מציאות ביטחונית בעייתית? מיתון כלכלי? יוק. מבט מהיר על נתוני רשות שדות התעופה בשנה החולפת מלמד שקשה היה למצוא סיבה אמיתית, שמנעה מהישראלים לצאת לחו"ל. היצע הטיסות הענקי וירידת המחירים לא הותירו מקום לספק: רק תנו לנו מחיר טוב ומזג אוויר נוח לטיולים ואנחנו שם.
מודל הלואו-קוסט שנחת לראשונה בישראל לפני חמש שנים, אילץ את חברות התעופה המסורתיות להוזיל מחירים בצורה משמעותית כדי ללכוד את הנוסעים בדרכם ליעדים באירופה. אלא שבעוד אייר פראנס, בריטיש איירווייס, אל על, אליטליה ואיבריה שוברות את הראש במטרה למצוא את נקודת האיזון הפיננסית מבין מבול המבצעים שפונים לשוק הישראלי, נראה שהישראלים עצמם מצאו נקודת אחרת על המפה, וכמו שזה נראה, איש לא מצליח לשכנע אותם אחרת. אפילו לא שנוא נפשם, נשיא טורקיה ארדואן.
נמל התעופה המרכזי של איסטנבול כבר זכה לכינוי משלו בקרב הנוסעים מישראל: "טרמינל 4'"הם קוראים לו, למרות שהוא מרוחק מעט יותר משעת טיסה וחצי ממתחם הדיוטי-פרי בנתב"ג. ובכל זאת, לך תתווכח עם 700 אלף נוסעי טורקיש איירליינס מישראל שטסו עמה ב-2014 ומיצבו אותה כחברת התעופה הזרה הגדולה ביותר.
עוד על טורקיה בוואלה! תיירות:
ליוצאים לאנטליה: הקלאבים החדשים שמחכים לכם
תיירים נוהרים לראות סלעים בצורת איבר מין בטורקיה
לידיעת הישראלים: אל תדאגו, טורקיה עוד תחזור
נכון, הטוקבקים עדיין ארסיים וגם סימני השאלה בנוגע לזהות הישראלית ותחושת הפחד צצים פה ושם, אבל אלה נעלמים כלא היו מיד כשעוד מטוס של טורקיש מתחבר לשרוול בנתב"ג. יודו גם לא מעט מנוסעיה הקבועים שלא קל להתמודד מול סימני השאלה שמרחפים מעל חברת התעופה הזאת שמייצגת מדינה שהפכה מאוהבת לאויבת: מדוע מיהרה טורקיש איירליינס לאכזב את נוסעיה במהלך 'צוק איתן' ולהותיר אותם ללא מענה בטורקיה המתוחה? מדוע לא פצתה פה נגד התנהלות המשטרה הטורקית שעיכבה לתשאול מיותר עשרות מנוסעיה בנמל התעופה באיסטנבול לפני שלוש שנים? והכי דחוף לדעת, כחברת תעופה שנמצאת בשליטת ממשלת טורקיה, מה עמדתה בנוגע להתבטאויות המתריסות של נשיא המדינה ארדואן נגד ישראל?
אז זהו, שגם השאלות האלה נבלעות בתורים אל שער העלייה למטוס. אין לטעות: זה לא המחיר הזול. חיסכון של 300-200 דולר על כרטיס טיסה לעומת המתחרות לא ימתיק לגמרי את הגלולה המרה. אבל עם הצלחה קשה להתווכח. טורקיש איירליינס מציעה מחיר מצוין על מוצר שאצל האחרות עולה ביוקר: זמן. קונקשיין מצוין, בעגה תעופתית. אם נוסיף לזה מקצוענות, שירות יעיל ומסור, חוויה, ניקיון ויחס חף מגינונים ודעות אישיות, תבינו שמדובר בעסקה משתלמת במיוחד.
סגן-נשיא טורקיש: "אנו מאוד גאים בקו שלנו לישראל"
לא פחות משמונה טיסות יומיות מפעילה טורקיש איירליינס בקו איסטנבול-תל אביב, קו התעופה העמוס ביותר בלוח הטיסות העולמי שלה, והיד עוד נטויה. הקריאות לחרם צרכני אחרי המלחמה בקיץ האחרון נתנו לטורקיש מכה קטנה בכנף, אך ככל שעבר הזמן היא שבה לפעילות רגילה ולביקושים גואים.
