אבל בשוטף, עדיין לא תראו שם כמעט מטיילים.

"עין קינייא זה מקום שאנשים מצביעים עליו מחלון המכונית בדרך לסקי, אבל לא עוצרים בו", אומר הנידי בריק עוזר ראש המועצה, שגר אומנם במג'דל שמס, הכפר הגדול בגולן, אבל מאוהב דווקא בכפריות הקטנה של קינייא. לדבריו, המטרה עכשיו לשנות את המציאות ולהנגיש את הנוף, המעיינות, המקומות הקדושים והצימרים למטיילים.

"בעין קינייא יש כיום כ-20 חדרי צימרים", אומר מוגרבי, "אנשים החלו לפתח עיזבות (מבנים אירעיים לחקלאיים - ז.ר) והפכו אותן לאירוח ביתי. היעד שלי הוא שיהיו פה מאה צימרים. אני לא רוצה פה מלונות", הוא מוסיף, ודי צודק אם הוא רוצה לשמר את האופי הפסטורלי של המקום.

אחד מאלו שלקחו מקום ישן והפכו אותו לפנינה תיירותית הוא חמאדה דמקסי, שבדיוק בפסח לפני שלוש שנים שיפץ בית ספר ישן והפך אותו למתחם של שלושה צימרים בשם המתבקש "Old School". בכל חדר יש ג'קוזי, מטבחון קטן, מיטה זוגית וספה נפתחת לילדים. אבל הכי כיף לתצפת מהמרפסת היפה של "בית הספר", שצמודה לבריכה שמשקיפה לעמק החולה והרי נפתלי. המחיר: 800-600 שקלים ללילה (052-7283622), תלוי אם זה סופ"ש או אמצ"ש. על ארוחת בוקר דרוזית תוסיפו עוד מאה שקלים לזוג, ועל כל ילד עוד 100 שקלים. "עכשיו, תודה לאל, אני מלא בסופ"שים אבל באמצע השבוע עוד ניתן למצוא מקום", אומר חמאדה.

מעבר למעיינות, מה שעוד נובע בעין קינייא היא הסצנה הקולינרית. ברחוב ראשי ליד בניין המועצה, נצבעה לאחרונה חומה ארוכה בגרפיטי אומנותי (מזכירה מעט את זו של דאליית אל כרמל) על ידי האמן איימן חלבי, ובה אלמנטים של הדת ושל הנוף - מקום מדהים לתצפית. ממול לחומה, נמצא "פפינו" - דוכן פאסט פוד חדש עם לוקיישן מנצח - שעליו כתב השבוע עמיתי יניב גרנות. בפנים ממתין חוסיין זידאן, שף מקומי שלמד בבית הספר לבישול "דנון" שבתל אביב, עשה כמה סיבובים בעיר, עבד והשתפשף, וחזר לכפר להגשים חלום קולינרי קטן.

"בהתחלה חשבתי להכין בבית פיצה, וזה התגלגל", הוא מסביר על פתיחת המקום לפני כחצי שנה. אבל הספסליטה שלו הוא ה"סלופי ג'ו" - פיתות קטנות שהוא אופה ממולאות באסדו מפורק, אורוגולה, איולי, בזיליקום ובצד פוטטו קריספי. על המדרכה ליד הדוכן, בוקעת מוזיקה קצבית מהרמקול שהציב ליד כמה שולחנות וגלשן גלים שעומד ליופי. סצנה יעני תל אביבית של שוק הפשפשים, אבל רק בכאילו. למרות זאת, כיף לראות שמישהו מנער קצת את העיירה המנומנת הזו, בטח מבחינה קולינרית. פתוח מ-12 ועד חצות.

אני נוסע עם ראמי ברקה, מי שאחראי על תיק הספורט והתרבות במועצה, לראות את נחל סער השוצף. אנשים תמיד באים לראות את מפל סער אחרי גשמים, אבל הנחל שמקבל את מימיו מכמה מעיינות והפשרת שלגים, דווקא יותר מרהיב כשהוא עובר מתחת לגשר שהופצץ על ידי הסורים ב"ששת הימים", ושוקם על ידי משה דיין וזכה לכינוי "גשר הידידות".

על הדרך עצרנו אצל ב"פיתאייר סולטן" ("הפיתה של סולטן"), שם פגשנו את היבא שארף, אמנית הפיתות הדרוזיות, שהכינה לנו מול העיניים סט של פיתות עם זעתר, עם רוטב פלפלים ומעין פיצה ללא גבינה של פתוחי אדמה ובצל (4 שקלים ליחידה). גלוטן לווריד, וכמה שהוא טעים. מזה שבע שנים אופה היבא את הפיתות האלה, והמקום מוקדש לאחיה, סולטן, שהיא כה אוהבת.

עמוסים בפיתות החמות שלקחתי הביתה, המשכנו לראות כמה קברי נביאים ואתרים שקדושים לדת הדרוזית. אבל עוד לפני, עצירת חובה בכנסייה היחידה שפעילה כיום בגולן ונבנתה ב-1925 - מר ג'ריס. בכפר עוד כנסייה (הנושאת את שמו של פטרוס) והיא קדומה יותר, אולם אפשר לראות בה רק שרידי קירות, וקבר של הכומר שנמצא ליד הריסות המבנה. למרות שהוא מלא באשפה, מוגרבי מבטיח שמדובר במבנה לשימור. נקווה שאכן כך יהיה.

