להסתדר בטור ולא לאכול בהליכה: מדריך התנהגות לתייר הישראלי ביפן

חליצת נעליים לפני כניסה למבנים, העברת הסלולרי למצב שקט, לא לצעוד יחד עם הסנדביץ' ולהסתדר בטור בצד שמאל של המדרגות הנעות - אלו רק חלק מכללי ההתנהגות ביפן אשר סטייה מהם עלולה לזכות את התייר הלא מודע בנזיפה מחויכת, ואילו הפנמה ואימוץ דרך ההתנהלות הזו בעת ביקורכם ביפן, רק תעצים את החוויה הייחודית שממתינה לכם במדינה מופלאה זו.

יש אנשים שמוצאים עצמם מוקסמים מהניקיון, היעילות, השקט המופתי במרחבים הציבוריים, האינטנסיביות של החיים העירוניים והשלווה שכרוכה בהם באופן מוזר, אבל ישנם כאלו שמוצאים עצמם מבוהלים מההתנהלות היפנית ופעמים רבות בעתה זו מובילה לתיוג של היפנים כ"רובוטים" ואת החברה היפנית כ"מתוכנתת".

בשנים האחרונות עשרות אלפי ישראלים מטיילים ביפן בתוקפת החגים (בארץ) והסתיו (ביפן) וזו הזדמנות מצויינת לבאר כמה מכללי הנימוס ביפן ומה ההסבר להם.

כמי שהקדיש שמונה שנים ללימוד ומחקר התרבות היפנית, ומחציתן ביפן, אין לי ספק שהפכתי למשוחד ומאוד "פרו-יפני", אבל גם למי שמתכנן טיול של שבועיים בארץ המיוחדת הזו כדאי מאוד להכיר את כללי הנימוס וההתנהגות המקובלים ביפן. הם עשויים להעצים ולהעשיר את החוויה היפנית.

יפן היא אחת מתרבויות האורז המזרח אסיאתיות, בניגוד לתרבויות במערב ובמזרח התיכון שבהן החיטה היא מרכיב המזון העיקרי. מה זה אומר? בעבר, בכדי לגדל בהצלחה שדה אורז מניב וכדי להתגבר על פגעי הטבע, נאלצו היפנים לשתף פעולה ולעבוד כקבוצה: משפחות, כפרים ומחוזות. הכלל הוא פשוט - ככל שהשדה גדול יותר כך גדל הביטחון הכלכלי.

אחד התוצרים התרבותיים של תרבות אורז הוא חשיבותו של הקולקטיב, שעולה בהרבה על זו של האינדיבידואל. מכאן נגזרת חשיבותה של ההרמוניה - ווה (WA) הציבורית ולא בכדי היפנים מכנים בשם ווה, כל נדבך תרבותי יפני, בשונה מנדבכים תרבותיים שאומצו מסין או מהמערב.

במדינות רבות נהוג להסתדר בשני טורים במדרגות הנעות. טור של אנשים עומדים בצד אחד, שמאפשר לאנשים בצד השני לעלות או לרדת, אולם יפן היא מקרה קיצוני. ניתן לחשוב, ובמידה רבה של צדק, כי מדובר באובססיה לסדר, אבל יותר מכך היפנים מאוד מתחשבים זה בזמנו של האחר. השתדלו להימנע מ"פקקים אנכיים" במדרגות הנעות. למה שמאל? ביפן נוסעים בצד שמאל של הכביש ומתניידים בצד שמאל של הדרגנוע. הסיבה היא כי בעבר הסמוראים חגרו את חרבם על ירך שמאל ושלפו אותה ביד ימין. לכן, ההיגיון חייב נסיעה בשמאל. לא פלא, כי בריטים היו המומחים הזרים אשר נבחרו לבנות את תשתית הכבישים ביפן במאה ה-19 כחלק מתהליך המודרניזציה שעברה.

גם ברחובות הצרים העניין מתנהל באופן דומה, מתוך כבוד לקולקטיב ומודעות תמידית למרחב הציבורי, היפנים הולכים בטורים. הסבר לכך ניתן למצוא במערכת החינוך היפנית. היפנים מחונכים מגיל גן חובה לעבודה בקבוצות; בבתי הספר הילדים מנקים את הכיתות ובקפיטריה מפנים את שאריות הארוחה בעצמם. הם מורגלים לעניין זה עד לפרישתם לגמלאות. החברות המסחריות בנויות מצוותים קטנים שמשתייכים לקבוצות גדולות יותר ולכן גם הן משקיעות משאבים רבים בעבודת הצוות. לכן, לפני הכל, היפני הממוצע חושב על טובת הציבור.

