הטירוף של טוקיו מתבטא בקצב החיים הבלתי פוסק שלה. אבל אחרי שכבר נכנסתם לזרם, כדאי לקחת גם פסק זמן ולהביט אחורה אל הימים שבהם טוקיו עוד לא היתה הבירה ונקראה אדו (Edo), ע"ש שוגונות טוקוגאווה ששלטה באזור כ-280 שנים. העיר שקיבלה את הבכורה עד 1868 היתה קיוטו ובה היו ארבעה מעמדות (מהגבוה לנמוך): סמוראים, איכרים (שיצרו את האורז), אמנים ויצרני מלאכות, והסוחרים.
פרק 1:
טוקיו: העיר ששמה את כל שאר היעדים בכיס הקטן
האורז היה הזהב של טוקיו ובו סחרו כולם. אבל ב-1868, עת החלה אדו - היא טוקיו - לההפך לבירה החדשה של יפן, הוחלף השימוש באורז בכסף המודרני.
תור הזהב של אדו העתיקה החל בגשר ניהונבאשי ("הגשר של יפן" ביפנית) ב-1603. גשר העץ הזה שנשרף מספר פעמים רב, היה הצומת שבו קרה הכל: המסחר באורז, נושאי האפיריון שהכילו את העשירים (המוניות של פעם), הגיישות והסמוראים. ציור מ-1805 בשם "קידאי שורן", המתאר את אותם ימים והגשר שאבד, ניתן לראות כיום בתחנת הסאבווי מיצוקושימה. הציור מתאר את חיי היומיום של אדו, את הרחובות הראשיים, מחסני האורז, הסמוראים על חרבותיהם וכם גם את הגיישות עם הקימונו והאיפור המוגזם.
כשתצאו מהתחנה, תראו את גשר ניהונבאשי (Nihonbashi)החדש שנבנה ב-1911. הגשר בנוי ממתכת וברזל ירוקים, מה שמעציב קצת את הלב לדעת שכל הירוק הקר הזה החליף את גשר העץ העתיק של אדו הרומנטית. כיום נמצאת שם גם הנקודה שממנה יצאו חמשת הרחובות הראשונים בטוקיו, שגם הפכה למקום שממנו מודדים את כל המרחקים ביפן.
ממש ממול נמצאת אנדרטה לשוק הדייגים הישן של טוקיו, שכיום כבר לא נמצא באותה נקודה, אבל בהחלט ניתן לדמיין את הרוכלים והדייגים שמגיעים עם סחורה טרייה מהנהר הסמוך.
"קיל ביל" האמיתי
למי שמתחשק להעמיק ולהיכנס לעולמם של הסמוראים ושאר מותגים יפניים, המוזיאון הלאומי של טוקיו הוא בגדר אתר חובה. רדו בתחנת Ueno ואחרי 10 דקות הליכה תגיעו לקריית המוזיאונים של טוקיו. המוזיאון הלאומי אוצר את כל ההיסטוריה של טוקיו בשתי קומות: משריון סמוראים צבעוני, דרך הקסדות המיוחדות ועד מיצג החרבות המרשים שלהם - תרגישו כאילו אתם בסרט "הסמוראי האחרון" או מינימום "קיל ביל".
במוזיאון, שבו כדאי לשאול מדריך אייפון ב-500 ין, תוכלו להתוודע לתלבושות היפהפיות של תיאטרון הנו והקבוקי, שמוכרים עקב הריקודים והתחפושות של גברים לדמויות נשיות. המוזיאון גם מציג מבחר פסלי בודהה מעניין, כאחת הדתות המרכזיות ביפן שהגיעה אליה מקוריאה במאה ה-6 לספירה. עוד במוזיאון המרתק, טקס התה היפני שמקבל גם הוא מקום של כבוד ופרטי אמנות יפניים מהמאה ה-18.
הגן היפני: התמצית של יפן כולה
עדיין בתקופת אדו. אחד המקומות הכי מדהימים בעיר הוא גן קיוסומי (Kiyosumi), שאליו באים המקומיים כדי לקבל קצת שלווה משאון העיר. הגן נבנה החל מ-1878 והוא מכיל סלעים ואבנים מקומיים מהטבע באזור, ומשמש כביתם של ציפורים ודגים, המשמשים כתפאורה המרגיעה, כמו גם בית התה בלב האגם.
בגן משולבים, איך לא, גשרים יפנים, ספסלי מנוחה ושבילים קטנים שיוצרים מסלול טיול מעגלי. ריו טאמאקי (Ryo Tamaki), אחד המדריכים המנוסים והידענים בחברת "Walk Japan" שמקיימת סיורים בכל רחבי יפן, חושב שהגן היפני הוא התמצית של יפן כולה.
עת אנחנו מסיירים בגנים, מתקרבים חתן וכלה שמנצלים את יופיו של הגן לצילומי החתונה שלהם. מסתבר שהם בכלל באו מטייוואן לטוקיו רק בשביל להצטלם בגן קיוסומי, ואף שכרו מפיקת צילומים שדאגה להלביש אותם כמיטב המסורת היפנית.
ולא צריך להרחיק עד קיוטו, הבירה הקודמת, כדי לראות מקדשים בטוקיו. חלק משגרת חייהם של היפנים, שמאמינים בבודהיזם אבל בעיקר בשינטואיזם (שינטו=חקלאות ביפנית) וקיים גם מיעוט נוצרי, הוא לפקוד את המקדשים במשך היום.
הטקסים מקיימים מספר פעמים ביום, וכל אחד רשאי להשתתף בהם. הם כוללים מקצבים ותפילות שמונחות על-ידי נזירים בודהיסטים, ששורפים גזרי עץ שעליהם בקשות שונות, מהצלחה במבחנים ועד רפואה למשפחה. את העשן שיוצא מהגחלים שדולקות במעין גריל ענק ובו ברכות שנשרפות והולכות לעולמן, סופגים המאמינים ובכך מרפאים אזורים ומקומות שחולים בגופם.
מקדש סנסוג'י (Sensoji) באסקוסה (Asakusa) הוא אחד המוכרים והמבוקרים בעיר, כשאין כמעט תייר שלא מגיע לרחבת המקדש הבודהיסטי הגדול הזה, והולך ברחוב המזכרות המוביל אליו. לידו, נמצא מקדש שינטואיסטי, פחות מפואר וצבעוני. אחרי שהתיירים ביקרו כבר במקדש הבודהיסטי, הם כבר "שבעים" מהחוויה הדתית שעברו, והמקדש השינטואיסטי האפרפר זוכה לפחות יחסי ציבור ומבקרים.
