טיול למשפחה העצלה: המסלול הכי קל בשביל ישראל

זה היה אחד הדייטים הכי מוזרים שהיו לי אי פעם. היה נחמד, שלא תחשבו, אבל אז היא התחילה עם משחקי האגו. ואז גם אני. ותדעו לכם: משחקי אגו הם מדרון חלקלק.

סיפרתי על טיולים אתגריים בשטח ואיזה קרוקודיל דנדי אני - והנה, היא כבר מאתגרת אותי. "עם כל הדיבורים שלך, בוא נעשה קטע משביל ישראל", היא מפתיעה. "אה, גבר? מה אתה אומר? אתה תבחר את הקטע".

אז בחרתי. למחרת רצתי לאינטרנט וחיפשתי את הקטע הכי קל, הכי מישורי, הכי מוצל ועם הכי הרבה סיכוי למצוא בסיומו אספרסו הגון. וגם קרדיולוג. מצאתי: נחל הירקון - בין שפך הירקון, צפונית לנמל תל אביב, לגן לאומי תל אפק (אנטיפטריס), לא הרחק ממקורות הירקון. מדובר בכ-26 קילומטרים של טיול מפונפן, שגם המטייל הכי עצל יכול לעמוד בו, אבל המשפחה העצלה יכולה, כמובן, לעשות אותו בכל סופ"ש מקטע אחר.


עוד טיולים למשפחה העצלה:
טבילה בעין מבוע: המים הכי קרים בגלקסיה
מאכזיב לראש הנקרה: טיול בחוף הכי יפה בארץ
ליפתא: מעיין מיסתורי שמספק הפתעה בכל ביקור

מוקדם בבוקר. אנחנו נפגשים ליד הדירה שלה ברמת גן ולוקחים מונית לנקודת ההתחלה, תל אפק. אם יש לכם זמן, תגלו שהמקום הזה אינו רק אתר פיקניק ומדשאות. נכון, כיף להעביר כאן יום שלם של סתלבט ליד פלג המים ובריכות השכשוך, אבל אם תרימו את עצמכם מהמנגל, תגלו את מבצר אפק (בינאר באשי) שנבנה על ידי העותמאנים, וגם שרידי רחוב רומאי קדום, מפעל מים מנדטורי שנועד להעלות את מי הירקון לירושלים ועוד ועוד. רק לקום מהמנגל.

מהשער האחורי של הגן הלאומי חוברים לשביל ישראל, הצבוע בכתום-כחול-לבן. אבל עוד לפני שעלינו על השביל, החלו להתגלות סדקים במערכת היחסים שזה עתה נולדה. היא רק רצתה להתפנק בבריכת השכשוך ולתפוס עוד קצת שמש, אבל מאחר שהשעה עשר התקרבה, האצתי בה קלות, כדי שלא נסיים בחושך. זה דייט שני שלא אמור להסתיים בחושך, אלא אם אתם רוצים להיאכל על ידי תנים ויתושים.

"תרגיע חמוד. כתוב לי באפליקציה שעוד שעתיים אנחנו כבר אחרי הכל".

"מיצי", אמרתי לה, "תבדקי אם רואים שם אייקון של איש הולך או של אופניים, כי האפליקציה בראש שלי אומרת שזה ייקח לנו שמונה שעות לפחות".

"אל תקרא לי מיצי", היא הודיעה. "ותרגיע. תן ליהנות".

אני לא אוהב שאומרים לי "תרגיע". במיוחד אם אני לא רגוע. מצד שני, בחושיי המחודדים הבנתי שגם היא לא אוהבת שקוראים לה "מיצי".

אז כמו שכבר הובן, מדובר באחד הקטעים הקלים של שביל ישראל - משאת ליבם של מטיילים וחובבי טבע מושבעים. טרק של 1,000 ק"מ, פלוס-מינוס, מדן ועד אילת. אפשר לעשות אותו מצפון לדרום או להיפך - תלוי בעונה שבה אתם מתחילים. מאחר שאנחנו הלכנו על דוגמית בלבד, החלטנו כאמור להתחיל דווקא מתל אפק, כדי לסיים מול הים.
(ספוילר: לים לא הגענו, אבל סיום בהחלט היה בסיפור הזה).

