אי האלים נפתח: ישראלי במדינה המוסלמית הגדולה (והיפה) ביותר בעולם

בווידאו: האי נוסה פנידה ממעוף הרחפן של דין אריאל

הקול שלה היה דק ועדין: "סר…סר.." לא ידעתי אם אני ישן או ער, אבל כשנוספה לקולה נימה קלילה של תקיפות הבנתי שהחלום שלי מתחיל עכשיו. כשהתעוררתי, וזה היכה בי בבת אחת - אני עומד לנחות סוף סוף בג'קרטה, בירת אינדונזיה והארכיפלג הגדול בעולם המורכב מ-17 אלף איים. קשה להבין את המשמעות של הרצף הזה. מהנקודה המזרחית ביותר למערבית ביותר (כ-5,000 ק"מ) אינדונזיה משתרעת על שמינית מהיקף כדור הארץ.

אני נוחת לבד, במדינה המוסלמית הגדולה בעולם - זו לא עובדה שאתה יכול להיות אדיש לה כשאתה בא מישראל. אין לי תוכנית מוגדרת, החלטתי שאני נוסע, לקחתי את ציוד הצילום, והגעתי. אז לאן עכשיו?

לתחנת הרכבת - איזו הקלה זו שכל השלטים ששפתם היא שפת בהאסה, השפה הרשמית באינדונזיה, כתובים באותיות לטיניות, אין בעיה לזהות את שמות הערים. אני קונה כרטיס באוטומט דובר אנגלית ושמח שאני עדיין לא נזקק לשירותי גוגל טרנסלייט או שפת סימנים מאולתרת.

ג'קרטה הבירה ממוקמת במערב האי ג'אווה, שלאחרונה גם נבחר כאי הטוב ביותר בעולם לשנה זו. אני נוסע ליוגיאקרטה שבמרכז האי, מרחק של 9 שעות נסיעה. קריאות המואזין העירו אותי עם כניסת הרכבת לעיר הגדולה ביותר במרכז האי ג'אווה, אשר ממנה התחלתי את מסעי ממערב למזרח.

התמקמתי בהוסטל רפאים שבו הייתי המטייל היחיד. די הצחיק אותי שמכל הטיילים באינדונזיה רק אני פה. פקיד הקבלה קרא ספר כנראה ממש מעניין כי ממש לא היה לו חשק לדבר איתי. היתרון העיקרי בכך שהייתי שם לבד היה שיכולתי לשבת בלי הסחות דעת, חוץ מזו של תבשיל הגאדו גאדו המקומי - תכלס ירקות צלויים עם אורז וביצה מעל ורוטב בוטנים (היה טעים - אבל הייתי מאוד רעב ואולי זה השפיע) - ולתכנן את המסלול שלי. עד אמצע הלילה כבר היה לי מסלול ברור. הלכתי לישון, מעט, קמתי בזריחה ויצאתי לדרך אל מקדשי יוגיאקרטה.

שניים מהמקדשים הנחשבים מהמרשימים בעולם, שניהם אתרי שימור מורשת של אונסקו, שוכנים בקרבת יוגיאקרטה: פרמבאנאן (Prambanan) ההינדואיסטי ובורובודור (Borobudur) הבודהיסטי. פרמבנאן הוא מתחם המאכלס כמה מקדשים שנבנו במאות התשיעית והעשירית שהמרכזיים שבהם מוקדשים לאלים וישנו, שיווה ובראהמה.

בבורובודור מבנה מונומנטלי אחד, שנבנה בין השנים 778-850 לספירה ומייצג סמלים רבים מן האמונה הבודהיסטית. הוא בנוי מאבן געשית אפורה בצורה של פירמידה מדורגת בת שלוש רמות: לראשונה מבנה ריבועי, לשנייה מרפסות מרובעות ולשלישית מרפסות עגולות שבמרכזן ניצבת סטופה (מקדש בודהיסטי דמוי פעמון) המוקפת 72 סטופות קטנות שדרך החרכים המעטרים אותן ניתן לראות את פסלי הבודהה המוצבים בהן. שטחו הכולל של המקדש הוא 2500 מ"ר.

