ישראלים שמטיילים בשטח - זה לא טיול בפארק

המטייל שנהרג אתמול (ג') בנחל אוג במדבר יהודה ואחרים שנפצעו וחולצו השבוע, מצטרפים לסטטיסטיקה הכואבת של מטיילים שיצאו לטיול, שאולי לא היה כדאי שייצאו אליו.

מדבר יהודה הוא חבל ארץ מדהים שסופח אליו בכל שנה עוד ועוד ישראלים שייבלו בו את הטיול האחרון שלהם, וחבל. כולם אוהבים לטייל בחג, בקיץ, על הר גבוה או בתוך המים, אבל לא כולם יודעים איך. זה נראה פשוט להקליד את היעד בווייז ופשוט להגיע למסלול, אבל כמו שאתם מתכוננים לחופשה בחו"ל - גם לכל טיול רגלי צריך לעשות עבודת הכנה.

זה מתחיל בהכרת הגוף שלכם: היכולות הפיזיות, כושר גופני ובריאות ומסתיים בהיכרות של אופי המסלול (עליות? ירידות? האם צריך חבלים? האם יש מעבר מים?), הכרת השטח, דרכי פינוי קרובות ואפילו דברים פשוטים, כמו האם יש במקום קליטה לסלולר (במידה ותצטרכו, ולא בשביל להעלות תמונות לפייסבוק).

ה"יהיה בסדר" הישראלי עלול להיות קטלני כשמתעסקים עם הטבע. הארץ יפה, שביליה טובים ומסומנים בברור ורמות הקושי נעות מ"קל מדי" ועד "כמעט בלתי אפשרי" - כל אחד ורמתו הוא, כשהכלל הכי חשוב כאן הוא ממש כמו בצבא: "יש ספק - אין ספק". אם אתם לא בטוחים שהמסלול בשבילכם או שתסיימו אותו - אל תצאו אליו, בטח אם זו הפעם הראשונה שאתם עושים אותו.

הטבע מקבל את כולם, אבל ממש כמו בן או בת זוג - אסור לקחת אותו/ה כמובן מאליו. אל תבינו אותי לא נכון - לא תמיד מי שמוצא את מותו בטיול אשם בכך, אבל אנחנו, המטיילים, יכולים לעשות לא מעט כדי להפחית את הסיכוי שזה יקרה.

בכל חג, או כשמתחילה עונת הטיולים באביב, אנחנו שומעים על ישראלים שנופלים מצוקים כי ישנו קרוב מדי לתהום ("כי אין כמו להתעורר כאן בזריחה"), או קפצו ראש לגב מים שנראה עמוק אך היה רדוד (כי רצו להראות שהם "גבר-גבר"), או סתם התייבשו כי התעצלו לקחת מים או כובע (יהיה בסדר, אני אף פעם לא מטייל עם כובע"). בקיצור, לא חסרים "או?ב??ר-חו?כמים" שחושבים שהם יודעים איך לטייל ונותרים עובדי עצות ואובדי דרכים.

וזה לא קשור רק להוצאות הכלכליות היקרות והמיותרות של יחידות החילוץ השונות והצבא, אלא ליחס של המטיילים לחיים שלהם והזלזול שהם מפגינים כשהם מטיילים. האופי של המטייל הישראלי, זה שחושב שהכל קטן עליו, שסומך על עצמו, שחושב שהוא מכיר את השטח ממסלול באפליקציה, או מדף שהדפיס מאתר טיולים ברשת - הוא זה גם שעלול לסכן אותו.

גם אני זלזלתי פעם בטיול וחטאתי לאלוהי השבילים בביטחון עצמי מופרז, שכמעט עלה לי בחיים. בקיץ האחרון טיילתי בהרי אילת. קמתי בחמש בבוקר ויצאתי למסלול של 4-3 שעות בפארק תמנע. אחרי שעה של הליכה פגשתי אותו - נחש ורוד מכורבל שהיה מטר ממני על השביל, מסתווה בין סלעי הגרניט. קצב לבי החל להתגבר. ביד אחת שלפתי לאט את הסלולר וצילמתי, ביד השנייה קירבתי אבן גדולה להגנה, כשפתאום הנחש חיכך את גופו וקשקשיו כנגד והשמיע רעשי אזהרה כאילו הוא מוכן לתקוף.

לאט-לאט לקחתי אחורה, עקפתי אותו מימין והמשכתי במסלול. בכל צעד שעשיתי בהמשך הדרך, בדקתי טוב-טוב על מה אני דורך. לאחר שחזרתי הביתה ביררתי לפי הצילום מה ראיתי. מתברר שהיה זה נחש אפעה - אחד מהקטלניים בארץ - שגורם למוות דרך הרעלת מערכת הדם. קליטה לא היתה בסלולר ואיש לא באזור הזה, בטח שלא בשעות האלה. חשבתי: מה היה קורה אם היה מכיש אותי או הייתי מועד ונופל? איך הייתי מזעיק חילוץ ללא קליטה ומי היה בא לעזרתי, ומתי?

המקרה הזה שינה בי משהו לגבי טיולים. במשך כמה ימים לא נרגעתי מהחווייה ואפילו חלמתי על הנחש בלילה. מאז הבטחתי לעצמי תמיד ליידע מישהו איפה אני מטייל, לוודא שיש קליטה/סוללה טעונה בסלולר (לפחות בחלק מהמסלול), לנסות ולטייל עם מישהו נוסף, לשמור על עצמי טוב מבחינת לבוש, מים, ציוד נחוץ ובעיקר לכבד את הטבע, שכמה שהוא שקט ומרהיב - תמיד מזמן לנו, המטיילים, הפתעות כשאנחנו חושבים שהכל יהיה בסדר.

בקיצור, הלקח הכי חשוב לאלפים שיוצאים לטייל בתקופה הקרובה, ובכלל, הוא לבוא מוכנים וצנועים, ולהבין שכשיוצאים לטיול בשטח - זה לאו דווקא טיול בפארק.

שתהיה עונת טיולים טובה ובטוחה.