פחות מחצי שעה לאחר היציאה מתל אפק הגענו אל בריכת הנופרים המפורסמת. למרות הלוק הטבעי שלה, היא מלאכותית בהחלט, וקיבלה את שמה בזכות הנופר הצהוב, צמח מים המשגשג בה במיוחד בקיץ. יפה פה, ומומלץ לתפוס פינה לנשנוש ראשון מול הנוף הכמו-טרופי. כמה מאות מטרים מאוחר יותר ואתם כבר לצד גשר הרכבת והפילבוקס של גן לאומי ירקון. שביל ישראל עוקף את הגן, אבל שווה לטפס ולהציץ אל פנים הפילבוקס, עמדת השמירה הבריטית שבה ישבו - מזיעים כהלכה - חיילים בריטים ורודים שהגנו על מסילת הברזל.

עוד כמה דקות על השביל, והגעתם אל שערי כפר הבפטיסטים, שהוקם ב-1956 על ידי נוצרים אמריקאים חדורי אמונה והתלהבות. נסו להציץ ולמצוא את הסמל האמריקאי מכולם: מגרש בייסבול. קצת מאובק, אבל בכל זאת - אמריקה!
שביל ישראל יביא אתכם בעוד כמה מאות מטרים אל שפת הנחל, לאחר שלא פגשתם אותו מזה זמן מה. באזור זה, יש לציין, המוניטין הגרועים של הירקון לא תופסים. המים פה טובים ונקיים, ומקיימים עולם עשיר של דגה וצמחי נחלים וגדות: קנה, סוף ושאר חברים ירוקים, בהם ערבה, פטל וגומא.

עוד אתם מתפעלים מפינות הזולות שלא חשבתם שייתכן שהן קיימות מטר וחצי מפתח תקווה, והנה מופיע "בית הבטון". למה קוראים לו בית בטון? אל"ף: כי הוא עשוי מבטון. בי"ת: כי זהו מבנה הבטון הראשון שבנו בישראל. 1912, אם להיות מדויקים. ככזה, הוא שימש בית משאבות עבור פרדסי האזור. שימו לב לסגנונות הבנייה השונים, שמתמזגים יחדיו במבנה אחד.

למרות שעוד לא דגדגנו את העשרה ק"מ, אני מתחיל להתעייף. הרגליים קצת כואבות, הגב יותר. לא הייתי צריך להביא כל כך הרבה מים. עדיף לבלוע רוק מאשר לקרוע את הגב. והיא? היא כמו איילה קלילה, בטוחה שהנה, נמל תל אביב מעבר לפינה. כי ככה האפליקציה הארורה אמרה לה.
כעת שימו לב שלא לפספס את סימון השבילים. עקבו אחריו - הוא ייקח אתכם צפונה (ימינה), מתחת לכביש 5. קצת מזרחה, ושוב צפונה, הרחק מהאספלט הסואן. שוב - שקט.

עוד כמה מטרים ומדלגים לגדה הצפונית. בחורף ובאביב צריך מעט לדשדש במים. אבל זה כלום לעומת מה שהיה פה לפני חצי מאה, בימים שבהם הירקון היה נחל-גבר: 200 מיליוני מ"ק של מים בשנה. והיום? רק רמז לכך. הרוב הולך לברז שלכם.
השביל פונה מערבה, חולף במנהרת קנים רומנטית להפליא, ובעוד 1.5 ק"מ מגיעים לכביש 40. לא צריך לחצות - פשוט לעבור מתחתיו. זה לא היה ממש פשוט, בזכות שני רוכבי טרקטורונים, שהפכו את השביל למגרש המשחקים שלהם. לשניהם, אגב, היה שפם. מה הסיכוי להיתקל בשני רוכבי טרקטורונים משופמים? סתם, מחשבה.