היתרון שבהגעה המוקדמת למקדש הוא משמעותי אם רוצים לחוות את מלוא העוצמה של המקום, כשאתה יושב בתוך השקט על הטרסה בין הסוטופות, רואה את הירוק המתפרץ בגבהות המקיפות את המקדש. תפאורה מתאימה מאוד להופעה של לארה קרופט מבין הסטופות, אם עשתה זאת באנגקור ואט (קמבודיה), למה שלא תעשה את זה גם בבורובודור?

אינדונזיה נמצאת על "טבעת האש" - רצועה דמויית פרסה באוקיינוס השקט שבה פעילות געשית מוגברת - 75% מהרי הגעש הפעילים בעולם רוחשים וגועשים שם, ולכן כאשר מגיעים לאינדונזיה אין לוותר על ביקור בהרי געש, בפרט במפורסמים שבהם - הרי הגעש ברומו (Bromo) ואיג'ן (Ijen).

הר ברומו (גובה 2,329 מ', רוחב הלוע 16 ק"מ) שבשמורת ברומו-טנגר-סמרו, הוא אחד המקומות המתוירים ביותר באינדונזיה. טרם הגעתי חששתי שמדובר בעוד אטרקציה תיירותית שרק צריך לסמן עליה וי - מעין מגדל אייפל של אינדונזיה. אבל כשההר התגלה לי בזריחה, מוקף ערפילי בוקר ולועות של הרי געש פעילים נוספים - וכשראיתי את העשן המיתמר מהן הבנתי שחששתי לשווא. הנוף עוצר הנשימה גרם לי להרגיש כאילו המיניוואן המיושן בו הגעתי היה בעצם חללית במסווה ונחתתי על הירח, או אולי על מאדים?

להר הגעש איג'ן (גובה 2,799 מ', רוחב הלוע 20 ק"מ ) הגעתי אחרי הסיור בברומו עוד באותו ערב, והתחלתי את הטיפוס עליו סביב השעה אחת בלילה כדי שאספיק לראות את הזריחה משפת הלוע. הר הגעש פעיל מאוד ומדיף ריח חזק של גופרית. לכן כל מי שמטפס עליו חייב מסיכה עם פילטר שאותה שוכרים בכניסה לשמורה. לצריבה בעיניים זה כמובן לא עזר. אני מצלם סלפי - איך לא - ונראה לעצמי כמו שרדר הרשע מצבי הנינג'ה. מוקף בשרדרים נוספים. כולם הולכים לאותו כיוון.

אני מתחיל לטפס. השיפוע חד והקרקע חולית. כל צעד אני שוקע ומרגיש שאני הולך לאחור במקום להתקדם. לידי צועד זוג, אני שומע אותם מתנשפים. הם עוקפים אותי ועוצרים רגע לשתות. הבחור מוציא בקבוק מים ומגיש אותו לבת זוגו אבל בדרך הבקבוק נשמט מידו ונפל. שלושתנו עקבנו אחריו קופץ ומתגלגל במורד ההר. אין שום סיכוי שמישהו ירדוף אחריו. הצעתי להם מהמים שלי וכך המשכנו שלושתנו יחד את הדרך למעלה. הם היו זוג סלובנים, מאשה וניג'ק, בטיול סוף הלימודים שלו. כשהגענו לשפת הלע, החלטנו להמשיך לתוכה. קושי המסלול היה שווה את היופי של לשונות האש הכחולה שראינו מבין הסלעים. זה אפילו הסיח את דעתנו מהצחנה הנוראית של הגופרית.

כשהגענו אל שפת אגם הגופרית החומצי שבלוע הר הגעש, בעודנו מנסים להסדיר את הנשימה גם ממאמץ הטיפוס וגם מעוצמת ריח הגופרית החזק עד כאב - ראינו שהר הגעש משמש כמכרה גופרית. שלא כמונו עובדי המכרה אינם חובשים מסיכות, הם כורים את הגופרית, מעמיסים אותה בידיהם לסלסלות, תולים שתי סלסלות על אסל ונושאים אותו על גבם במורד ההר, מדלגים, חלקם יחפים, בקצב כפול משלנו, גם כשהם בעלייה, כאילו שבסל יש להם כותנה.

היעד הבא שלי: באלי. אני עולה על מעבורת. אני עוקב אחר האי ג'אווה שהולך ונעלם באופק, בשעה שצלליתו של האי באלי מתחילה להתגלות. האי משך את סקרנותי באופן מיוחד, אולי בגלל כינויו "אי האלים", שנותן לו נופך של מסתורין. אני מתחיל בביקור באי קטן הסמוך לבאלי בשם נוסה למבונגן (Nusa Lembongan). פירוש המילה נוסה הוא אי בשפת בהאסה.

