הפתעות גליליות בקיבוץ הכי קטן בעולם

הציפורים גועות, הפרות מצייצות - והכל כה רגוע. למעשה, כל כך רגוע במקום הזה, עד שבקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהציפורים גועות והפרות מצייצות.

אה. רגע.

בכל אופן, מצאנו את עצמנו בקיבוץ ענבר, שמתהדר בתואר "הקיבוץ הקטן ביותר בישראל". ומאחר שרק בישראל יש קיבוצים, אפשר לציין בוודאות שזהו גם הקיבוץ הכי הקטן בעולם. אפילו בגלקסיה כולה.


עוד טיולים למטייל העצל:
עין מטע ועין תנור: טיול מעיינות סטייל "אבודים"
עין צור: טיול אל זולת המים שלא תרצו לעזוב
טיול למשפחה העצלה: המסלול הכי קל בשביל ישראל


מה יש בו? עשרה חברים בלבד (כן, קראתם נכון), ובית הארחה אחד שבו הם עובדים. וזהו. זה כל הקיבוץ. מאחר שהכל קטן, ומאחר שהכל טובל בטבע, המקום הזה דורש ממך להרפות, להאט את הקצב עד למינימום האפשרי. זה לא מתאים לכולם, במיוחד לא לאוהבי צימרים מפונמפנים או למי שחייב טלוויזיה בחדר (כי אין), אבל אחרי שעה קלה בערסל מזדמן תחת עצי זית, מבינים ששזה כל מה שבאמת צריך הבנאדם.

אבל חכו, עוד נגיע לענבר. נתחיל דווקא עם אוצר.

הנה כפר שאתם לא מכירים: שעב. זהו כפר ערבי לא גדול, מוקף עצי זית, ויש לא מעט כמוהו באזור הזה של הגליל המערבי-תחתון. אבל בשעב מתגורר עיסא חג'אג', איש עם ניצוץ בעיניים והתלהבות מידבקת. האיש, שרוח נוסטלגית טובה אופפת אותו, אוסף בעמל רב מזה 13 שנים פריטים מן העבר, הקשורים למורשת הבדואית. הוא נוסע ליישובי הגדה, מבקר בירדן ואפילו בסוריה, ומלקט בשווקים את כל מה שנעלם מההווה.

כך נולד "מן זמאן כאן - מוזיאון למורשת עממית", שבו למעלה מ-3,000 פריטים. מה יש פה? אתם עומדים להסתחרר: כלי בית, כלים חקלאיים, תכשיטים, תלבושות מסורתיות, כלי רפואה שונים ומשונים (לא, אתם לא רוצים להיות חולים לפני מאה שנים), כלי עבודה של בעלי מקצועות כנגר, סנדלר ועוד, שטרות כסף נושנים, כלי נשק מימי העותמאנים ואפילו כלי נגינה שחלקם נדירים.

"בשנת 2001, כאשר הייתי סגן מנהל בית ספר, פגשתי מורים צעירים שמלמדים על העבר, אבל מכירים רק את התיאוריה. לא היה להם מושג, למשל, כיצד באמת פועלת מחרשה", הוא מספר. "ואז הבנתי שהמורשת שלנו תיעלם בקרוב. החלטתי לפעול למען שימור המורשת התרבותית".

בסיורים המודרכים שהוא עורך במוזיאון, המפתיע בגודלו ובכמות הפריטים שבו, תלמדו בין השאר על כמה מסודות הלבוש הנשי בחברה הבדואית המסורתית - מתברר שמספר העיטורים בשולי הבגד הנשי המסורתי, ה"שרש", מרמז על מצבה המשפחתי של האישה: רווקה, נשואה, אלמנה או גרושה. "וכך, מי שחיפשה כלה לבן שלה, לא היתה צריכה להביט בפניהן של הנשים, שהיו מכוסות ממילא, אלא רק על שולי הבגד שלהן", הוא אומר וצוחק.

אם תגיעו בקבוצה של מספר משפחות, תוכלו להשתתף בפעילות הכוללת מפגש ב"אוהל השלום", הדרכה במוזיאון, ארוחת בוקר ופעילות לילדים, כולל צביעת כדים קטנים, טחינת חיטה באבני ריחיים והכי כיף: צילום בבגדים בדואים מסורתיים. המחירים משתנים בהתאם לכמות המבקרים וסוג הפעילות המבוקשת.
לפרטים: הגעה מכביש 70, סמוך לצומת אחיהוד. טלפון 054-2456895.