ביפן נדיר לשמוע צלצולים, צלילי הודעות ואפליקציות. הסיבה היא שבמרחבים הציבוריים היפנים מעבירים את הסלולרי למצב שקט. ברכבת מושמעות כל הזמן בקשות להעביר את הנייד למצב שקט. האמת, אני חושד שזה היה קורה גם ללא ההודעות הללו. הסבר להתנהלות זו ניתן למצוא במושג AMAE, שמשמעותו "תלות הדדית".

בעוד במערב תלות בין מבוגרים נחשבת לסטייה, ביפן תלות כזו נתפסת כדבר חיובי ורצוי. אחד הביטויים לכך הוא הודעות ותמרורי אזהרה טריוויאליים כמו: "להיזהר לא למעוד", "לא לדבר בטלפון ולחלום", "להסתכל על סביבתך כדי למנוע התנגשות בעוברים ושבים" וכן הלאה. לנו זה נראה מצחיק, אבל היפנים מצפים מהרשויות להודיע על דברים מסוג זה - תלות והרמוניה ציבורית כבר אמרנו. בכדי לרכך אזהרות אלו, בשלטים מופיעות דמויות מצוירות, חמודות וילדותיות.

אחד המאפיינים הבולטים ביפן הוא הניקיון האבסולוטי בכל השטחים הציבוריים, החל מהרחוב וכלה בתחנת הרכבת הקטנה ביותר. אולם, עניין בולט לא פחות הוא היעדרם של פחי זבל, אז איך זה שלא ניתן למצוא אפילו בדל ברחוב ומה עושים עם הזבל בכל זאת?

ביפן המיחזור לסוגי זבל שונים קפדני מאוד, בתוך כל תחנת רכבת ומחוץ לכל חנות נוחות ישנם שלושה סוגי פחים: בקבוקי פלסטיק, פחיות, וזבל אחר - ניירות, שאריות מזון וכולי. לצדן של מכונות השתייה האוטומטיות הרבות מספור, תמיד יהיה פח לבקבוקים ולפחיות. בנוסף, היפנים מחונכים לא לזרוק אלא לאסוף. לכן, כשתהיו ביפן תמצאו שאתם מסתובבים עם זבל עד ההזדמנות הראשונה להיפטר ממנו. כדאי לכן להחזיק בתיק שקיות קטנות שישמשו אותכם עד שתמצאו פח זבל.

בנקודה זו אני מודה - יפן מדינה מוזרה. בעוד ברוב המסעדות ובמקומות הבילוי, וכן גם בלא מעט מלונות מותר לעשן בתוך החלל הסגור, ברחוב או בפארקים אסור לעשן וישנם תמרורים מוטבעים על המדרכה שמציינים זאת. ברחוב ישנן פינות עישון מוגדרות, רבות ממוקמות מחוץ לחנויות הנוחות. כאן ישנו שילוב, אם תרצו ניגוד, בין תרבות השירות היפנית שתמציתה -הלקוח לא רק שתמיד צודק אלא הוא גם סוג של אל, לבין מחשבה על ניקיון ועל בריאות הציבור בשטחים פתוחים.

ברחובות היפניים נדיר לראות אנשים הולכים ואוכלים בו זמנית. הדבר בא מתוך התפיסה שבאופן זה ניתן לשמור על המרחבים הציבוריים נקיים. עם זאת, הדבר התקבע כנורמה, כך שללכת ולאכול בו זמנית נחשב מאוד לא מנומס. עדות לכך הן מספר הפעמים שישראלים כמוני ננזפו על-ידי בנות זוגן היפניות רק בשל סנדביץ' (או ניגירי) תמים שנלעס בזמן ההליכה.

ביפן חולצים נעליים לפני כניסה למבנים: בתים פרטיים, מסעדות וכדומה. אמנם לא בכל המקומות אבל כן ברובם. העניין הוא שהרצפות היפניות לרוב עשויות פרקט עץ או טטאמי (מחצלות קש אורז). מדובר ברצפות עדינות ונקיות מאוד. כניסה עם נעליים לא רק שתהרוס את הרצפה, גם תכניס את הלכלוך של הרחוב לתוך הבית, מה שלא מתקבל על הדעת היפנית.

במסעדות בהן מתבקשים הסועדים לחלוץ נעליים, ישנם לוקרים לנעליים ובכניסה ממתינות ללקוחות נעלי בית. המפתח יישאר אתכם עד היציאה מהמקום. בכניסה לשירותים אגב, ישנו סוג אחר של נעלי בית, מיועדות שירותים.

לסיכומו של דבר, יפן נקייה מאוד, ההמון מתנהל בהרמוניה, היפנים מנומסים ואדיבים להפליא. עם זאת, ישנם כללי התנהגות קפדניים. יש שיחשבו קפדניים מדי ויש שיוקסמו מהתנהלות זו. כך או אחרת, החברה היפנית מרתקת, ייחודית וכך תהיה גם החוויה שלכם שם.

הכותב מדריך טיולים ויועץ למטיילים עצמאיים ביפן.