בביקור כתבים שערכה טורקיש איירליינס בסוף השבוע שעבר במטה החברה באיסטנבול, ואליו הצטרף כותב שורות אלו, התייחס סגן-נשיא החברה, זייה טסקנט (Ziya Taskent), למערך השיקולים של הלקוחות הישראלים ואפילו הפגין מעט הזדהות עם תחושותיהם. "כמדינות, תמיד יהיו לנו יחסי אהבה-שנאה עם ישראל, אבל מה שחשוב הוא שעסקים מחברים בין אנשים ואנחנו לא נותנים לרעשים מסביב להפריע במשימה שלנו: להיות תמיד האופציה המועדפת והנוחה ביותר עבור הנוסעים מישראל. אנו מאוד גאים בקו שלנו ורוצים להמשיך לתת שירות טוב ומוצר מצליח. כזה שממש יחייב את הישראלים לבחור בנו".
גם אם יש בטורקיש מי שחושב שהבחירה הישראלית במטוסים שלו היא מחויבת המציאות, זה עדיין לא מסביר כיצד (לעזאזל?) מצליחה חברת התעופה הזאת להיות אטרקטיבית כל כך ביחס למתחרותיה. ובכן, מסתבר שהפיתרון בכלל לא קשור לטורקיש עצמה אלא למיקומו של נמל התעופה המרכזי שלה באיסטנבול, שנחשבת לעיר חוצת יבשות.
מיקומה של איסטנבול על המפה מאפשר לטורקיש איירליינס קרבה יחסית גם למדינות אסיה וגם לאירופה. לא בכדי 85% מנוסעיה מישראל משתמשים בה לטיסות המשך ולא יוצאים משערי נמל התעופה אטאטורק. עלויות טיסותיה הקצרות לתל אביב נמוכות בהרבה מעלויות הטיסה של חברות התעופה האירופיות, למשל, שנאלצות לשהות באוויר 5-3 שעות כדי להגיע לארץ הקודש.
לדברי טסקנט, המרחק הקצר יחסית של איסטנבול למדינות אירופה ואסיה (בתוספת העובדה שטורקיש טסה מעל מדינות שהמרחב האווירי שלהן סגור לחברות תעופה ישראליות, כמו לבנון ואיראן) מאפשר לה, אם תחפוץ בכך, להטיס כ-70% מנוסעיה באמצעות מטוסים צרי-גוף, שנחשבים זולים לתפעול. זו גם הסיבה שטורקיש לא רכשה מעולם מטוסי ענק כמו A380 או 747-800 ומסתפקת במטוסים מדגם B777 או A340. כך גם יוצא לעתים, שמחיר קטע טיסה עם טורקיש מאיסטנבול לבנגקוק או מומביי נמוך מקטע טיסה מתל אביב לאיסטנבול.
לכל זה יש להוסיף את מספר קווי התעופה שמצטרפים לרשת הגלובלית של טורקיש בעולם מדי שנה (15-10), את מספר הנוסעים השנתי שאותו היא מצפה להטיס בעוד עשור מהיום (120 מיליון), את שיעורי צמיחת הרווחיות שלה ביחס לעולם (פי שלושה) ואת שורת הפרזנטורים הנוצצים שלה (ליונל מסי, דרוגבה, קובי בראיינט, מפעל היורוליג, טייגר וודס וקבוצת הכדורגל הגרמנית דורטמונד). עכשיו תודו בעצמכם: בניגוד לארדואן בונה הארמונות, המגלמוניה של טורקיש לא נראית חביבה יותר?
בדומה לנשיא השיכור מכוח, טורקיש איירליינס לא מכחישה את רצונה להיות חברת התעופה המובילה בעולם במונחי נתח שוק (כרגע היא במקום ה-12 אך בשנה הבאה צפוי לה זינוק מרשים), אבל במקביל מקפידה להתרחק ממגמות עולמיות כמו לואו-קוסט ומחירי חיסול. "אין לנו כרגע חזון להקים מותג לואו-קוסט עצמאי שיתחרה באיזי-ג'ט וריינאייר, למשל", מגלה טסקנט, "אולי זה יקרה בעתיד אבל כרגע זה מודל שלא מתאים לנו. אנו צופים בשיעורי הצמיחה ומאוד מרוצים. מדי פעם אנו מבצעים התאמות מחיר, אבל אם הביקושים קשיחים למה לנו להוזיל את מחירי הטיסות?"