עצירה קלה בדרך לצפייה בשקיעה במקדש אולואטו בדרום באלי. הביקור עלה לי במשקפי שמש שקוף החליט לספח לעצמו מראשי - קפץ עליי, חטף את המשקפיים ללא בושה וקפץ מיד אל בין העצים.

נוסה למבונגן הוא אי לא מפותח כלל בעל תשתיות ישנות, מעט מאוד מטיילים, כבישים מתפוררים אבל נופים עוצרי נשימה. שכרתי אופנוע ויצאתי לחקור את האי. בערב בו הגעתי נסעתי לצלם שקיעה בלגונה הכחולה. שם פגשתי את בן, בחור גרמני שגר באוסטרליה כבר כמה שנים, ועכשיו, בדרך חזרה לגרמניה, הוא החליט לטייל בבאלי. התחברנו מיד בעודנו צופים בשקיעה הכל כך יפה ושותים את בירת Bintang המקומית שהייתה לא כל כך קרה, אולי בגלל זה גם לא כל כך טעימה. משם המשכנו לטייל יחד באי, ובעוד שני איים: נוסה צ'נינגן (Ceningan) ונוסה פנידה (Penida). גם עליהם שורה אותו קסם אבל בכל זאת אחרת - הזוויות משתנות, נפילת קרני השמש, הנוף הנשקף מכל אחד מהם - וריאציות יפהפיות על אותו נושא.

מן האיים המשכתי לעיירה קוטה, השוכנת על רצועת החוף הדרום מערבי של באלי. קוטה היא מעין "אילת של האוסטרלים". עבורם, באלי היא יעד פופולרי ביותר לחופשה קרובה - "רק" כ-6 שעות טיסה. קוטה עלתה לכותרות בשנת 2002 כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו בבר "Paddy's Pub" ולאחר מכן התפוצצה גם מכונית תופת. בפיגוע נהרגו 204 איש וכ-200 נפצעו. פיגועים נוספים התרחשו בשנת 2005. על חורבות הבר הקימו אנדרטה לזכר הנרצחים, והבר נפתח מחדש כ-150 מטר ממקומו המקורי. ברים מתפוצצים אנחנו לצערינו מכירים מהבית, וגם את כוח החיים שחוזר למקומות שנפגעו.

באותו ערב הצטרפה אליי לבר המחודש תרזה, תרמילאית גרמניה מברלין שהכרתי בחצר ההוסטל שגם טיילה לבדה. יצאנו לפגוש את חיי הלילה הידועים של קוטה, שהיא גם משכנו של אחד מ-100 מועדוני הלילה הנחשבים בעולם (לפי רשימת djmag) - מועדון Skygarden . הסתבר לנו שה"האפי אוואר" במועדון בין השעות 9-11 בלילה הפכה את המועדון למקום מפגש לטיילים שבאים ליהנות מ"שתה כפי יכולתך" ומהזדמנות להכיר אנשים מכל קצוות העולם. בכל ערב באנו למועדון, נהנינו משתייה כפי יכולתנו, ממפגשים עם אנשים חדשים ובעיקר ממוזיקה בווליום גבוה. בימים ביקרנו את חופי הגלישה בעיירות הסמוכות כמו צ'אנגו וסמיניאק. לו הייתי יודע עליהן קודם, הייתי מעדיף ללון דווקא בהן כי האווירה בהן יותר רגועה מזו של קוטה, פחות צפוף, פחות עמוס. עם הזמן הצטרפו לטיולינו גם סמיר, ברזילאי ממוצא סורי, ייפ, הולנדי ממוצא סורינאמי אינדונזי מעורב ושני סקוטים שסיימו לימודי רוקחות. למרות ההיכרות הקצרה הפכנו לקבוצה מגובשת והמשכנו את מסענו בדרום האי באלי, לעיירה אובוד - הבירה הרוחנית של האי.