"אני רוצה לבטל את הפחד של רבים מכניסה ליישובים ערביים בישראל ולחשוף את המטיילים לתרבויות, לאנשים, ולהשתמש בתיירות ככלי לשינוי חברתי," אמר לי לא מזמן ידידי, נועם הורביץ, המנהל את פרויקט התיירות של עמותת "סיכוי". "אנו יוצאים נגד 'תיירות החומוס'. ישוב ערבי הוא לא רק מקום שאליו נכנסים כדי לקנות בזול או לאכול ולצאת. יש בו נרטיב, יש אנשים, יש נופים לא מוכרים".

לא יהיה מי שיסכים עם נועם יותר מאשר ד"ר מאזן עלי, רכז התיירות של דיר חנא, ישוב שרוב תושביו מוסלמים. מאזן הוא גם רופא שיניים, שנושא הדו-קיום בוער בו. הוא מציע לקבוצות סיורים ביישובו המטופח, בדגש עם ענף הזית, ענף שאליו הוא קשור רגשית. אביו, בדראן עלי בן ה-82, נטע בצעירותו כ-2,500 עצי זית בשטחי הכפר, והוא עצמו אחד ממקימי עמותת מורשת הזית וטועם שמן זית בעל הסמכה בינלאומית.

לאן תלכו עמו? כמובן, אל מטעי הזית הגליליים, שבעונה זו זוכים לעדנה, אל בית בד מודרני, וגם תוכלו להעפיל אל שרידי מצודה בלב הכפר, שנבנתה במאה ה-18 על ידי דהאר אל עומאר, ששלט בגליל ביד רמה באותם ימים. והכל משולב בסיפורים מקומיים מרתקים. זה לא משנה אם תזכרו אותם או לא - בימים טרופים אלו, העיקר הוא המפגש. וזו בהחלט לא רק סיסמה.
לפרטים: הגעה מכביש 805. טלפון 052-2834403.

בואו נתחיל מהאמצע: בכניסה למתחם קופי הסנאי ב"יער הקופים" שביודפת, יציעו לכם לרכוש במחיר סמלי "חטיף לקופים". החטיף הזה הוא בעצם קבוצה של תולעים שרובצות בתחתית כוס פלסטיק.

מי קבע שזה חטיף לקופים? ודאי לא התולעים. אבל כאשר תפתחו את שער הכניסה לממלכתם של הקופים הללו, תבינו למה קוראים לזה "חטיף". ואם הקופים האלה לא הצליחו לחטוף לכם את הכוס בפעם הראשונה, הם יצליחו בפעם השנייה. זה הרבה יותר מצחיק ממה שזה נשמע. הרבה יותר.

ובין לבין, הם יזנקו לכם על הכתף, יעשו לכם פרצוף ובכלל - ינסו להתל בכם. קופים, אתם יודעים. בשונה מגני חיות ושאר מתחמים שבהם קופים מוחזקים בכלובים צפופים לעייפה, יער הקופים דוגל ברעיון לפיו השטח הוא של בעלי החיים, ואתם רק האורחים כאן. והעיקרון הזה ניכר היטב בשטח - החל מהבקשה שלא לרדת מהשבילים המסומנים ועד להימנעות מליטוף בעלי חיים. כי בואו נודה על האמת: פינות ליטוף זה לגמרי ההיפך מאהבת בעלי חיים.

קצת היסטוריה: האתר המיוחד הזה נולד בשנות ה-70 כפינת חי, שאליה הובאו קופים שזכו לטריטוריה רחבת ידיים משלהם. לפני כ-25 שנה הוכרז המקום מקלט לבעלי חיים, והפך לפרויקט חינוכי-תיירותי. לא רק קופים ממספר מינים יש כאן, אלא גם עזים, כבשים, טווסים, עופות מים, יענים, חמוסים, איילים, צבאים, למורים ועוד. היער הזה הוא ג'ונגל אמיתי, ג'ונגל שאפילו אפשר לעשות בו יופי של פיקניק.
לפרטים: כרטיס כניסה 35 שקלים לאדם (מגיל 3). הגעה מכביש 784 וממנו לכביש 7955, www.kofim.co.il.