על כנסיית מר ג'ריס (גיאוגרגיוס הקדוש) אחראי אדיב עסאף - אב המשפחה הנוצרית היחידה שנשארה בעין קינייא אחרי 1967. לפני המלחמה, היה רוב של 60 אחוזים לנוצרים בכפר, אולם רובם עזבו לסוריה ולבנון. אדיב האדיב מזמין אותנו לביתו שמעל לכנסייה. בסלון הבית תלויה תמונה של "הסעודה האחרונה", ואשתו הנחמדה, ילידת לבנון, מגישה לנו קפה ועוגיות. "אנחנו גרים עם הדרוזים מאות שנים ומרגישים משפחה אחת", הוא אומר. "אנחנו שותים ואוכלים ביחד, משתתפים באירועים אחד של השני, אבל בחגים וטקסים אנחנו הולכים או לנצרת או לג'יש (הכפר גוש חלב - ז.ר)"

למרות שאחותו נמצאת בדמשק, ומאז 67 הוא ראה אותה רק פעם אחת בירדן, אדיב שמח על מה שיש לו ועל המקום שהוא חי בו. לפני שהוא פותח לנו את הכנסייה, דרוזית קשישה מגיעה אליו ותוחבת לו שטר כסף ליד. "אתה רואה, ככה אני מתחזק את המקום", הוא אומר. גם כשהיו תיירים הם היו תורמים לפעמים". אדיב ומשפחתו הם נכס לכפר. הוא מספר שיש נוצרים שעברו מפה לברזיל והקימו שם כפר בשם "עין קינייא" שבו כ-10,000 תושבים. "ויש גם עין קינייא בלבנון ורמאללה, אבל אין קשר לכאן", הוא מוסיף.

גם מוגרבי מבין שיש לשמר את המשפחה הנוצרית היחידה שנשארה לו, ובחג המולד של 2018 הוא האיר את הכנסייה באור יקרות. "הבאתי לכאן את עוזר האפיפיור", הוא אומר בגאווה, "והתחלנו לקבל טלפונים מכל העולם. גם תושבי הגולן הגיעו, ולאחרונה גם משלחת של האו"ם עם 55 נציגים".

קדושה ואמונה היא מנת חלקם של הדרוזים בגולן. כיום חיים במרחב כ-24 אלף דרוזים בארבעה כפרים (מג'דל שמס, בוקעתא ומסעדה הם השלושה הנוספים). אפשר לומר שהדרוזים של הגולן מסורתיים יותר, בדומה לאלו שבבית ג'אן או חורפיש שבגליל העליון, מאשר אלו של דאליית אל כרמל ועוספייא בכרמל. אולי זה הנידחות של ישובי החרמון הרחוקים, אולי היותם ה"פרבר של הפרברים" ואולי האופי החקלאי השליו והפשוט של התושבים שעדיין מגדלים תפוחים, שזיפים ודובדבנים.

אבל יש סיבה נוספת לקרבה לדת. בגולן ישנם קברי נביאים רבים או מקאם (מקומות שבהם עצרו או עברו קדושים), שבהחלט משרים אווירה רוחנית על המקומיים, ובמיוחד עין קינייא שמוקף באתרים קדושים - מקבר נבי חזורי, שלפי המסורת נהג לשבת על הדרך בין דמשק לעכו ולברך את העוברים, דרך מקאם נבי איליה (אליהו הנביא), עבור בנבי יעפורי ליד ברכת רם וכלה בקבר נבי יהודה שליד הבניאס וקבר אל ח'דר שמעליו.

אבל דווקא הקבר של סת שעוואנה, קדושה שעליה אומרים שהיא בת ישראל שהתחפשה לגבר כדי ללמוד את רזי הדת, הכי מסקרן. לא מדובר אומנם בקבר הכי מרשים לטעמי, אבל הוא נמצא ממש בתוך הכפר, היכן שנמצא החילווה (בית התפילה) מהיפים שיש לעדה, ולרוב אין מדובר במקום מרהיב כמו בית כנסת או כנסייה, שהרי הפשטות והתפילה היא שחשובים.

בתוך החילווה ישנה חרב יפהפייה, מעוטרת באבנים נוצצות ומצופה בכסף. היא ניתנה ב-2009 (שנתיים לפני המלחמה בסוריה) לתושבי עין קינייא שביקרו בכפר הסורי מיר, על כך ש"נשארו נאמנים" לסוריה. בשלט שמתחת לחרב הממוסגרת, נכתב: "חרב דמשק - בהוקרה מהכפר מיר (פרבר ליד דמשק - ז.ר) על הסירוב לסיפוח הישראלי וההחזקה בתעודת הזהות הסורית".

אז הסורים אולי ממשיכים לשלוח אלינו חרבות. אנחנו, לעומת זאת, ממשיכים לפתח מעיינות, צימרים ויש אפילו מורה דרך אחד מוסמך של משרד התיירות (שאוקת מונדר). "תוך שנה אני רוצה לשים את הכפר על מפת התיירות הישראלית", אומר מוגרבי, שנחוש להפוך את עין קינייא למקום שכבר לא מצביעים עליו מחלון המכונית.

אז בפעם הבאה כשאתם בדרך לכפר, עשו טובה, תנו קפיצה קטנה גם לחרמון.