אובוד, התפרסמה מאוד בזכות הסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב" (המבוסס על ספרה של אליזבט גילברט), בו צולמה הסצינה המפורסמת שבה ג'וליה רוברטס רוכבת להנאתה על אופניים בין שדות האורז של אובוד. שדות האורז של שמורת טגללנג, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו היא אכן בגדר חובת הגעה בביקור בבאלי. אפשר לטייל בשדות רגלית אך אנו בחרנו לשכור אופנועים ורכבנו בין טרסות האורז - החום והלחות יחד עם ריח הצמחייה והצבע הירוק העז גרמו לנו לתחושת טשטוש. אתה מסתכל ומבין שהקדמה כלל לא הגיעה לכאן - לו היה בלינזי הולך לישון לפני מאות שנים וקם היום, הוא היה מתעורר לאותו הנוף ולא יודע שהוא התעורר לעידן אחר לגמרי.

למרות שחבריי לקבוצה צחקו עלי שאני מזוכיסט, לא ויתרתי להם על טיפוס בזריחה על הר הגעש באטור (Batur) (גובה 1,717 מ' רוחב הלוע: 7.5 ק"מ). שמנו שעון מעורר לשעה 2 בלילה. כמובן שעד שהשעון צלצל זכינו בקושי לשעת שינה אחת ויצאנו לדרך. הטיפוס לא היה קשה, אך לא לקחנו בחשבון שבניגוד לחום והלחות המורגשים בגובה הנמוך, ככל שהתקדמו במעלה ההר הטמפרטורות ירדו והרוח התגברה. שילוב לא אידיאלי עם זיעת המאמץ מן הטיפוס, ודאי לא כאשר הגענו לפסגה והפסקנו את הפעילות הגופנית בבת אחת. נחמה קטנה הייתה התה הלוהט שמכר לנו אחד ממדריכי הטיולים במקום, והנחמה הגדולה, מאוד, הייתה כמובן ההתבוננות בנוף עוצר הנשימה שנשקף מן הפסגה אל הר הגעש הסמוך, אגונג, ואל האי לומבוק ממזרח לבאלי, שחווה בשבועיים האחרונים רעידות אדמה קשות שהותירו יותר ממאה הרוגים. כן, גם זה צד שכדאי להכיר באינדונזיה.

התחנת הבאה במסלול שלי הייתה שמורת הטבע המפורסמת קומודו, הנמצאת במרכז אינדונזיה בצמוד לאי פלורס. עם הפרידה מאובוד ומבאלי נפרדתי בלב כבד גם מחבריי החדשים, שהפכו לחברים לחיים. כדי להגיע לקומודו טסתי לעיירה לבואנבז'ו ושם עליתי על ספינה לכיוון איי קומודו. על סיפון הספינה ציפה לי שבוע עמוס צלילות וטיולים ברחבי שמורת הטבע הענקית.

את השהות על ספינה ניתן לתאר בשלוש מילים: לצלול, לאכול, לישון וחוזר חלילה. בחמש בבוקר כל הצוללנים שהיו בספינה, ואני ביניהם, יצאו לצלילה הראשונה. בכל בוקר שאלתי את עצמי מחדש, בעודי עוטה את חליפת הצלילה הרטובה עדיין מאתמול - מה עשיתי רע שבעייפות ובקור הזה אני לובש בגד רטוב? אבל המרמור התפוגג ברגע שנכנסתי למים הצלולים, המאפשרים ראות של כ-30 מטר וראיתי קירות ענק של אלמוגים צבעוניים, דגים משלל הסוגים, צבי ים, כרישי שונית, ואפילו דוגונג (פרת ים) שחמק מהר בלי שהצלחתי לצלם! את חתול הים - המנטה ריי - כן הספקתי לצלם. אבל אי אפשר להבין באמת מן התמונה, את עוצמת נוכחותו ואת הפליאה מרכות התנועה שלו במים. הייתי מוקסם.

לצד הצלילות המרהיבות, גולת הכותרת של השמורה היא דרקון הקומודו המפורסם. לטאת כוח ענקית שמגיעה לאורך של כ-3 מטר ושוקלת כ-150 ק"ג. הלטאה מסוגלת לעמוד על שתי רגליים בעזרת זנבה ומסוגלת לרוץ במהירות של 20 קמ"ש. היא טורפת חיות גדולות כקטנות, הן אף טורפות זו את זו ומתועדים גם מספר מקרים של טריפת בני אדם! אם כל זה לא מספיק, יש ללטאה גם בלוטות ארס שמשתחרר בעת נשיכת הטרף, כך שאם בר המזל הצליח לברוח, הוא ניצח במערכה אך הפסיד במלחמה. מחשבות אלו מילאו את ראשי בעודי קופץ מן הסירה אל מי חוף האי המסתורי, כשהדבר היחיד המגן עלי מהמפלצת הפרה-היסטורית הוא מדריך עם מקל מעץ.