אומרים שבכל מקום בארץ שבו תזרוק אבן, תפגע באתר שבו התחולל קרב קדום. אז אם כבר קרב, מומלץ ללכת על אחד הנודעים והמרתקים שבהם. מדובר כמובן על תל יודפת - שבו מסלול קצר, אבל כזה שמשופע בסיפורים.

ובכלל, החורף עושה טוב לתל יודפת (כמו שהוא עושה טוב לכל התלים הקדומים). מסלולים לא מעטים יש בתל, לצדו, מאחוריו ומצדיו, וכל אחד יבחר לו את המסלול שלו. אם אתם עם ילדים קטנים, לכו על השביל המסומן בירוק (לא סימון שבילים אלא סימון מקומי בתל עצמו). הוא נמשך בדיוק כמו זמן הקשב של ילד ממוצע בטיול היסטורי: שעה גג.

כיום קשה לדמיין זאת, אבל על התל השקט הזה התחולל לפני קצת פחות מאלפיים שנה קרב עקוב מדם. השנה היא 67 לספירה, ימי המרד הגדול, והרומאים צרים על העיר המבוצרת היטב. הטופוגרפיה לא עושה חיים קלים לאלפי חיילי האויב, אבל יש להם את נשק יום הדין: עשרות מכונות קלע ענקיות, אינספור אבני בליסטראות, חצים עם ראשי ברזל וגם כלי עבודה שבעזרתם בנו סוללה אדירה. יהודי העיר, מצדם, השתמשו במה שיש. הם דרדרו אבנים על הרומאים, לפידי אש שהושלכו ממרומי העיר וגם שמן רותח. המצור הרומאי נמשך 47 ימים מורטי עצבים, עד שחומת העיר הובקעה.

הטיול הקליל על התל יפגיש אתכם עם ממצאים מן העבר, אבל הילדים ישמחו במיוחד לגלות איורים צבעוניים על שלטי ההסבר, שבהם מתוארים חיי היומיום ביישוב הקדום. יופי של שיטה להחיות את ההיסטוריה. הטיול כולל מפגשים עם בורות מים עמוקים המצויים על התל, ממצאים ארכיאולוגיים רבים ובעיקר - נוף של תחילת החורף, כזה שפותח את הצ'אקרות.
הגעה: מכביש 784, לפי השילוט המצוי לפני שער הכניסה למושב יודפת.

את שעות הערב והלילה העברנו כאמור באירוח הכפרי של קיבוץ ענבר הזעיר. 18 החדרים שבמקום נטועים בלב הטבע, והכל מעוטר בזולות קטנות בדמות ערסלים, נדנדות ושפע של מקומות מסתור. במקום יש גם מרכז סדנאות בנושאי בריאות ומודעות, מועדון שבו טלוויזיה (אם אתם ממש חייבים) וגם חדר אוכל קטן ומתוק שבו מוגשת ארוחת בוקר.

ובארוחת הבוקר שלנו הופתענו לפגוש זוג גרמנים ששוהים כאן כבר 20 יום. 20 יום בקיבוץ הכי קטן בגלקסיה - והם עדיין לא משועממים. הם אפילו לא התכוונו לכך: הכל התחיל מחופשה מתוכננת של חמישה ימים, שהתארכה עוד ועוד. מה הם עשו בכל הזמן הזה? שכרו רכב, טיילו מדי יום במקום אחר בגליל ובגולן, ובסופו של כל יום חזרו לחלקת אלוהים הקטנה שלהם. לציפורים, לפרות, לציוצים ולגעיות.

והילדים? פה אין אטרקציות, והילדים פשוט יתחברו למקום. הרי למה באמת ילדים זקוקים? לאוויר, לטבע ולתחושה של חיבור אמיתי. זה אולי יפתיע אתכם, אבל יש סיכוי טוב שלא תשמעו מהם אפילו פעם אחת את צמד המילים "משעמם לי".
לפרטים: הגעה מכביש 805. המחיר מתחיל בכ-350 שקלים ללילה. טלפון 04-6987302, www.inbar.co.il.