מכוניות, יאכטה, מסוק וסוס: האשה שמטיילת בעולם בטרמפים בלבד

"מוזר ככל שזה יישמע, תמיד חלמתי להגיע לבורה בורה בטרמפים. דיברתי על כך רבות עם חברים ובני משפחה, אבל כולם חשבו שזו רק בדיחה", כותבת בבלוג שלה אנה בקראן (Ana Bakran), קרואטית בת 34.

ואכן, בשנת 2013 היא יצאה לבדה למסע הכביר הזה שהחל בעיר זאגרב והסתיים לאחר 3 שנים ו-8 חודשים בבורה בורה שבאוקיינוס השקט. האתגר היה משובץ בלא מעט מהמורות וסכנות, אבל הטרמפיסטית הנחושה רשמה לעצמה הצלחה מרשימה: מסע עולמי של 70,000 קילומטרים, שנסמך כל-כולו עם טוב ליבם של זרים. בדרך היא ביקרה ב-25 מדינות, והכל - באמצעות טרמפים.

הטרמפים הללו כללו מגוון מרשים ומפתיע של כלי תחבורה: מכוניות, משאיות, אופנועים, מעבורות, סירות דיג, ספינות מפרש, מסוק ואפילו רכיבה על סוס בערבות קירגיסטן.

אנה עזבה את מקום עבודתה בחברה העוסקת בשיווק דיגיטלי, כדי להתמסר לחלום שבער בה. היא תיעדה את מסעה בבלוג שלה ועשתה את דרכה בתקציב זעום במיוחד.
"אימצתי לעצמי יכולת לתפוס תנומות בדרך, על ספסלים בפארק, בתחנות דלק, במסגדים ומקדשים, במוטלים זולים ולעיתים גם בבתים של מקומיים שהזמינו אותי", היא מספרת. "כאשר אני עייפה, וכל עוד אני חשה ביטחון, אני בהחלט לא בררנית".


עוד מטיילות מיוחדות שחורשות את העולם:
האשה שמטיילת כבר 5 שנים בעולם; איך היא עושה את זה?
החיים בבלונד: היפהפייה שעזבה הכל ויצאה לטייל בעולם
האשה שמטיילת בעולם בחינם והדייטים שלה משלמים על הכל


במהלך מסעה הממושך, היא מצאה את עצמה לנה במקומות שונים ומשונים: על הרצפה עם עוד 63 ילדים בבית יתומים בתאילנד, ביאכטה של מיליונר במרינת פורטו מונטנגרו היוקרתית שבמונטנגרו וגם תחת עץ בפארק טקסים גזי (Taksim Gezi Park) שבאיסטנבול, במהלך המהומות שאירעו בו בשנת 2013.

"בכל התקופה הזו, היו רק פעמים בודדות שנאלצתי לשלם על נסיעה", היא מסבירה. אנשי משטרת הגבולות בטורקמניסטן ובסין, למשל, לא התירו לי לצעוד ברגל בין שתי תחנות הביקורת המחברות בין המדינות. אולצתי לשלם על נסיעה במיניבוס בין שתי הנקודות".

בתחילת מסעה נהגה אנה לתפוס טרמפים עם מטיילים נוספים, אך במהרה גילתה כי היא מעדיפה לעשות זאת לבדה. "בתחילה הבטחתי לעצמי לא לעשות זאת, אך הסתבר לי שכאשר אני לבדי, אני תופסת טרמפים בקלות ובמהירות רבה יותר. המקומיים היו להוטים לסייע לי".

אבל למרות האופטימיות, היא חוותה לא מעט נפילות ומהמורות בלתי נמנעות. "היו מקרים שבהם נתקעתי לצד הדרך בשומקום ומצד שני - זכיתי לטרמפים מפחידים עם גברים. היו כאלו שללא כל התרעה, חשפו בפניי את איבר מינם, נגעו בברך שלי ואף סירבו לבקשתי לצאת מהרכב. אך מכל המצבים הללו, יצאתי בלי פגע כי הייתי רגועה וידעתי כיצד לדבר עם אותם אנשים - לפעמים איימתי עליהם ולעיתים השתמשתי בגז מדמיע. אני לא חושבת שהגברים האלה היו רעים מטבעם. לדעתי השיפוט שלהם היה לקוי בכל הקשור להבנת הסיטואציה שבה בחורה תופסת טרמפים לבדה. אבל שום מקרה כזה לא שבר את רוחי, ולמעשה, ב-99 אחוז מהמקרים הטרמפים שלי היו נהדרים".

לדבריה, רוב הבעיות מסוג זה שחוותה התרחשו במדינות מוסלמיות, "אך מצד שני - בחלק זה של העולם נחשפתי לתרבות אירוח מדהימה ולבביות ממדרגה ראשונה. לעולם לא אשכח את הפעם שבה תפסתי טרמפ עם בחור ממוצא איראני ופקיסטני. בכל פעם שנתקענו בדרך בלי מקום לינה, מצאנו מחסה במסגדים מקומיים. נהגנו כלפיהם בכבוד והשתמשנו רק בפינה שבה הם מניחים את הנעליים שלהם לפני התפילה. הם היו אדיבים, וכאשר הגיעו להתפלל בבוקר, השתדלו שלא להעיר אותנו".

הדיילי מייל מדווח כי את פרק הזמן הממושך ביותר במסעה, בילתה אנה על גבי ספינה שעשתה את דרכה ממלזיה לאוסטרליה, במשך 7 חודשים. היא הצליחה להצטרף להפלגה לאחר ששמעה כי קברניט הספינה מגייס אנשי צוות שיסייעו לו. "אני בדיוק חיפשתי דרך להגיע לאוסטרליה, אז זה היה זיווג מושלם".

הטרמפ הכי לא צפוי שלה הגיע בדמות טיסה במסוק. פניתי לחברת טיסות צ'רטר הפועלת במערב אוסטרליה וסיפרתי להם את סיפורי", היא אומרת. "כאשר הם הביטו במפת המסע שלי, עם הדרך שעשיתי עד לאותה נקודה, הם הסכימו להטיס אותי. נאלצתי להמתין עד שימצאו לי מקום פנוי, אבל ההמתנה הזו היתה זניחה לעומת השעות הארוכות שהייתי חוסכת אם הייתי נוסעת בטרמפים. הטיסה הזו נמשכה 45 דקות בלבד".

אנה כבר בונה על מסע המשך. היעד הבא יהיה לחזור אל נקודת הסיום שלה בפולינזיה הצרפתית לטייל באיי טואמוטו (Tuamotu) ובאיי מרקיז (Marquesas) ולמצוא מקום לכתוב בו את ספר הזיכרונות שלה. אין ספק שחומר גלם בהחלט לא יהיה חסר לה.

באתר שלה www.anabakran.com תוכלו לקבל טעימות מרתקות מסיפורה ממפה מפורטת של תוואי המסע שלה ועד לתיאורים קולינריים באשר לאתגרים העומדים בפני מטיילים צמחוניים במסע כה ארוך.