כאשר נגלתה לעינינו הלטאה, הרגשתי כאילו חזרתי לעידן המזוזאיקון או שנחתתי בטעות בסט של פארק היורה. לטאה זה שם מטעה, מקטין. זה דרקון, שעל רקע הנוף והצמחייה הצפופה והמרהיבה של האי בהחלט גרמה לפי להיפער לא כדימוי אלא ממש ממש.

לא ניתן להשלים ביקור בשמורה בלי לעגון באחד מחופיה הלא מיושבים וליהנות מהשקט שלו, מחופיו, בתקווה לא להיות מופתע על ידי דרקון קומודו משוטט. המחשבה על דרקון קומודו מורעב שעלול להתגנב חרישית, לא באמת מאפשרות לך נינוחות מלאה בשלווה המקיפה אותך מכל עבר.

מקומודו חזרתי לבאלי, הפעם לעיירת הנמל פאדאנג באי, ממנה תכננתי לקחת מעבורת לאי גילי טראוונגן. בדרך ביקשתי מהנהג שנעצור במקדש Pura Lempuyang Luhur (Pura = מילה למקדש בלינזי) המשקיף על הר הגעש הקדוש אגונג. כאשר הגענו למקדש, התחלתי בטיפוס - ושוב זה קרה - הגעתי למקום כה מרהיב שליבי ממש נדם. שערים הם מוטיב חוזר במקדשים הבלינזיים. ניתן לראותם כמעט בכל מקום, אך שער זה נמצא על הר בגובה 700 מטר מן הקרקע ומשקיף על הר הגעש בעת השקיעה, היה מן המראות המרהיבים ביותר שראיתי בחיי.

אל האי גילי טראוונגן מגיעים במעבורת של כשעתיים מבאלי. טכנית, האי אינו שייך לבאלי, אלא ללומבוק, האי השכן, והוא אחד היעדים הפופולריים ביותר בקרב המבקרים באי. החופים שלמולם נישא הר הגעש רינג'אני שבאי לומבוק הם עוצרי נשימה, והאי עצמו ניתן להקפה רגלית תוך כשעה. מסיבה זו, אין כלי רכב ממונעים באי וכל התחבורה מתבצעת ברכיבת אופניים, בכירכרות עם סוסים או רגלית. האי מושך אליו תרימלאים רבים, שבאים ליהנות משהייה מרגיעה בחוף במהלך היום, מביקור בשוק האוכל המקומי בערב, וממסיבות חוף רוויות אלכוהול שנשמכות עד אור הבוקר.

כאן קבעתי להיפגש שוב עם בן, שאותו הכרתי באי נוסה למבונגן, חברנו פרדריקו משוויצריה, ולסטף ומריון ההולנדים. ושוב אני מטייל בקבוצה. סדר היום שלנו היה מובנה ומוקפד: מתעוררים מוקדם, ב-12 בצוהריים, מתאוששים משתיית אמש עם בירה על החוף, צוללים, משנרקלים, מטיילים, אוכלים שותים, כל ערב צופים בשקיעה כשהשמש צוללת אל הר הגעש שבאי הקסום באלי, שוב שתייה, וכל זאת בנוף שאין מדהים ממנו.

אבל על דלת השגרה המהנה הזו דפקה המציאות. אחרי עוד לילה של בילויים וכמעט ללא שינה התעוררתי לבוקר האחרון שלי באי, הבוקר האחרון בארכיכפלג. ועצוב לי לעזוב.

טיילתי בהרבה מקומות בעולם ופגשתי זרים רבים שהיו לחברים, אך באותו בוקר הרגשתי אחרת. הייתי עמוס בכל היופי שאליו נחשפתי בימים האלה והיה לי ברור שאינדונזיה השאירה בי חותם משמעותי ויוצא דופן. קסם שקשה מאד להעביר את מלוא עוצמתו במילים או בתמונות. אין לי ספק שעוד אשוב.

דין אריאל הוא סטודנט לרפואה, טייל וצלם. לחשבון האינסטגרם שלו