עוד שעה ועוד שעה, ומספר המנוחות הולך וגדל. הקטע הכי קל בשביל ישראל אינו קל, אם מזמן לא הלכתם ברגל כמו שצריך. רק שתדעו. באזור זה, כמו גם קצת לפני, תבחינו עד כמה הירקון מפותל. ממש כמו מעיים - שנראים במבט ראשון כמו משהו קטן ומקופל, אבל כאשר פורסים אותם - מתגלה אורכם האמיתי. זו הסיבה שבערבית נקרא הנחל אל-עוג'ה (המתפתל). הפיתולים האלה יוצרים מראות יפהפיים, ובמקומות מסוימים של הירקון, נדמה שאתם מתהלכים במחוזות אחרים, כאלו שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם.

ואז - ברגע שחשבתם שאתם לבד בעולם - חולפים על פניכם רוכבי אופניים מצוידים היטב, עם הגרביונים המוזרים שלהם, ומזכירים לכם שאתם בלב גוש דן. למעשה, ככל שתתקרבו לתל אביב, תראו יותר מהם, באופן אישי, העדפנו את השפמים.
למרות הטבע המקיף אתכם, את הטבע מקיף משהו גדול יותר, המכונה "ציוויליזציה". יש לזה יתרון, וגם חסרון. היתרון: תמיד תוכלו להתקשר ולבקש חילוץ מחברים שיגיעו לכביש הקרוב. החסרון: ציוויליזציה, אתם יודעים.

חולפים לצד טחנת הקמח אבו רבאח, חוצים גשר ציורי ונהדר, ומגיעים לאזור הפרדסים. אם תבואו שוב בחורף, אל תשכחו להצטייד במסחטה. בשביל המיץ. מצד שני, בשלב הזה, לא היה לי כוח אפילו לסחוט אוויר. ממשיכים. השעה כבר מאוחרת. ההיא כבר הבינה שהאפליקציה תעתעה בה והחלה לרטון. אני לא אוהב רטינות, בטח שלא בטיול. אז עניתי. והיא ענתה, ואני עניתי, ומערכת היחסים הסתיימה. זה כל מה שאני מוכן לספר.

אחרי שהגיע טרמפ החילוץ שלה (חילוץ מהטבע, וגם ממני), המשכתי לבדי. אושר גדול. שרירים זועקים, גב כואב, אבל חופש! שעות בין ערביים, והנה מופיעות מעלי כמה ציפורי מיינות, שעושות רעש כמו להקת רוק שמכוונת את הגיטרות. ואז מופיע תן זהוב, כהרף עין - מציץ ונמלט. ואז עוד אחד. איזה יופי.

אני חוצה מתחת לכביש 4 ומשם מגיע אל רמת החייל. יש עוד כמה קילומטרים עד הים, אבל החושך כבר ירד. וחוץ מזה יש גבול. התחלתי וסיימתי מערכת יחסים בטיול אחד. מגיע לי לחתוך הביתה קצת קודם...

כניסה: בתשלום, אך אפשר להגיע ישירות לשער האחורי של הגן, אל תחילתו הרשמית של המסלול (תשאלו בכניסה, ישמחו להסביר לכם). מרמת החייל ועד שפך הירקון יוביל אתכם השביל דרך פארק הירקון.

מים: למרות הקלילות, יש להצטייד בכמות גדולה של מים לשתייה. בכל זאת, מדובר בכ-26 ק"מ, מה שאומר 9-7 שעות הליכה, באיזי.

מפת סימון השבילים שלכם תהיה מס' 7 (השרון ומערב השומרון). מצד שני, קשה ללכת לאיבוד כאשר הולכים לאורך נחל - מפותל ככל שיהיה.

שימו לב: בשנים האחרונות צצו פה ושם גשרים חדשים מעל הירקון. חלקם שובי לב, אבל אל תתפתו לעלות עליהם ולחצות לגדה הנגדית, אלא הישארו כל העת על סימון השבילים שלכם. הוא יודע את הדרך הכי טוב.

לא לוותר: הפעם נציע על מה כן לוותר: על אפליקציות ניווט. זה מאוד מפתה להשתמש בהן בטיול הזה, בלב גוש דן, כדי לדעת בדיוק היכן אתם נמצאים. מצד שני, זה הורג את יצר ההרפתקנות.

לעשות רושם על החבר'ה: ראיתם "אנטיפטריס" ורציתם לתקן אותי? אז זהו, שדווקא השם "אנטיפטרוס" הוא הטעות. אנטיפטריס היה אביו של הורדוס.