שף מעופף ולאונג' ממנף
בעוד טורקיש מתגאה בחזונה העות'מאני לכבוש את העולם, נמל התעופה שאמור לענות על התואר "הגדול בתבל", ממשיך להיבנות במרץ בחלק הצפון-המערבי של איסטנבול לקראת פתיחתו ב-2018. 160 מיליון נוסעים בשנה מבקשים הטורקים לשנע דרכו ופטרונו, הנשיא ארדואן (שככל הנראה יזכה גם לחרוט את שמו על שערי הנמל מעתה ועד עולם), כבר הבטיח לטורקיש איירליינס את הגלובוס כאילו היה מגש מלא רחת לוקום. "ממשלת טורקיה תומכת בנו אבל אנחנו רחוקים מלהיות אתיחד ואמירייטס", ממהר טסקנט להגן על הנשיא שלו. "אצלם אין אפילו דוחות כספיים ואיש לא בודק אם הקווים שלהם מרוויחים כסף".
אם ישנו דימיון בין ענקיות המפרץ לטורקיש, הוא בא לידי ביטוי ברצון להגיע לשלמות במה שנחשב לקודש הקודשים של עולם התעופה: מחלקת העסקים. זה מתחיל, כמובן, בכניסה לנמל התעופה אטאטורק, שהקצה חצי טרמינל לטובת נוסעי מחלקת העסקים והפריד ממנו את התורים השגורים של מחלקות התיירים, זה ממשיך בהזמנה לטרקלין המפואר ששטחו עולה על מגרש כדורגל ומנעד האפשרויות להעביר בו את הזמן, כולל חדר קולנוע, שולחן ביליארד, עמדות שף, חדרי מסאז' ומקלחות ואפילו פינת גימיינג אלקטרונית לילדים.
ואיך זה מסתיים? טוב, איש לא באמת רוצה שזה יסתיים. כנראה שגם בטורקיש לא רוצים. עם העלייה למטוס פוגשים נוסעי מחלקת העסקים את השף המעופף התורן של חברת הקייטרינג DO&CO, שממתין בחלוק צחור להתקין באופן אישי את המנות שמופיעות בתפריט הגורמה. ביקור בפסיי הכנת המזון הממורקים של חברת הקייטרינג אמור להיות תאווה לחיך, אבל העיניים נהנות יותר. 3,000 עובדים משכיחים בחריצות מופלאה את המונח אוכל תעשייתי ומכינים 160 אלף ארוחות ביום לנוסעים ביותר מ-800 טיסות יומיות.
התפריט במטוסי טורקיש משתנה אמנם בכל חודש בחודשו, ועדיין, קציצות הכבש יוצאות תמיד באותו זמן מהגריל כדי שיוכנו מחדש במידת הצלייה המועדפת על הנוסע, הממתין במושבו בטיסה. המיצג הרובוטי ממשיך כאשר בכל צהריים באותה שעה מגיעים המאסטר-שפים, כדי לדגום את המנות ולאשר את מידת איכותם. משאושרו המנות, שזכו למאפייני טעם שונים בהתאם ליעדי הטיסות, הן מסודרות בעגלות הדיילים בדרכן למטוס באמצעות צי משאיות ייעודיות.
ואז, בגובה 20 אלף רגל, החשיפה לגרילמנים, למגלגלי הבצק, למפלטי הדגים ולמזלפי מוס השוקולד במפעלי DO&CO, מעוררת תחושה חדשה עם קבלת מגש ארוחת הערב העמוס במטוס. תחושה שמזכירה שמאחורי כל רעיון נבזי ככל שיהיה עומדים אנשים טובים שבסך הכל מבקשים שיתפסו אותם באותו אופן שבו הם תופסים את עצמם. כמקצוענים.